מסיבת העיתונאים שערכו הוריו של הדר גולדין והסערה התקשורתית שבאה בעקבותיה, החזירו שוב את אלון טולדנו, כמו עוד המון דברים שמציתים את הזיכרון, אל יום שישי השחור ברפיח.

הוא שירת אז בסיירת גבעתי כקשר סמג"ד וראה את חבריו נפצעים ונהרגים. בקרב ההוא נהרגו גולדין ז"ל, שהיה המפקד שלו בקורס מ"כים, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, חברו הקרוב, ורס"ן בניה שראל ז"ל, המ"פ הנערץ.

"זו דרך להרגיש שאנחנו לא לבד, שיש עוד הלומי קרב". פישביין (מימין) וטולדנו | צילום: טל פלינט

מאז אותו לילה טולדנו מחפש דרכים להתמודד עם הטראומה. אחת מהן היא כתיבת שירים. "ואיך זה שאני יוצא לקרב כל לילה / ביום נלחם להחזיר אותי לחיים", הוא כתב בשיר שיצא לאור בימים אלו וכבר זכה ל־70 אלף צפיות ביוטיוב.

"הרבה אנשים שהכרתי נהרגו ונפצעו שם", מספר טולדנו, 24, ממושב רינתיה.

"ליאל גדעוני היה חבר טוב שלי. עברנו את אותו מסלול וישנו באותו חדר. הדר גולדין היה המ"מ שלי כשהייתי מ"כ, ואחר כך נפגשנו שוב בעזה. הכרתי גם את יהודה הישראלי שנפצע קשה בראשו. אנשים חיים מאוד שפתאום כבר לא. כשהבנתי שליאל נהרג זה היה 'בום'. אחרי ארבע שניות, כשגולדין נחטף, קיבלתי עוד 'בום'".

ומאז?

"אני נמצא, כמו הרבה חיילים, על הספקטרום של פוסט־טראומה. כולנו יצאנו שרוטים מהצבא. מה שעברתי שינה אותי.

"צוק איתן היה האירוע הכי משמעותי בחיים שלי ואין לי איך לברוח מזה. משהו משם נשאר. אני חולם הרבה בלילות ומתעורר עם שרירים תפוסים בכתפיים ובלסת ושוחק שיניים וקופץ מרעשים של פיצוצים, אבל אני מצליח לתפקד ולישון וללמוד, והכל בסדר כביכול".

 הוריו ואחיו  של גולדין | צילום: מוטי קמחי

והמאבק של משפחת גולדין?

"אני מבין שאני לא מבין הכל, קטונתי, אבל אני הכי בעדם. ההתעלמות של הממשלה מהבקשה שלהם גורמת לנזק תודעתי לנוער שהולך להתגייס. אחת לשבועיים, ביום שישי, הם מפגינים באנדרטת החץ השחור. דיברתי עם צור גולדין וסיכמתי איתו שאגיע להפגנה וגם אשיר שם שיר".

כשהפחד הופך לשגרה

טולדנו זוכר היטב את יום שישי הארור ההוא. "המשימה היתה לחפש מנהרה, וכל פלוגה תפסה שטח מסוים. מה שהלך שם זאת מלחמת עולם אכזרית, אבל לא הבנתי את זה. לא הרגשתי שזה מסוכן.

"יש רגעי פחד, אבל כשאתה ברצועת עזה אתה לא יכול לפחד 7/24. זה הופך לשגרה שלך, למרות שאתה יודע שכל רגע יכולים לירות בך. בזמן הפסקת האש פתאום שמענו יריות. כשלא ענו לנו בקשר הבנו שמשהו לא טוב קרה. תוך כדי תנועה למקום דיווחו על נוהל חניבעל והבנו שהדר נחטף".

"חלקם לא איתנו כיום, אבל הם היו אגדות". טולדנו מימין, גולדין בגבו למצלמה | צילום פרטי

מה אתה זוכר מהדר גולדין?

"הדר היה אדם קטן וצנום, אבל אחד החזקים מכל בחינה שנתקלתי בהם בצבא. הוא היה אדם מצחיק, חיובי וערכי מאוד שיכול להניע כל אחד קדימה.

"אני זוכר שיום אחד הוא צילם את הסגל בהפסקת הצהריים תופס תנומה של עשר דקות באוהל, העלה את זה לווטסאפ וכתב בצחוק, 'איזה מפקדים עצלנים יש לי'.

"הוא ידע להיות חבר ולדבר בגובה העיניים וגם להניע ולשים גבולות. הוא ידע להגיד 'לא' בלי להעליב אותך. פעם אחת הגיע אליו חייל בבאסה שרצה לפרוש מהמסלול. הדר אמר לו, 'תקשיב, בחיים תוכל לבחור אם להתעסק בעצמך או בדברים הגדולים באמת'. הדר היה אדם של הדברים הגדולים באמת".

וליאל?

"היינו יחד ארבעה חודשים אינטנסיביים. היתה לו סוג של הילה. כולם העריצו אותו. הוא הצטיין בכל מקום שהיה בו".

מה היה הרגע הכי קשה?

"כשהבנו שהשארנו חבר בפנים. יש רגשות אשמה כי החטיפה של הדר מנוגדת למה שחינכו אותנו, שלא משאירים מישהו מאחור. יש הרגשת כישלון על כך שהמשכנו את החיים שלנו".

הפוסט־טראומה שממנה הוא סובל נגרמה לא רק מאירועי אותו יום אלא משהות של שבועיים בתוך משוריין בעזה.

"אלה שבועיים של פחד תמידי כי כל רגע יכולים לירות עליך מהחלון או להפגיז אותך בטיל אר־פי־ג'י. שבועיים היינו תקועים בנגמ"ש, ואתה לא שומע כלום בגלל רעש המנוע ולא רואה כלום בחושך ולא יכול לזוז כי יש המון חיילים לידך ויש הרגשת חוסר אונים. אתה גם לא יודע בכלל מה קורה בחוץ. אין לך מושג".

הדר גולדין | רפרודוקציה: יריב כץ

דיכאון ושביזות

התחושות הקשות של טולדנו עובדו לשיר "להחזיר אותי לחיים". מדובר בסינגל וקליפ ראשון של הצמד "סידני", שמורכב מטולדנו וחברו עומר פישביין, 23, מרמת השרון.

שיתוף הפעולה המוזיקלי ביניהם החל כשחיפשו דרך להתעודד בזמן השירות הקרבי. סגן פישביין, שהיה קצין קשר גדודי, עבר תקופות קשות בארבע השנים וארבעת החודשים שבהם שירת בצבא.

"במשך 21 חודשים עברתי הכשרה שכולה סבל טהור", הוא אומר, "ואחריה שנה נוספת של דיכאון ושביזות. הרגשתי שזנחתי את החיים המצליחים שלי ולמה לעזאזל אני נמצא פה. אתה חושב שאם תקבל דרגה תהיה לך אמירה, וזה לא ככה".

למה שקעת בדיכאון?

"כקצין בבסיס הכשרות של חטיבת כפיר הייתי אחראי לכל ציוד התקשורת והמחשוב. היה מחסור בכוח אדם, קיבלתי 1,500 שיחות טלפון ביום וישנתי בין שעה לשעתיים בלילה. רציתי לפרוש מהצבא אחרי שהשקעתי את הנשמה, ואמרו לי שאני אפס ושנכשלתי בתפקיד".

איך יצאת מזה?

"הלכתי לפסיכולוג, והוא אמר לי, 'בכל פעם שאתה מרגיש שמאוכזבים ממך ושאין לך כוח לעשות משהו אל תעשה. תאכזב את כולם. תעשה דווקא'. וככה התנהלתי. הפסקתי לנסות לתקן סדרי עולם. לא עשיתי כלום עד שחזרתי שוב לעשות בלי להרגיש רע עם עצמי. אחר כך הדברים התנהלו בצורה טובה יותר".

בזמן צוק איתן היה פישביין בהשלמה חיילית, מסופח לגדוד שריון. "תיקנו טנקים ומערכות תקשורת ולא הייתי ממש בפנים. ראיתי אנשים נכנסים, וחלקם לא יצאו. פצמ"ר נפל ממש קרוב אלינו, וחמישה חיילים נהרגו".

חיבור ספורטיבי

החיבור בין פישביין וטולדנו נראה טבעי לאור הדמיון הרב במסלול שעברו: שניהם היו קרביים בצבא, והגיעו בנערותם להישגים ספורטיביים מרשימים, אותם זנחו למען המוזיקה.

עד גיל 15 היה טולדנו כדורגלן בהפועל קריית אונו וזכה עם קבוצתו בגביע הנוער של מחוז גוש דן.

פישביין בן ה־15 הוכתר לסגן אלוף הארץ בג'ודו במשקל 73 ק"ג לנערים. הוא התאמן בג'ודו 12 שנים עם המאמן רזי מלטטוב, מאמנו של אריק זאבי.

למה נטשת קריירה מצליחה בג'ודו?

"עברתי אז משבר. כולם התאמנו שש, שבע פעמים בשבוע, ואני הסתפקתי בשלוש כי העדפתי להיות באולפן בית הספר ולהקליט שירים עד 3:00 לפנות בוקר. ההישגים שלי ירדו מהמקום השני בארץ לשלישי ואז לחמישי. הבנתי אז שהג'ודו הוא לא הקריירה שלי אלא המוזיקה. בלעדיה לא נשמתי".

התקופה הכי גרועה בחיים

פישביין ניגן בלהקת רוק בתיכון הכפר הירוק ועשה עשר יחידות בגרות במוזיקה. טולדנו למד במגמת התיאטרון בתיכון מקיף יהוד, שיחק ושר במחזות זמר וכיכב בלהקה הייצוגית של התיכון.

הם נפגשו כשרצו על הדיונות של סידני עלי בקורס הכנה לשירות קרבי. כשהתחיילו נפגשו בסופי שבוע כדי לעשות מוזיקה שתעודד את רוחם. "אחרי שמונה חודשים בקורס טיס נשרתי", אומר טולדנו. "בסופי שבוע, כשישבתי בבית משועמם, פניתי לעומר. אמרתי לו, בוא נקליט שיר".

פישביין: "זו היתה נקודת האור שלי בתוך הדיכאון. אלון הגיע משמים בתקופה הכי גרועה בחיים שלי".

כשהשתחררו החלו לקדם את שיתוף הפעולה. טולדנו שר, כותב ומלחין, ופישביין מנגן כגיטריסט וכקלידן ואחראי לעיבודים המוזיקליים. התוצאה היא שילוב של רוק ופופ עם נגיעות של מוזיקת עולם ואלקטרונית.

נוסף על היותם צמד כל אחד מהם מופיע גם בנפרד. טולדנו חבר בלהקת מחווה לרוק בריטי משנות ה־80 בשם Britannia Legends.

פישביין חבר ומייסד של להקת הפרוגרסיב רוק Forg ומנגן עם להקתSubterranean Masquerade. השניים גם מופיעים בלהקת המחווה ל"לינקין פארק" ברחבי הארץ.

כסף הם עדיין לא רואים מכל זה. פישביין, שלמד סאונד והפקה, עובד כטבח במסעדת רביבה וסיליה, וטולדנו, שלומד מוזיקה במכללה האקדמית אונו, מתפרנס מאבטחה.

אז למה דווקא סידני?

עומר: "חזרנו להתחלה, למקום שבו נפגשנו בחוף סידני עלי".

סידני בהופעה | צילים: ליהי מרקוביץ'

לא שאנטי באנטי

את השיר "להחזיר אותי לחיים" כתב טולדנו כהזדהות עם עידו גל־רזון, הלום קרב מעופרת יצוקה.

"עידו צעק בוועדת הכנסת כי הממשלה לא מספקת קנביס רפואי להלומי קרב. התחברתי מאוד לדברים שאמר. הבחור נגע בי. הסיפור שלו משותף לחיילים רבים.

"חלקם לא מדברים על זה, אחרים אפילו לא יודעים שהטראומה שינתה אותם. הכתיבה היא דרך להרגיש שאנחנו לא לבד, שיש עוד הלומי קרב, וזה בסדר להיות כאלה".

למרות הקשיים שעברו בצבא שניהם מודים שגם קיבלו משהו מהשירות. "קיבלתי בצבא ניסיון ניהולי ופיקודי שלקחתי למוזיקה", אומר פישביין. "אנחנו עובדים קשה, לא שאנטי באנטי. אנחנו המנהלים, האמרגנים והמפיקים בפועל".

טולדנו: "הפוליטיקה הצבאית מלמדת אותך איך להתנהל, וזה עוזר גם במוזיקה. שנינו יודעים מה זה משמעת עצמית ואיך נלחמים על הדברים שרוצים".

בראייה לאחור, הייתם מתגייסים שוב לשירות קרבי?

טולדנו: "זו שאלה שאני מתחבט בה מאוד. אני מסתכל על אלה שלא הלכו לקרבי אלא למקצוע טכנולוגי ויש להם כיום מקצוע ועבודה שמכניסה להם הרבה כסף.

"כלוחם אתה לא רוכש מקצוע אזרחי, רץ עם נשק ולא משנה עולמות, אבל אני חושב שהייתי עושה את אותו שירות כי אני מפגר, ממש מטומטם".

פישביין: "למרות הקשיים לא הייתי משנה דבר".

טולדנו: "אני שמח מאוד שהגעתי לאן שהגעתי בגלל האנשים שהכרתי. זו היתה זכות ענקית לשרת עם אנשים מדהימים. חלקם לא איתנו כיום, אבל הם היו אגדות. יצא לי להיות מפקד על חוליה, לגדל דור ולהשפיע על אנשים. בגלל זה אני אוהב מוזיקה. זו גם דרך להשפיע, להביא אנשים ממצב א' למצב ב'. מוזיקה יכולה לעשות את זה בגדול".