ביתו של הסוס. צילום: אורן אהרוני

זאת בטח אחת הקלישאות הכי שחוקות בספר הקלישאות השחוקות, אבל יש הרבה דרכים לשקף ולסמל תקופה. זה יכול להיות תהליך חברתי, כמו ילדי הפרחים של שנות ה-60', איזה להיט מוזיקלי נוסח "מחכים למשיח", שמספר גם היום את משבר האינפלציה של אמצע שנות השמונים וזה יכול להיות משפט. "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!", "ככה לא בונים חומה", "הר הבית בידינו" או במקרה של חלקו הראשון של הקיץ שעבר על אוהדי (ועיתונאי) הפועל פ"ת – "נכון לסגירת הגיליון". חוסר הוודאות, ההיטלטלות בין פסימיות קלה לפסימיות קשה, בין ליגה א' ללאומית, בין פירוק למינוס שתיים. כל מה שהיה נכון ביום שלישי, כשיורד לדפוס המקומון מבית היוצר של האתר הזה.

את החלק השני של הקיץ, את מה שעובר היום על אוהדי הפועל פ"ת, אפשר לתמצת במשפט "מנוי לסיבוב הראשון".

רוצה לומר – בפעם הראשונה מאז הוקמה, עמותת "הכחולה" מביעה עמדה ברורה וחד משמעית בכל הקשור להגעה למשחקים ורכישת כרטיסים ומנויים. עד כה האמינו בעמותה ב"איש הישר בעיניו יעשה" ורבים מחבריה, כמו גם רוב אוהדי הקבוצה שאינם חברים, בחרו להדיר רגליהם מהמגרשים.

עכשיו יוצא קול חד – חזרו למגרשים!

אוהדי כדורגל בכלל ובעיקר אוהדי הפועל פ"ת, גם אם יתכחשו לכך, הם אנשים אופטימיים מטבעם. אחרת לא היו ממשיכים לזהות עצמם ככאלה. כל פרויקט "הכחולה" מבוסס על האמונה שיכול להיות פה יותר טוב.

חזרו למגרשים! אוהדי הפועל פ"ת. צילום: אורן אהרוני

אבל אוהדי הפועל פ"ת פיתחו זן חדש של אופטימיות. אופטימיות שהיא לא זהירה ולא זעירה, כזאת שמתפרצת ושוטפת את כולך, אבל כמו כל מאכל שאתה אוהב, מתוק ככל שיהיה, גם לה יש תאריך תפוגה. וכרגע, אוהדי הפועל מוכנים להתחייב על אופטימיות שתסתיים, נכון לעכשיו, בסוף הסיבוב הראשון.

עד אז אנחנו מרשים לעצמנו להגיע למגרשים בטירוף, לדחוף את הקבוצה המקסימה שנראה שמסאי דגו המוכשר בנה פה, לחלום על עונה הירואית שתסתיים בהישרדות ואולי אף יותר על אף מינוס הנקודות ותנאי הפתיחה האיומים.

עד אז, עד שהמפרק יוציא את הקבוצה למכרז, אנחנו מרשים לעצמנו להיות ברקיע השביעי של התקווה.

מה יקרה אח"כ? זה כבר מעבר לתאריך התפוגה, לפקיעת מועד האחריות.

לעניות דעתי הלא קובעת, המהלך הזה היה צריך לקרות כבר בעונה שעברה. אוהדי כדורגל מוחים במגרש ולא בבית או בפייסבוק. הרשת החברתית הזאת, על אף יתרונותיה, גרמה לרבים לשכוח שהחיים קורים בעולם האמיתי. והעולם האמיתי של אוהדים הוא המגרש.

עכשיו, העמותה עושה את הצעד הנכון והמבורך וקוראת לחבריה לחזור למגרשים. לדחוף את הקבוצה ובעיקר ומעל הכל – להראות את כוחה. את כוחם. להראות כמה יפה יכול להיות פה כשהכוח יחזור להמונים. במובן מסוים, זאת מחאה. רועשת וצבעונית.

בנה קבוצה שמאפשרת לחלום. מסאי דגו

אין זמן טוב יותר להצטרף לעמותה מאשר הימים האלה. נכון, העמותה עשתה המון טעויות. זה לא הזמן והמקום לדון בהן ובכל מקרה, אני ורבים כמוני מעדיפים לייחס אותן לחבלי לידה. תהליכי למידה יכולים להיות רווים בנפילות כואבות על הפרצוף, כמו ילד שלומד ללכת. כמו גורת החתולים שמסתובבת בחודש האחרון בחצר האורווה בה אני מתגורר ואתמול החליטה שבא לה קצת להציק לחתולה הבוגרת שמולכת בחצר. שתי כ(א)פות מאוחר יותר היישר לפרצוף הצעיר, הזכירו לה שעדיף להשתעשע באיזה ענף עץ שניתק.

טוב, אני כבר מתחיל להפליג בדבריי. בשורה התחתונה, רק מי שלא עושה דבר, נמנע מטעויות.

בשורה התחתונה ואמרו זאת רבים וטובים לפניי - כל מה שקרה בהפועל פ"ת בעשרים השנים האחרונות היה צריך להביא את כולנו למסקנה אחת – מודל בעלות היחיד, מודל בעל ההון שבא ומטוב ליבו מרעיף אהבה וממונים על הקבוצה, לא מתאים להפועל פ"ת. הוא יכול לעבוד כשמדובר בטייקונים סטייל אלונה ברקת ומיץ' גולדהאר, שלהפועל לא יתקרבו, או בקבוצות בלי שאיפות או יותר מדי קהל, דוגמת הפועל רעננה. לשבת ולקוות שהפעם, אחרי הפירוק הזה, יוולד אוהד הפועל אמיתי, כמו אייל סגל בנתניה, שיש לו גם מספיק ממון ורצון לסחוף את הקבוצה והקהל, יביא אותנו בעוד כמה שנים לפירוק נוסף.

הפועל פ"ת היא עדיין מותג חי ונושם. כשאוהדי הפועל ירושלים הקימו את הפועל קטמון, רבים מהם לא ראו שום דבר מהקבוצה שלהם ולא היו בתכנון כשזכתה בגביעים בראשית שנות השבעים. אני ורבים מבני דורי, חבריי לכחולה, לא ראו אליפויות, אבל ראו קבוצות אדירות בסוף שנות השמונים ולאורך שנות התשעים, קבוצות שעם טכנולוגיית ה-VAR הייתה מקדימה בשלושה עשורים, היו יכולים להניף תארים נוספים על הגביע המרגש ב-1992.

הפועל זה מותג חי ונושם, גם אם כרגע על מכונות החייאה, גם אם אין המון שחקני בית (אבל הקפטן הוא רם לוי), גם אם תמיד ישנה האפשרות שליבנו שוב יישבר, גם אם לחלקנו ייקח זמן לשוב ולחוש זהות, זה הזמן לחזור למגרשים, להזכיר למי שצריך תזכורת איפה באמת נמצא הכוח של הפועל פ"ת ובידיים של מי חייבים להפקיד אותו. והפעם, בלי תאריך תפוגה.