רגע נדיר של התפרקות. אברם גרנט. צילום: רויטרס

היום בו גרנט התפוצץ

אורי קידר

ב-4/6/1991 חגגתי יום הולדת שמונה. בבחירה שבין נסיעה עם אבי ואחי לגמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל פ"ת ומכבי חיפה, לבין נסיעה לגבעתיים עם אמי, כדי לקבל את מתנת יום ההולדת מסבתי, נפל הפור על הצד הנשי במשפחה. "הפועל עוד תגיע הרבה פעמים לגמר", סיפרתי לעצמי ולסובביי וכמו כדי להגן על עצמי, המתנה היקרה שבחרתי הייתה כדורגל שולחני. יצורי הפלסטיק האלה שהיו משאת נפשם של בני גילי בימים שלפני הפלייסטיישן. אפילו המגה- דרייב נראה כמו חלום רחוק.

כשיצאנו מחנות הצעצועים, בדיוק בשעה 17:30, המשחק יצא לדרך. כשהגענו לבית של סבתי, מרחק שתי דקות הליכה, הפועל כבר הייתה ב-10 שחקנים ואברם גרנט בדיוק ירה בפעם הראשונה מבין מי יודע כמה "עובדיה, אני אז$% אותך", לעבר עובדיה בן יצחק השופט. אני זוכר את עצמי יושב על הספה בגבעתיים ומנסה להבין מה קורה פה.

אין אוהד הפועל שהשבוע הזה בו איבדה הקבוצה דאבל בשל החלטות שיפוט "מעוררות מחלוקת" (חתיכת אנדרסטייטמנט), לא מצמרר לו את הגוף בכל פעם שהוא נזכר בו. שלושה ימים קודם לכן נפסלו שני שערים של יוסי שושני בטענות מפוקפקות לעבירה ולנבדל וכבר היה מי שאמר שאם היה מומצא ה-VAR שלושים שנה מוקדם יותר, להפועל היו היום עוד כמה תארים בארון. בגמר, הורחק גיא גת מהפועל כבר בדקה השנייה, אחרי כניסה קשה באייל ברקוביץ'. גרנט איבד את זה. הוא השתולל על הדשא, הורה לשחקניו לרדת מהמגרש, נשיא המדינה חיים הרצוג וראש העירייה גיורא לב איימו לעזוב את המגרש ודווקא גברי לוי ז"ל, לא האיש הכי רגוע בעולם, היה מי שנזעק והציל, כך נראה, את הגמר מפיצוץ שיכול היה לשלוח את הקריירה של גרנט למסלול אחר לגמרי. המאמן הצעיר היה משוכנע כי עובדיה הגיע למשחק עם ההחלטה להרחיק את גת ורק ציפה לרגע בו יוכל לעשות זאת.

מחד, מדובר באירוע מביש במיוחד, מאידך, כשהמשחק חודש, השחקנים של גרנט היו פשוט בטירוף. הם רצו ללא הספקה, כאחוזי שיגעון ונתנו את אחת המחציות הכי טובות שראיתי מימיי מקבוצה ישראלית. משהו כמו 32 כדורים ננעצו במשקופו של ויקטור צ'אנוב היום, שוערה המכשף של חיפה ורק פצצה אחת של מני בסון נכנסה פנימה והעלתה את הפועל ליתרון.

גרנט, כך נראה, למד לא מעט מהאירוע ומאז הפך להיות אחד המאמנים היותר רגועים על הספסל. לא מזמן דיברתי עם בני קוזושווילי על אותו אירוע והוא סיפר שגרנט, שידע שהוא סגור במכבי ת"א לעונה הבאה, הבין פתאום שהוא עומד לעזוב את הפועל פ"ת שלו בלי אף תואר בקנה. וזה פשוט הטריף אותו. לכן, עבורי, מדובר ברגע מכונן כיוון שזאת הייתה אחת הפעמים האחרונות שאני זוכר, שלגורם בהפועל היה כל כך אכפת מהקבוצה, שהכאב פשוט הוציא אותו מדעתו.

כשנשרקה השריקה למחצית, יצאנו מגבעתיים לפ"ת. נהג האוטובוס האזין למשחק ברדיו. מעל המנוע המרעיש נשמע השדר (נדמה לי שהיה זה משה פרימו) בקושי רב, אבל מספיק ברור כדי לספר לי שבמחצית השנייה להפועל כבר לא נשאר אוויר וחיפה טיילה ל-1:3 כואב במיוחד. בבית, הרכבנו את שולחן הכדורגל וכבר באותו ערב שיחקתי עם השחקנים הכחולים את גמר הגביע. ניצחנו 0:5 וגרנט היה מאושר.

נגיחה בפרצוף. ההתפרעות במושבה. צילום: אורן אהרוני

התפרעות במושבה

אדם גלס

על הכישרון של עלי חטיב אין עוררין. אבל שמו של קפטן הפועל חדרה, שמוביל בימים אלה את העולה החדשה לליגת העל לפתיחת עונה מהאגדות, נקשר ללא מעט אירועי אלימות בתחילת הקריירה כאשר חלק באשמתו, חלק במעורבות שלו.

מועדון הכדורגל של מכבי פתח־תקוה גם לא זר לשלל אירועים והתפרצויות כלפי שופטים, שחקנים, מאמנים ואוהדים במהלך השנים. תפגישו בין השניים ותקבלו את אחד האירועים הכי זכורים לרעה וחמורים שהתרחשו בכדורגל הישראלי. זה קרה לפני שש שנים וחצי והיה ללא ספק התפרצות זעם בלתי נשכחת.

במהלך משחק ליגה שגרתי ב־31 במרץ 2012 במסגרת הפלייאוף התחתון של ליגת העל בין חטיב והפועל חיפה למכבי פתח־תקוה באצטדיון המושבה ניצחו המקומיים 1:2 משער דרמטי בתוספת הזמן של דני פרדה, אבל את זה אף אחד כבר לא זוכר.

מה שכולם לא שוכחים עד היום היא התגרה שפרצה על הדשא לאחר שריקת הסיום ובה היו מעורבים שחקני הקבוצות, אנשי ספסל ובעלי תפקידים. מריבות ודחיפות זה משהו די שכיח בכדורגל, בטח הישראלי, אבל התפרצות זעם מכוערת וחמורה כזאת הייתה שונה ואלימה הרבה יותר ממה שהורגלנו. חטיב ספג נגיחה בפניו ממי ששימש אז מאמן השוערים של מכבי פתח־תקוה, עמי גניש, ולאחר שכבר היה שרוע על כר הדשא ספג בעיטה נוספת בפניו מצד עובד המועדון המלאבסי, יגאל ממן.

בעקבות התקרית ספג ממן שמונה חודשים מאסר על תנאי, גניש ביצע 250 שעות למען הציבור ומכבי פתח־תקוה ספגה עונש הפתחה של שלוש נקודות, שבעקבותיו גם נשרה בסיום העונה לליגה הלאומית.

ממן וגניש התנצלו על התקרית והצליחו להתאושש, חטיב חוזר כאמור בימים אלו למרכז הבמה של הכדורגל הישראלי, אבל אירועי המושבה המכוערים נחרטו בזכרון של כל חובבי הכדורגל הישראלי. כולם מקווים שהם לא יחזרו שוב בעתיד.

אזברגה באודישן לקראטה קיד. צילום: ראובן שוורץ

אש בווינטר

ערן אברהם

כשחושבים על התפרצויות זעם הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא המשחק המפורסם באצטדיון וינטר בין בני־לוד להפועל ר"ג במסגרת מאבק עלייה לליגת העל בשנת 2012. המשחק עצמו הסתיים ב־1:1 ואחריו אף נשארו עוד שלושה מחזורים, אבל זה לא מנע תגרה ההמונית בסיום המשחק.

הכל החל עם שריקת הסיום כאשר בלם בני־לוד יקיר שינה הרים חולצה עליה נכתב "יש אלוהים בשמיים" והתגרה באוהדי הפועל ר"ג. שחקני הקבוצה המוקנטת ראו את האירוע והגיעו למחות בפניו של שינה ואז התפתח עימות בין שחקני שתי הקבוצות. אחרי מספר דחיפות החלו לעוף אגרופים ובעיטות קונג־פו, כאשר כמעט כל השחקנים משתתפים באירוע.

מי שעוד לקח חלק פעיל וזועם בתגרה היה מאמן בני־לוד סלימאן אזברגה, שחבט במספר משחקני הפועל ר"ג, מה שגרם לעיכובו לחקירה על ידי כוחות משטרה שהגיעו למקום.

השופט מאיר לוי מסר למשטרה תצהיר על האירועים בעקבותיהם הורחקו לא פחות מעשרה שחקנים (!), כשרובם זכו להרחקות של חודשיים מהמגרשים. ומה עם המאמן החובט? אזברגה הורחק מפעילות למשך שמונה חודשים במה שייזכר לעולם כאחד המשחקים הכי אלימים בתולדות הכדורגל הישראלי.

הארטסון וברקוביץ' בימים יותר מחבקים. צילום: גטי אימג'ס

ג'ון ביריון והקוסם

ערן גולן

בעיטה לא הייתה אף פעם הצד החזק של איל ברקוביץ'. השחקן הישראלי לדעתי הטוב ביותר מאז ומעולם ניחן ביכולת מסירה נדירה, וראיית משחק אבסולוטית. הוא גם הבקיע לא מעט שערים בקריירה המפוארת שלו, אבל הבעיטה ככל הנראה הכי זכורה של הקוסם היתה דווקא זו שחטף בפניו מאותו וולה בלתי נשכח מנעליו של ג'ון הארטסון.

עם ברקוביץ' יש בעיה סבוכה. האישיות מול הכישרון. פוסטר שלו יחד עם ראובן עטר היה תלוי לי מעל הראש בשנות נעוריי. גדלתי על הטאלנט מרגבה שהעניק לי רגעים שמיימים של כדורגל טהור. הייתי תופס את מקומי ביציע גימל בקריית־אליעזר ומשתדל לא למצמץ כשהכדור היה מגיע לרגליים הצנומות שלו. הערצתי אותו. העניין שכבר אז גם הלסת שלו עבדה ללא הפסקה עד שהיא חטפה את אותה הבומבה באימון של ווסטהאם מהחלוץ הוולשי הענק.

בדיוק עשרים שנה עברו מאז. אני זוכר שצילום הווידאו של אותה סצנה היה נדיר לאותם ימים והכותרות נמרחו בכל העולם. לי היה קשה לראות איך השחקן האהוב מקבל את הפצצה לפרצוף, אבל כבר אז חלק קטן ממני התייסר והודה....אולי זה קצת הגיע לו. עם השנים ברקוביץ' ממשיך לעורר לא מעט פוגרומים מילולים מביכים עד להזויים, צובר לא מעט אויבים והאהדה שלי אליו נשארה הרחק מאחור. ברקו סלח לג'ון, שהודה שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלו, אבל הפה שאז חטף המשיך לייצר כמות בלתי נגמרת של שערוריות. לפעמים הן אפילו גורמות לי להתרפק על אותו אירוע ביזארי.

8 שניות בגיהנום. סופו ואוהדי הפועל ת"א. צילום: ראובן שוורץ

טרגדיה יוונית במשקל כבד

אריאל ימיני

יש איזו אירוניה חצי סמויה בכך שג'ורג'ט וקוסטנטינוס שחורציאניטיס קראו לבן שלהם סופוקליס. מרחק י' אחד ממחזאי הטרגדיות המפורסם ביותר של העת העתיקה, סופוקלס. בינינו, עצם הנחיתה של סופו במחוזותינו בשנות השיא של הקריירה שלו היא בבחינת פאשלה במימדים אפיים, שלא לומר טרגדיה מקררית ראשונה מסוגה.

ככה זה כשמבחינה גנטית חננו אותך במיליארדית העליונה של בני האנוש, בשילוב בין כוח, אתלטיות, גובה וקואורדינציה. פריק גנטי ששמו אוזכר בתחילת הקריירה עם שמות כשאקיל או'ניל, ווילט צ'מברליין ולברון ג'יימס. מפלצת.

וכמוהם. הוא גם היה צריך להרוויח מאות מיליוני דולרים, למשול בפרקט של הגדולים באמת ולחתום על נעלי נייק הנושאים את שמו. אלא שרצה הגורל ובינו לבין תהילת עולם, עמד מכשול אחד בלתי עביר – הפחמימה. האגדה מספרת שלאחר ניצחון אחד גמע סופו 12 מגשי פיצה ברציפות. עליהם הוסיף 4 משפחתיות לקינוח בטייק אוואי. 

וכך ב־7.4.2014 במקום להיאבק על מקומו בין אלי הכדורסל, הוא מצא עצמו בהתקף אמוק של 8 שניות, כשהוא מאיים לדרוס כל מה שלובש אדום בהדר יוסף. זה היה בסיום של דרבי שנגמר בנצחון קלוש לטובת הצהובים, והיה מי ששחרר את הקללה הנכונה לכיוונו של הענק הרגיש והקפיץ אצלו פיוז רדום. מיד אחרי זה פרץ המגדף בריצת אולטרה מרתון המחייבת דרכון ושבר שיא אולימפי. נודר.

קצת כמו תייר יפני שמוצא עצמו במעבר קרני בתחילת צוק איתן ומשתגע מהסיטואציה האבסורדית, כך גם נקלע סופו לתיאטרון המבוים שהוא הכדורסל הישראלי, בין המונופול המצהיב־מרקיב ההכרחי של שמעון מזרחי, לבין הקהל הכאילו־סוציאליסטי־אנרכיסטי של הפועל ת"א, ולקח אותו בטעות ללב. זר לא יבין.

זה נגמר בהשעיה של 7 משחקים וקנס כספי, ותחילת שקיעת הקריירה הבין כה וכה מוחמצת של הענק היווני. וקצת כמו עם הפלסטינים, גם כשינמנם בחביבות בעוד עשרות שנים בערבות אתונה, על מגשי פיצה בתוספת טונה, ימשיכו המכבים והפועלים לטנף את פרקטינו ויציענו. כי ההתפרצות שלו הייתה רק הסימפטום, הבעיה האמיתית – עלינו.