אחרי 33 עונות ברציפות בהן הוא משחק כדורגל, מאז היה ילד בן שבע, תולה רמי צבי את הנעליים. בגיל 40, הקשר האחורי המסור, אחד הסמלים הגדולים של הכדורגל בעיר, בטח בקבוצות הליגות הנמוכות, פורש מכדורגל ופוצח בקריירת אימון בקבוצה בה סיים את הקריירה – בית"ר פ"ת. "לא ציפיתי להגיע לגיל כזה ועדיין ההרגשה מאוד עצובה", סיפר צבי, "לא החמצתי אף עונה בדרך, לא עשיתי שום הפסקה או שנת חופש. 33 שנים ברצף ופתאום אין את זה. זה קשה. אני כבר חושב על המשחק הראשון כמאמן, כשאעלה לכר הדשא ואלך לספסל. זה יהיה מאוד מוזר וקשה".

ההחלטה לפרוש גמלה בליבו של צבי במהלך העונה החולפת. "בתחילת העונה הייתה לי תחושה שזה הסוף והיא הלכה והתחזקה", הודה השחקן במיל., "מבחינת היכולת, בליגה זאת (ב') יכולתי לסחוב עוד קצת, אבל תמיד אמרתי שאפרוש כשארגיש שהגוף חלש מדי. אחרי כל משחק העונה הרגשתי זאת".

רמי צבי (במרכז) בסיום קורס המאמנים, לצד ניסים בכר ואייל לחמן. צילום: פרטי

רמי צבי לשחק כדורגל בגיל 7 במחלקת הנוער של מכבי פ"ת ושיחק בכל קבוצות המחלקה עד הבוגרים. "לא הייתי מספיק טוב כדי לשחק בליגת העל, מה גם שהתגייסתי ועזבתי", מסביר צבי את תחילת המסע הארוך שלו בליגות הנמוכות, מסע שארך 22 עונות ברצף.

המסע של צבי כלל תשע עונות בהפועל מחנה יהודה, שאחת מהן הסתיימה בעלייה היסטורית לליגה א', חמש עונות בהפועל אילת, העיר בה התגורר אחרי הצבא ("בעיר קטנה כזאת, אתה מרגיש כמו שחקן בליגה האנגלית, כותבים עלייך במדורי הרכילות כשיצאת למועדון"), הפועל יהוד המיתולוגית, הפועל אזור, הפועל אורנית ובחמש העונות האחרונות, כאמור, בבית"ר פ"ת, שבאחת מהן שימש כמאמן/שחקן.

איך שורדים כל כך הרבה עונות בליגות קשות כל כך? משחק קשוח, לא טכני במיוחד, על דשא שהוא לא באמת דשא?

"האהבה לכדורגל החזיקה אותי. החידק. קשה להסביר. באופי שלי, אני אדם מסור, שעושה את כל מה שהוא עושה עד הסוף. זה לא עניין של כסף, אם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לדברים אחרים, הייתי מרוויח יותר. מהצד נראה שהרמה נוראית, אבל אפשר ליהנות מאוד בליגות האלה. כדורגל הוא משחק יפה בכל רמה.

"יכולתי אולי להגיע לליגות גבוהות יותר, אבל זה מה שהגורל זימן לי. שיחקתי שנתיים בליגה א' כחייל, חתמתי על חוזה יקר יחסית לגילי, אבל לא שילמו לי בכלל. הבנתי שעם התנהלות כזאת, אין לי מה לחפש בליגות גבוהות, עדיף כבר ללכת ליהנות. נהניתי מכל רגע, קצת עצוב שנגמר, אבל אין מה לעשות, זאת דרכו של עולם".

רגע השיא?

"העלייה עם מחנה יהודה לליגה א'. מחנה הוא מועדון שיקר לליבי, שיחקתי שם תשע עונות ועשינו דבר גדול. בתחילת אותה עונה, אף אחד לא נתן לנו סיכוי, זאת הייתה אמורה להיות עונה פיננסית, עם סגל צנוע ובכל זאת עלינו. זה היה הרגע הכי מאושר בקריירה".

רגע השפל?

"חתמתי בבית"ר/שמשון ת"א כששיחקה בליגה הארצית וחשבתי שמגיעה הפריצה שלי, אבל לפני פתיחת העונה קרעתי את המפשעה וחצי עונה ישבתי בחוץ. כשחזרתי, כבר שיחקתי בליגה נמוכה".

כאמור, צבי לא עוזב את הענף וישמש כמאמנה של בית"ר פ"ת. "תמיד ידעתי שאחרי שאסיים לשחק, אשאר בענף כמאמן", מספר המאמן, "אעשה דברים בדרך שלי, אחרי כל כך הרבה שנים שראיתי איך אחרים עושים את זה. אני מכיר את דודו שרון, יו"ר בית"ר כבר 20 שנה והוא יקר לליבי. כשהודעתי שאני פורש, הוא ניסה לשכנע אותי להישאר ואח"כ הציע לי לאמן. לא חשבתי יותר מרגע. המטרה שלנו היא להביא כמה שחקנים שישדרגו אותנו ואחרי כמה שנים במרכז הטבלה ומטה, נכוון יותר למעלה. אם ניכנס לפלייאוף העליון, זה יהיה הישג יפה. כשחקן, תמיד שאפתי להיות בקבוצות שנאבקות בצמרת, כך אני שואף להיות גם כמאמן. אני מתחיל כמאמן בית"ר, כי צריך להתחיל איפשהו, אבל השאיפה שלי היא להתקדם והחלום הוא להגיע לרמות הגבוהות".

אגב, לצד הכדורגל, בבעלותו של צבי פיצרייה כבר לא מעט שנים וכעת, בתקופת המונדיאל, העסקים משגשגים. "ההימור שלי הוא שספרד תיקח והיא גם הנבחרת שאני אוהד", הוא אומר, "הם משחקים את הכדורגל הכי טוב באליפות. האם זה מה שנראה מבית"ר פ"ת העונה? חסרים לנו כמה אנייסטות כדי שזה יקרה, אבל הקיץ רק החל, אנחנו נמצא אותם".