אז השבוע הייתי ברבנות.

אני יכולה להישבע שגם אם המהלך היה ביורוקרטי לחלוטין, איפשהו התרגשתי. חשבתי לעצמי שהדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שאשלים את המשימה ואעיד על זוג, ובמקרה אקבל איזו ברכה על הדרך. בכל זאת, המקום מלא ברבנים ולהם, כידוע, סגולות ויכולות בלתי רגילות.

ואז נכנסתי לרב.

עשיתי מה שאני צריכה והוא היה חביב מאוד והתחלנו לדבר. שיחת חולין שכזו, שבמהלכה אני מתאמצת להסתיר את העובדה שיש לי רגליים ומחשוף, כי יש 50 מעלות בחוץ וג׳ינס ארוך נראה לי כמו פשע נגד האנושות.

הרב, בניגוד אלי, לא חזק בהסתרות והוא לא הסתיר לרגע את הפליאה העמוקה שלו לגבי עובדת היותי רווקה בלי ילדים, ובזוויות מסויימות הפנים שלו נראו אפילו מאוכזבות, ממש כמו של אבא שלי כשעוברת עוד שנה ועדיין אין לו נכד.

אבל בניגוד לאבא שלי, כאן קרה דבר מוזר ובמקום לכעוס או להתרעם או אפילו לומר שטוב לי ככה, יצאה לי מהפה אנחת הסכמה מוזרה ואפילו פלטתי את המשפט האלמותי: ״אתה רואה מה זה? תן לי ברכה״ והתכוונתי לזה!

אילוסטרציה. צילום: freepik

רגע.

מה קורה פה? אני? אני מבקשת ברכה? אני לא מרוצה מהמצב שלי? אני שכל יום שאני קמה אני מברכת על החופש ויכולת הבחירה, אני שנשבעתי שכל מצב שאהיה בו - לא משנה מה הוא - אני אשמח בחלקי ואהיה מרוצה? אני צריכה ברכה? צריכה חתן, זה מה שחסר לי?

אז ביקשתי ברכה.

אני לא מאבדת את זה, לא מתערערת, לא שואלת למה כמה ואיך - פשוט מקבלת את המצב הזה. קמה מחר בבוקר חופשיה עם יכולת בחירה, וברכה. או בקשה לפחות.

אז יצאתי מהרבנות.

הצעידה הביתה מעולם לא הייתה מוזרה יותר. לא הפסקתי לחשוב על מוסד הנישואים וכמה זה נראה כפוי ומסורתי מדי, אולי אפילו דתי מדי, מעיק, מלא חוקים ואפס אהבה, אבל אולי, רק אולי, יש בזה גם ניצוץ קטן של קסם? בירוקרטיה של אהבה, קראתי לזה, ובירכתי את הרב לשלום. הוא, כמובן, לא יצא פראייר והסתכל עליי במבט של "עשו אותך אתמול?". החזרתי מבט של "לא בדיוק אתמול, אבל לא ממש מזמן" ושאלתי לפשר המצב המוזר הזה. הוא אמר שכל הברכות בעולם לא יעזרו אם אני לא עושה השתדלות ומבינה שאני צריכה להתפשר (באמת תהיתי מתי נגיע לזה), כי אי אפשר להמשיך ככה, אלה יחסים של תן וקח.

לא הבנתי.

נתתי הודאה, לקחתי ברכה, השתדלתי להגיע (גם בחום של 50 מעלות) –זה לא נחשב? אי אפשר לקרוא לחתן או לארבעה ילדים וכלב? זה לא יקרה? לא השתדלתי מספיק?

ובעצם, אולי הכל טמון במכנסיים.

לעמוד הפייסבוק של גל יונה, וגם לבלוג