חלק בלתי נפרד מנוף התרבות הישראלי: היא נולדה באם המושבות ב־1932 ולא עזבה עד היום. אסתר שטרייט-וורצל נשואה לרופא ד"ר מרדכי וורצל, שחוטא אף הוא בכתיבה והוציא כמה ספרים העוסקים בפרשנות לכתביו של ש"י עגנון. לשניים נולדו שלושה ילדים (שני בנים ובת). חייה וחיי גיבוריה שזורים בחיי המושבה לשעבר. היא אמנם התקשתה לזכור, אבל בנה אבי, סיפר כי אפילו הראיון הראשון שהעניקה לתקשורת היה לעיתונאית וסופרת ילידת פתח־תקוה – תקווה ויינשטוק.

הצטרפו לפייסבוק של "ידיעות פתח תקוה"

בעקבות פטירתה בסוף השבוע האחרון, בגיל 81, מביא mynet את עיקרי דבריה בראיון שנתנה אז גם ל"ידיעות פתח תקוה".



"התגוררנו ברחוב רוטשילד, על מגרש ריק שהיום נמצא מול קופת החולים", סיפרה שטרייט-וורצל. גרנו יחד עם משפחתו של דודי, ישעיהו שטרייט, אחיו של אבי, שלום". על שמם של האחים שטרייט, אגב, נקרא רחוב בעיר, בסמוך לרחוב אורלוב.

"אבא שלי היה מייסד ומנהל גימנסיה (תיכון) אחד העם, במקום בו נמצא היום בית הספר סלומון", היא נזכרת. "הם היו ממייסדי חיי התרבות והכלכלה של העיר. חיינו יחד שתי משפחות, שישה ילדים, עם חצר ענקית, פרדס אשכוליות ומרחב אדיר לשחק, לרוץ ולהשתולל".

תמיד התחברת לעולם הכתיבה?
"כן. הצטיינתי בחיבורים וקיבלתי עליהם פרסים. אבי חלם שאהיה סופרת כיוון שהיה סופר בעצמו".
בעבר סיפרת כי ביתך היה מוקד תרבותי במושבה, מעין "קפה כסית" בגרסה מלאבסית.
"אכן, אבל זה לא היה בית קפה אלא אירוח ביתי. אבא שלי היה איש רעים, והיו באים חברים מכל הארץ. ביניהם היו אנשי רוח וסופרים כמו גרשון שופמן, אשר ברש ויעקב פיכמן. בכל קיץ היינו מבלים חודש שלם על שפת הים בתל אביב, ונפגשים עם החברים הסופרים של אבא. לפעמים היינו מתחלפים בדירות. סופר שגר בתל אביב ומאוד רצה את השקט של הכפר, היה מקבל את הבית שלנו עם החצר הגדולה, התרנגולות והעזים, ואנחנו את דירתו בעיר הגדולה".

איך הפכת לסופרת?
"תמיד הייתי מספרת סיפורים, בלופים כאלה, עוד לפני שידעתי לקרוא ולכתוב. ברגע שגיליתי שאני יודעת לקרוא, אמרתי שאני בטח גם יודעת לכתוב והתחלתי.

"כשהייתי בת עשר, אבא הביא לי כמתנת יום הולדת מחברת עם כריכה עבה שנראית כמו ספר. הוא אמר לי שלפני השינה, אקח את המחברת ואומר לעצמי - 'עבר יום בחיי, מה עשיתי, על מה חשבתי', והתחלתי לכתוב יומן, שהמשכתי לכתוב במשך שנים".

בגיל שנה חלית בפוליו, ובספר "אורי", דליה, חברתו של אורי, היא נכה. כמה מחוויותייך נכנסו לספרים?
"אספר לך משהו על דליה. תיאטרון ילדים ונוער הציג את 'אורי' לפני כמה שנים. הם ביקשו שאראה את ההצגה לפני הבכורה. ישבתי בחושך וראיתי את ההצגה, וכשדליה נכנסה עם כיסא הגלגלים, התחלתי לבכות. הייתי בטוחה שלא רואים אותי.

"אחרי ההצגה הם אמרו לי 'כל הזמן תהינו אם את אוהבת את ההצגה, אבל כשראינו שהתחלת לבכות - הבנו שכן'. אז כן, במידה רבה דליה מבוססת על החוויות שהצטברו לי, ועד היום אני אוהבת אותה".

עלילות הספרים "אורי" ו"נערי המחתרת" מתרחשות בפתח־תקוה. עד כמה העיר משמעותית בספרייך?
"מאוד. כשיצא הספר שלי 'חברות', שכביכול עוסק בדברים אחרים, העברתי הרצאה עליו. חברה שלי, הסופרת רבקה מגן, מיד זיהתה משפטים שעוסקים בהווי של פתח־תקוה, למרות שהיא לא מוזכרת מפורשות. " יש ירושלמים, יש חיפאים, ואני מכריזה בגאווה שאני מפתח־תקוה. לצערי הרב, לעיר יש שם רע בקרב בני הנוער, אבל אני אוהבת אותה עד היום".

בעבר אמרת שספגת בפתח־תקוה רבים מהערכים שלך. למי שנולד בעיר בשנות השמונים והלאה זה נראה כמו עולם אחר.
"כיום פתח־תקוה זו עיר של המאה ה־21. אני גדלתי במושבה. המקום בו אני גרה, כפר גנים ג', היה מלא בפרדסים. אני חושבת שהיום השכונה יפהפייה ואני מאוד אוהבת להסתכל מהחלון, לראות עצים יפים, פריחה ובתים חדשים. אני חושבת שהעיר נהייתה מאוד יפה, ואת זה אני זוקפת לזכותו של איציק אוחיון. לפני שהוא הפך לראש העירייה הוא היה במחלקת הגנים. יש גם סוף כל סוף היכל תרבות שמביא לעיר הצגות טובות. אין לי תלונות".

מה היא כתיבה בשבילך?
"אף פעם לא ראיתי בכתיבה מקצוע. ראיתי בזה ייעוד ומתת אלוהים, משהו קדוש. כשאתה כותב, שורה עליך רוח האלוהים, וזו הרגשה ששותפים לה גם סופרים חילוניים גמורים".

למה בעצם לא כתבת אף פעם למבוגרים?
"ניסיתי כמה פעמים, אבל כנראה שנועדתי להיות סופרת לבני הנעורים. לא כתבתי גם לילדים בגיל הרך. אמנם יצאו לי שלושה ספרים, אבל לא הכי טובים. הרגשתי שזה לא נובע מתוכי. אני תמיד אומרת בהומור, שכנראה שיש לי איזשהו קיבעון פסיכולוגי בגיל ההתבגרות. כנראה שבכל צחוק יש קצת אמת".

כתבת במשך כמעט חמישים שנה. איך הצלחת להבין את הנוער של שנות השישים וגם את הנוער של שנות האל