מרים פרץ עם ילדי המקהלה. צילום: אלכס קולומויסקי

רב־סרן אלירז פרץ ז"ל ואחיו סגן אוריאל פרץ ז"ל היו רק ילדים כששרו במקהלת "פרחי ירושלים", שהקים חנן אביטל. החוט המקשר מצמרר: אביטל, 65, תושב שכונת הדר גנים בפתח תקוה, החליט להקים את המקהלה ב־1975, לאחר שנפצע בפיגוע מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים; שני האחים מצאו את מותם במלחמה נגד הטרור. שנים לאחר מכן, המעגל המוזיקלי ייסגר עם אמם.

ביום שישי שעבר נפגשו אביטל וילדי המקהלה עם מרים פרץ, כלת פרס ישראל הטרייה, בקבר שמואל הנביא בירושלים לצילומי קליפ לשיר החדש בביצועם "מיגון לניגון", אותו כתב אביטל בהשראת נאומה של פרץ בטקס קבלת הפרס ביום העצמאות ה־70.

"מאוד התרגשתי מהנאום של מרים", מסביר אביטל. "אני חושב שכל המדינה התרשמה מהנאום המדהים שלה. יש לי חבר שנכנס כבר שבע פעמים ליוטיוב כדי לשמוע את הנאום. כל מילה בו מדויקת להפליא והמשפט 'הפכתי את יגוני לניגון חדש' הותיר אותי נפעם ועורר בי השראה לכתוב שיר'".

פרץ עצמה מחייכת אל הילדים ואומרת: "זה מאוד מביך בשבילי, אני חייבת להודות. שיכתבו עליי שירים? מי אני? מה כבר עשיתי?".

שירה באמונה

מקהלת "פרחי ירושלים" היא כבר מוסד, ונחשבת לאחת ממקהלות הילדים המפורסמות בארץ ואפילו בעולם."אני אוהב מאוד את מה שאנחנו עושים ואוהב את הקהל. הופענו באצטדיונים הגדולים בעולם, עם אמנים מפורסמים כמו אנריקו מאסיאס, אבל תני לי להופיע בכיכר ציון בירושלים לפני 200-300 ישראלים, זה הכיף הכי גדול שלי. אני יודע מה הם אוהבים, מה מקפיץ אותם. לפני שלושה שבועות, ביום ירושלים, שהתקיים מיד אחרי האירוויזיון, הופענו בכיכר עם השיר 'טוי', וכל הכיכר קפצה והשתוללה עם דגלי ישראל. אין מרגש מזה בעיניי".

המקהלה נחשבת לוותיקה ביותר בארץ לגילאים שבין 9 ל־14, והקליטה עד היום למעלה מ־700 שירים, כ־20-30 שירים בשנה.

על חברי הלהקה נמנים ילידי הארץ ועולים מרוסיה, מאתיופיה ומדרום אמריקה. יצאו ממנה זמרים מוכרים, בעיקר בקרב המגזר הדתי, ובהם ליאור אלמליח, סולן התזמורת האנדלוסית, דודו דרעי, ומישל כהן, זוכה העונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה "בית ספר למוזיקה".

"במהלך השנים עברו אצלי במקהלה אלפי ילדים", אומר אביטל בגאווה. ביניהם היו גם שני האחים למשפחת פרץ, אלירז ואוריאל.

אמם, מרים, זוכרת זאת היטב עד היום. "זה היה כאשר אוריאל ואלירז היו בכיתה ד' או ה'. בעיניי הם שרו כל כך יפה, גם אם לפעמים זייפו. הם כל כך אהבו לשיר, והיו שרים פסוקים מהתנ"ך. היה שיר אחד שהם ממש אהבו, 'לך אתן את הארץ הזאת'. אני זוכרת איך הם היו עומדים ושרים את השיר הזה בקולי קולות, ברצינות תהומית. זוכרת איך הרגשתי שהם צועדים בארץ, והתרגשתי איתם.

"בניי גדלו על מורשתו של אברהם אבינו. כשהארץ הובטחה לאברהם, הוא לא שאל איך היא תיראה, האם היא תהיה טובה או מה הוא ירוויח מזה? הוא הלך מתוך אמונה, אחרי הקול שקרא לו. השיר הזה פשוט התאים לילדים שלי. גם כשבגרו והתגייסו, הם מעולם לא שאלו מה יצא להם מהעשייה. הם הבינו שצריך, ופשוט עשו. בלי לשאול שאלות.

"אחרי שהם נפלו היה לי קשה לשמוע את השיר הזה. פתאום המילים קיבלו משמעות אחרת. אצל הורים שכולים כל שיר מקבל משמעות אחרת. אם זה שיר על הארץ, אתה מיד חושב על המחיר ששילמת בשביל הארץ. אם זה שיר על אהבה או געגוע, זה מחבר אותך מיד לילד שלך. בכל שיר אתה מוצא את הילד שאיבדת. השירה והנגינה מעוררות את הנשמה ונוגעות בה.

"המילים של השירים נוגעות בי ומנגנות לי בלב. כשאני עוברת ימים ורגעים קשים, אני יכולה להדליק רדיו, לשמוע איזה שיר ופתאום אני מרגישה שרגל ימין זזה, אחר כך מצטרפת אליה גם רגל שמאל, הכתפיים מתחילות להתנועע והגוף מתעורר כמו איזה פרח שנפתח. אלה מנגינות. מנגינות פותחות נשמה. ניגון הוא לא סתם. אפשר להתחבר באמצעותו גם מבחינה אמונית וגם לאדם".

חנן אביטל. צילום: פרטי

סוראליזם בגינה

המפגש עם פרץ היה מרגש עבור חברי המקהלה הצעירים. הראל פוקס בן ה־13 הוא תלמיד כיתה ז' בישיבת אמי"ת אלירז בפתח־תקוה, על שם אלירז פרץ ז"ל: "סיפרתי למרים שאני לומד בבית הספר על שם בנה, ושבבית הספר מלמדים אותנו בין היתר גם על המורשת שלו. ממש בכניסה מונחת אבן לזכרו עם מידע עליו ועל הלחימה בעזה, בה הוא נפל. היא התרשמה מאוד וסיפרה לנו עוד קצת עליו. למשל, שגם הוא אהב לשיר. היא סיפרה לנו שהיא מרצה לחיילים, וסיפרתי לה שגם אני רוצה להיות קצין בקרבי כשאתגייס".

זו אינה הפעם הראשונה שאביטל מחבר שיר בהשראת סיפור הגבורה והאובדן של משפחת פרץ. "כשאלירז נפל, חנן כתב עליי את השיר 'אם הבנים'", נזכרת פרץ. "הוא והמקהלה הגיעו אליי הביתה וישבו בגינה. מצד אחד היינו אנחנו, האבלים במעין שבעה, ופתאום את רואה קבוצת נערים ששרה בתוך בית של אבלים. זה היה מאוד סוראליסטי".

מה חשבת על השיר החדש?

"חנן לקח את המשפטים שאמרתי בנאום בטקס פרסי ישראל ונתן להם ביטוי. אני בסך הכל כתבתי נאום פשוט מהלב, אין בו מילים גבוהות או מפוצצות. כתבתי נאום שידבר לאמא של ונדה, החייל של אלירז, שמשפחתם רק עלתה מאתיופיה, ועם מילים שסוליקה מאופקים תבין. אלו מילים מהלב, שכל אדם יוכל להבין אותן, גם אם הוא עולה חדש.

"כשאתה מדבר מהלב, אתה יכול לגעת בלב. יגון וניגון הן מילים בעלות אותן אותיות. אפשר לקחת את היגון שלך וליצור ממנו חיים חדשים בצל הכאב. זה ניגון. חנן לקח את המילים שלי ונתן להן מנגינה".

איך היה המפגש עם המקהלה?

"הצטלמנו בקבר שמואל הנביא, הנביא שחזה את ירושלים. אני מאוד מחוברת למקום הזה מכמה סיבות. הראשונה היא ששמואל היה נביא של העם. הוא נהג לפתוח שולחן ולערוך סעודות אחת לחודש, בהן הזמין את עמו להתארח. כך הוא הכיר את האנשים.

"זו מנהיגות שלא יושבת במגדל השן, אלא כזו שנוגעת באנשים ובלבבות. הסיבה השנייה היא אשתו, חנה. תפילת חנה גם היא שירה, שירה לאל, על הכמיהה שלה לילד וכמה שהיא ייחלה לילד הזה. אני מזדהה איתה, גם אני ייחלתי לילדיי. היא נתנה את בנה לאל ואני הקדשתי את בניי לארץ הזו".

המפגש עם ילדי המקהלה ריגש גם את פרץ. "הילדים היו מתוקים וביישנים. כשנפגשתי איתם אמרתי להם 'שירים שקשורים למרים פרץ, בלי החיוך זה לא בא בחשבון. אם אתם לא מחייכים, השיר לא שווה'. היה לי מאוד כיף לפגוש אותם, להיות ולשיר יחד איתם. הם הזכירו לי את ילדיי. מבחינתי השירים שחנן כתב הם לא עליי, אלא על הבנים שלי ועל המורשת שלהם. אני לא העיקר, אני רק בחרתי את הדרך להתמודד. הסיפור הוא שלהם ועל הערכים שלהם. מילת המפתח שמובילה אותי בדרכי היא 'בחירה'. אדם יכול לבחור והוא בוחר. גם כשנכנסנו לארץ היתה בחירה. הצו האלוקי היה 'ובחרת בחיים'".