פינגווין בנהריה: החיילים הבריטים התלהבו // מירית קושניר־סטרומצה

החיילים הבריטים שגדשו את נהריה ב־1940, בחודשיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, היו עדים להקמתו של צריף קטן במרכז שדרות הגעתון בנהריה ובו מספר כיסאות. המקים היה ארנסט אופנהיימר, שנמלט מהרוצחים הנאצים ועלה לארץ ב־1936. הוא התיישב בנהריה, המושבה שנוסדה רק שנה קודם לכן, קנה חלקת אדמה והתכוון לעסוק בחקלאות, אבל משלא הצליח שינה את התוכניות.פינגווין. נפתח: 1940 | צילום: ארכיון משפחת אופנהיימר

פינגווין היתה אחת מחמש מסעדות שנפתחו בנהריה בשנות ה־40 והפכה למקום בידור ונופש לחיילים הבריטים ששהו במחנות בגליל. למקום הגיעו צעירות שאנשי ההגנה שלחו כדי להסיח את דעת החיילים עד שהמעפילים ירדו אל החוף.

בתקופת המצור על נהריה היו התושבים מתכנסים בבית הקפה כדי לשמוע חדשות ולקרוא את עיתון "על המשמר", שהיה תלוי בחזית המסעדה. המקום זוהה עם התרבות שהביאה עמה עליית הייקים, והוא שגשג בעיר שהיתה אתר הנופש המבוקש במדינה, ובה חדרים להשכרה, בתי קפה וזוגות בירח דבש.

בשנות ה־50 הוחלף הצריף במבנה אבן, והחצר האחורית הפכה לגינת בידור ובה 700 מקומות ישיבה. תצוגות אופנה בהשתתפותן של המתמודדות לתחרות מלכת היופי התקיימו שם וגם ערבי ריקודים.

על הבמה הופיעו שושנה דמארי, יפה ירקוני, אריק לביא, אורי זוהר, שייקה אופיר והגשש החיוור. תצלומים מביקורים של ראשי ממשלות עדיין תלויים על קירות המסעדה, ואפילו סופיה לורן ביקרה כאן בזמן צילומי סרט בכיכובה.

בשנת 1972 חזר אילן אופנהיימר, בנו של ארנסט, לישראל בתום לימודיו בגרמניה וקיבל עליו את ניהול המקום. בעשור האחרון מנהל את פינגווין בנו, אמיר, דור רביעי במשפחה. עד היום מוגשות כאן מנות שלא יצאו מעולם מהתפריט, כמו שטרודל תפוחים וקצפת, מרק הגולאש המפורסם ו"שניצל פינגווין" המפורסם, שבזוגלובק נהריה מייצרים אותו בגודל מיוחד בעבור המסעדה.

פינגווין היום | צילום: נחום סגל

"כשהייתי ילד התפקיד שלי היה להשקות ולגרף את החצר", אומר אילן. "העסק היה תמיד משפחתי והקפדנו לשמר מה שאנשים אוהבים. לא היו פה שפים שהוציאו כל יום וריאציות חדשות לתפריט. תמיד שמנו בצלחת שניצל ופירה, לשמחת כולם, וקציצות ואפל שטרודל וסודה בחינם.

"הדבר הכי־הכי היה תות שדה וקצפת, כי המקום היחיד שגידל תות שדה בארץ היה משק לנדאו במושב בן עמי. כמובן, התפריט השתנה לעתים, אבל יש דברים שנשארו קבועים, כמו הלחמניות שאנחנו אופים במקום".

דרישות הסועדים השתנו עם השנים?

"בעבר היה קל לחדש, ואבא ידע להיות הראשון בצפון עם משלוחי אוכל הביתה, פיצה ומשקאות פרי. היום הלקוחות חשופים לעולם, עורכים השוואות והדרישות בהתאם. יש לנו פחות ידיים עובדות, ואין לנו רשת להישען עליה, אבל יש לנו היסטוריה ושורשים".

שבתאי היפה. נפתח: 1960 | צילום: ג'ני אלעזרי 

שבתאי היפה ביפו: ימי הברבוניות העליזים // ג'ני אלעזרי 

מסעדת הדגים "שבתאי היפה", הקרויה על שם הבעלים שבתאי סקנדיון, הספיקה לעבור גלגולים, מעברים ושיפוצים מאז הקמתה ועד היום. הכל התחיל עם סבא ראובן ז"ל, שבשנות ה־60 העמיד בסמטה ביפו העתיקה עגלה עם פלטת גז גדולה, ועליה בישל את הדגים הטריים שקיבל מדייגי יפו.

לאחר שהדייגים שבעו, ואנחנו מדברים פה על 4:00־3:00 לפנות בבוקר, הוא מכר את הדגים שנותרו בתוך רבע כיכר לחם עטופה בעיתון. בשעה 9:00 בבוקר ראובן כבר סגר את הבסטה והלך לישון.

בשלב הבא השתדרג לחנות קטנה באותה סמטה. בשנות ה־70, כשבנו נכנס לעסק, הם הקימו בחנות שממול מסעדה ובה חמישה שולחנות ו־12 כיסאות. "מכרנו אז רק דגים. מנה ראשונה דגים ומנה עיקרית דגים", מספר שבתאי.

ולקינוח גם דגים?

"לקינוח היה רק תפוח אפוי על חשבון הבית. גם לא היו תוספות כמו צ'יפס. ליד הדגים הגשנו סלט ירקות, זיתים וחתיכת גבינה וזהו. המנה הכי פופולרית אז היתה ברבוניות".

סבא ראובן סקנדיון | צילום פרטי

באותה תקופה חשוכה הישראלים עדיין לא גילו את נפלאות פירות הים. "בנמל אשדוד קיבלתי בחינם ארגזים של קלמרי. היום ארגז קלמרי שווה יהלומים".

המסעדה משכה אליה אנשי בוהמה רבים בזכות הסמיכות למועדון "חמאם" המיתולוגי בניהולם של דן בן אמוץ וחיים חפר, שהיו מבאי המקום. זללו במקום גם בני אמדורסקי, יצחק תשובה ושלמה אליהו וגם קירק דאגלס, דני קיי ואנריקו מסיאס שביקרו בארץ.

"בימי שישי כולם היו מגיעים לכאן לראות ולהיראות", אומר שבתאי. "היו יושבים בחוץ על המדרכה, שותים, אוכלים ומעשנים. יש לי קליינטים של 45 שנה שהילדים והנכדים שלהם מגיעים כיום, למשל אסף אמדורסקי, שהיה מגיע כילד עם אבא שלו".

במהלך השנים המסעדה ידעה משברים כלכליים. באינתיפאדה הראשונה היהודים נמנעו מלהגיע ליפו. במהלך שיפוצים באזור נחסמה הגישה הנוחה למקום, וגם התחרות עם מסעדות דגים חדשות שהציעו תפריט מגוון וסלטים במחיר העיקרית השאירו את שבתאי קצת מאחור.

לפני 12 שנה הפך רובי, 33, בנו של שבתאי, למנהל המקום ושיפץ את המסעדה, ויש בה היום כ־50 שולחנות בשני מבנים נפרדים. שעות העבודה במקום, שהיה פתוח רק עד 18:00 בערב, הורחבו אל תוך הלילה, ולתפריט התווספו צ'יפס, חומוס וסלטים במחירי העיקרית, מעשי ידיה של מזל, אשתו של שבתאי.

לקינוח מוצעים כיום עוגות, אבטיח וגם המלבי של מזל, שבגללו השניים נישאו. "הגעתי יום אחד לבקר את ז'אקו, האבא של מזל, ואכלתי אצלו מלבי", מספר שבתאי. "הייתי בטוח שאשתו הכינה את המלבי ואמרתי לו, 'אני מתחתן עם מי שהכינה את המלבי הזה'. אז התברר שמזל הכינה אותו. לא היתה לי ברירה והתחתנתי איתה. זו היתה מלכודת".

מרדכי ואלירן משיח במפגש אנטבה. נפתח: 1976 | צילום: קובי קואנקס

מפגש אנטבה באור יהודה: הבקלאווה מבגדד // אשר אטדגי

זה היה עניין של זמן עד שמרדכי (מורד) משיח, 70, תושב אור יהודה, ימשיך את מסורת אביו. האב, עולה חדש מעיראק, "ש'אווי" מומחה (גרילר בעיראקית מדוברת) במעברה הקטנה, התפרסם במטעמים היוצאים מנפנופו רב־השנים. ב־1976 החליט מורד ג'וניור, אז לקראת שנות ה־40 שלו, לתרגם את המסורת המשפחתית למסעדה קטנה, "מפגש אנטבה".

"אבא שלנו", אומרים מקס, 51, ואלירן, 40, משיח, שמנהלים את המסעדה עם אביהם, "הוא פטריוט וציוני אמיתי. הוא לא חשב על שיווק ופרסום. היה לו חשוב לקחת חלק בגאווה הגדולה של עם ישראל וצה"ל בעקבות מבצע אנטבה".

ב"מפגש אנטבה מורד" יש חדר אוכל מרווח, אולם לאירועים ובעיקר גריל דגים ובשרים "עם תיבול עיראקי מיוחד".

"אין לנו סודות ייחודיים", אומר מקס. "אנחנו אנשים פשוטים, והמסעדה פשוטה. התפריט לא השתנה לאורך כל השנים, חוץ מכמה סלטים אולי שבמהלך 40 שנה היינו חייבים לעדכן. היינו ונשארנו די שמרנים בנוגע למתכונים המסורתיים. הכל פה עובר מפה לאוזן, בלי לפרסם שום דבר. מה שטוב אסור להחליף".

בסיום הארוחה מגיע הקינוח המפורסם של המקום: הבקלאווה. "המשפחה של אבא שלי היתה ידועה בבגדד בקינוחים המסורתיים שלהם. אבא שלי הוא דור שלישי לייצור בקלאוות. המשפחה היא שהקימה בתחילת המאה הקודמת את 'בית אל בקלאווה' המפורסם בבגדד. אין בגדדי שלא הכיר אותם. כמובן, המסורת ממשיכה גם כאן".

התחרות בענף המסעדות קשה. איך שורדים?

"אנחנו עובדים, כמו כולם, סביב השעון, וכשיש גשם כולם נרטבים. במהלך השנים ביקרו אצלנו אנשים חשובים מממשלות ישראל, סלבס וגם מפורסמים מהטלוויזיה שלא הכרנו. בשבילנו זה לא ביג דיל. אנחנו לא מוכרים פה גורמה אלא פשוט אוכל טעים".

נג'ארי והקבב. פונדק אקספרס. נפתח: 1963 | צילום: קובי קואנקס

פונדק אקספרס ביהוד: קירק דאגלס עף על הקבב // אשר אטדגי

"הוא היה השוטר ליאון נג'ארי, מהשוטרים של פעם", מספר שוקי נג'ארי על אביו. "שוטר שהסתובב על אופנוע הארלי דווידסון, עד שהחליט לעזוב את המשטרה ואת הקריירה כדי להכין את הקבב הטורקי שזכר מבית אבא".

בשנת 1963, כשהיה בן 33, פשט ליאון את המדים, עלה על מדי ב', הכשיר אוטובוס נטוש למטבח והתחיל למכור קבב עם רעייתו. "זו היתה המסעדה הראשונה לא רק ביהוד אלא בכל האזור כולו", אומר הבן, שוקי, 59. "מכל הארץ היו מגיעים לאכול את הקבב של אמא ואבא שלי. חשמל ומים לא היו, אז הוא היה מביא מים בדליים לאוטובוס, וקרח כדי לקרר את הגזוז".

בשנת 1977 עזב נג'ארי את האוטובוס ועבר למבנה קבע, ובו שוכנת המסעדה עד היום. "לא שינינו בלטה", אומר הבן.

לפני 15 שנה נפטר ליאון, ושוקי, עם רעייתו ציפורה, קיבלו עליהם את ניהולו של פונדק אקספרס, המוכר בכינויו "הקבב של נג'ארי". "מי לא הגיע לכאן לאכול", הוא נזכר, "בזמנו לא היו הרבה מסעדות, בטח לא ביתיות.

"התורים מול האוטובוס של אבא שלי נראו כאילו אתה נמצא בתחנה המרכזית. כולם באו לאכול. פעם צילמו באזור סרט אמריקאי, והשחקנים יול ברינר וקירק דאגלס באו לאכול את הקבב שלנו. הם אמרו שזה הדבר הכי טעים שהם אכלו בחיים. עד היום עולים אלינו לרגל סלבס מכל הגוונים והמינים".

התפריט השתנה?

"ממש לא. יש לנו תפריט פשוט ולא שינינו בו גרגר: חומוס טחינה מעשה ידינו, וכמובן, הקבב המפורסם עם סלט הירקות. הדבר היחיד שהוספנו בשנים האחרונות זה חביתות בבקרים. הכל נשאר אותו דבר מתוך כוונת מכוון, וברוך השם, אנשים אוהבים את זה ונוהרים גם היום.

"בתוך המסעדה תלויות תגי יחידות של כל חילות צה"ל בעבר ובהווה. "זה עניין פטריוטי וציוני", הוא מסביר.

מה הסוד של מקום ששורד כל כך הרבה שנים?

"אין לנו סודות. כשהפיתה והסלט טריים, כשהקבב עשוי במידה הנכונה, והחומוס והטחינה עשויים כמו שצריך, ואתה רעב, אתה לא תשכח אותנו כל החיים".

עזריאלי בבר הפינק. נפתח: 1932 | צילום: רפי קוץ

בר הפינק בירושלים:  מדני קיי ועד קיסינג'ר // אשר קשר

ספר המבקרים של בר "פינק" המיתולוגי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים מכיל ברכות ומחמאות בכתב ידם של דני קיי, ג'ון סטיינבק, מרתה גרהאם, קלוד לנצמן, הרולד פינטר, זובין מהטה, סימון דה־בובואר, האסטרונאוטים של אפולו 3, שירלי מקליין, וגם קרולה, השוודית זוכת האירוויזיון.

עשרות סיפורים ואגדות נקשרו למקום שהיה לספינת הדגל של הברים בירושלים והחזיק מעמד חמישה עשורים עד שנסגר באמצע שנות האלפיים.

"ה'פינק' נוסד ב־1932 בידי משה פינק ברחוב המלך ג'ורג' כבר משקאות בקומה הראשונה ומסעדה בסגנון אירופי עם נגינת פסנתר חי בקומתו השנייה", נזכרת עדנה עזריאלי, בתו של דייב רוטשילד שקנה את המקום מפינק.

"אבא שלי, שהתחיל כאן כמלצר והפך לשותף בהמשך, סיפר לי פעם שבתחילת שנות ה־40 פינק סירב שחבר'ה מהלח"י ייכנסו ויאזינו לגאולה כהן ברדיו המחתרת, אז הם התעצבנו, נכנסו בכוח והשליכו את הפסנתר מהקומה השנייה".

ב־1948 התחלפו הבעלים והלקוחות. את משה פינק החליף רוטשילד, ואת הלקוחות, קצינים בריטים, החליפו קצינים ישראלים, פוליטיקאים שהגיעו ממשכן הכנסת ועיתונאים זרים שסיקרו את ימיה הראשונים של המדינה היהודית.  

יותר מכל ה'פינק' מייצג תרבות ברים מתקופת המנדט (ומככב עכשיו בתערוכה על התקופה במוזאון מגדל דוד). זה היה מקום לבילוי לילי באווירה אירופית והיו בו משקאות מיובאים מובחרים. "לא רק שהוא לא היה מוכן לעבור למקום גדול יותר, הפינק לא השתנה כמעט מיום הקמתו. אבא, ואחריו מולי, הקפידו לשמר את המראה, האווירה, הבר והאביזרים הנלווים", מסבירה עזריאלי.

ב'פינק' נולדו גם כמה מנות מיתולוגיות כמו הגולאש המפורסם של אדון רוטשילד. כיכבו בתפריט גם שניצל הולשטיין, חביתת אספרגיט (אספרגוס) וגבינת אמנטאלר (אמנטאל), וגם מנות קבועות לאורך השנים, שהפכו מזוהות עם המקום כמו הרינג בשרי, כבד קצוץ, קורדון בלו, טאפל שפיץ.

כשטדי קולק כיהן כראש עיריית ירושלים הוא נהג להביא לבר אנשי ממשל בינלאומיים, דיפלומטים, קנצלרים וראשי ממשלות. כולם היללו את המקום חוץ מאיש אחד: הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית בשנות ה־70.

"בפעם הראשונה קיסינג'ר ביקש שיסגרו לכבודו את כל המסעדה, ואבא סירב", מספרת עדנה. "בפעם השנייה הוא הסתפק בשולחן אחד נוסף לשומרי ראשו, אבל זה היה ביום שישי, ואבא לא היה מוכן לפתוח את הבר בערב שבת והתעקש שמגיע לו ערב אחד עם המשפחה. גם בפסח, אגב, הגשנו את כל המנות. גם השרימפס והמצות".