"יש לי ילד בן 21". אני שומעת את עצמי עונה לזו ששאלה אותי בת כמה אני.

כן, מתברר שיש כזה גיל שעדיף לציין אותו דרך עובדות מפתיעות בפני עצמן.

המחשה: shutterstock

"וואלה", אני ממשיכה "יש לי ילד כזה גדול". פתאום המספרים האלה לא מתחברים עם הזמן שעבר מהיום שבו מקל הבדיקה הראה שני פסים כחולים, והודיע שבעוד תשעה חודשים אהיה אמא.

איך מרגישים כשאת בדרך להיות אמא? זה התחיל בתהיות כשהבטן גדלה והלכה, ובתוכה אותתו סימני חיים בצורת בעיטות נמרצות.

לא היו אז פנים, רק ידיעה והרבה דמיון. וחיכינו לו את כל ה־41 שבועות ויום, ו־30 שעות בחדר לידה. חיכנו לילד שהתחיל בקו כחול ויצא אדום ממאמץ.

ואז הניחו לי אותו על הבטן, והוא שלח מבט של 'היי, אני כאן, מה עושים עכשיו?'.

ולא ידעתי לענות כי הייתי צריכה את הזמן הזה להתרגל אליו, לילד אמיתי עם נוכחות שהיא סימן קריאה ותווים ברורים.

הוא היה בגודל כף יד, נגע לי בפנים ופתח לי את החדר הכי חשוב בלב למרחב שלא ידעתי שיכול להיווצר.

כן, ככה זה מרגיש כשאת אמא, התרחבות והתכווצות באותה נשימה ומבט חטוף בכל ה־1.86 מטר שחוגגים היום 21 שנות קיום בעולם, שלמדנו אותו יחד מבראשית ועדיין יש כל כך הרבה ללמוד מזה.

יש לי ילד בן 21 עם זקן על הלחיים וכפות רגליים מדור הנפילים, כזה שיודע איפה הרגליים מתחילות ואיפה נגמר הראש ובעיקר את הקשר ביניהם.

ילד שהולך עם האמת שלו בראש מורם גם כשהיא לא פופולרית.

כזה שהוא ציפור גדולה בלב עם הרבה שירים ומנגינה, המבוגר האחראי בבית, שיודע לאפס אותנו כשהווייז של החיים קצת משתבש בדרך.

ילד כזה שבכיתה ב', בשיעור חינוך, התבקש כמו כל הכיתה לעצב בול בנושא זכויות הילד, וישב וצייר כף יד ועל כל אצבע רשם איפיון: שמן, רזה, משקפופר וכו', ובלב כף היד רשם "זכותי להיות אני כפי שאני", וקשקש על כל הדף בהמון צבעים ונתן למורה.

אחרי שבועיים או שלושה הוא התבשר שכף היד הזו זכתה במקום הראשון והציור הזה יוטבע על כל התעודות של ילדי העיר.

והילד הזה הביט בי ושאל: "אבל למה? מה כזה מיוחד בלרצות להיות אני כפי שאני?", ואני, שהחסרתי מיליון פעימות, ידעתי שכך זה יהיה תמיד.

יש לי ילד בן 21 אבל לא אשקר שאני שמחה שמה זה לא רואים את זה עליי.