את כל העונה שעברה על הפועל פ"ת אפשר לסכם בנתון סטטיסטי אחד – מעולם, עד עונת 17/18', לא דורגה במקום נמוך יותר מהשישי בליגת המשנה (ארצית ולאומית). בשתי עונותיו הראשונות של הבעלים דורון גלנט בתפקיד, היא השוותה את השיא השלילי, לראשונה מאז עונת 82/83'. העונה, שהחלה בעומס ציפיות גדול מהרגיל, הפכה מהר מאוד לפיאסקו מייאש עבור האוהדים ואנשי הקבוצה ובסיומה נקלעה הקבוצה לקרבות הישרדות בלאומית, כשרק פיניש מרשים, בו הצליחו השחקנים בראשות תומר קשטן לשים בצד את כל הצרות, מנע הסתבכות קשה יותר, אבל לא מנע את העובדה שלראשונה בתולדותיה שיחקה בפלייאוף התחתון של הלאומית וקבעה שיא שלילי כשסיימה במקום התשיעי, הנמוך ביותר בתולדותיה.

המאמן הכי מצליח העונה. תומר קשטן. צילום: אורן אהרוני

הפתיחה, כזכור, הייתה אופטימית. הפועל עברה קיץ מוצלח יחסית, שחקנים בכירים חתמו ונבנה סגל לא מאוזן, אך כזה שהפך את הקבוצה למועמדת בכירה לעלייה. אורן קריספין מונה, אבל לא קיבל צ'אנס אמיתי ומהר מאוד הוצנח על ראשו מנהל מקצועי בדמות פרדי דוד, הקהל לא הראה סבלנות והבעלים לא נתן גיבוי אמיתי. אחרי תשעה מחזורים קריספין פוטר (לא לפני פיאסקו מביך - ע"ע ביזאר), דני גולן מונה במקומו. בעיות הניהול המשיכו לפגוע, המשכורות איחרו להגיע (עד שחדלו מהלגיע) וגולן לא הצליח למשוך את הקבוצה בחזרה לצמרת. להיפך - היא הפכה לקבוצת תחתית ואחרי 13 משחקים בתפקיד (ואחרי עוד פיאסקו מביך. ניחשתם נכון - ע"ע ביזאר), עזב את הקבוצה ותומר קשטן הגיע, ייצב את המערכת והוביל את הקבוצה לסיום עונה מצוין, עד כמה שאפשר לקרוא "מצוין" לפלייאוף תחתון בלאומית, כשמדובר בהפועל פ"ת.

אפשר לכתוב ספר עב כרס על מעלליה ועלילותיה של הקבוצה העונה ואנחנו ננסה לסכם אותם בכמה מאות מילים, אבל **אזהרת ספוילר** בסופו של דבר הכל מתנקז לבעיה אחת – הניהול. נכון, רבים מהשחקנים פישלו ולא סיפקו את הסחורה ולא יכולים לצאת נקיים מהכישלון, אבל גם גלנט עצמו מודה כי הוא האחראי העיקרי למה שקרה לקבוצה העונה, גם אם פורטים את העסק לתתי בעיות, כמו בניית סגל קצר ולא מאוזן, תקציב שהקבוצה לא עמדה בו והביא להלנות שכר חוזרות, המשא ומתן התקוע עם "הכחולה" ותחושת חוסר שקט תמידית שאופפת את הקבוצה עוד מהקיץ שער. אז רגע לפני שאנחנו צוללים לעוד קיץ סוער שאת סופו איש לא יכול לשער, ניקח הצצה אחרונה לעונה שאף אחד, בעצם, לא ירצה לזכור.

המצטיין: לאורך העונה בלטו כמה שחקנים, אולם אף אחד מהם לא הצליח לשמור על יציבות לאורך זמן. השניים שעשו זאת, יחסית, הם הקפטן ירין חסן והשוער רובי לבקוביץ'. הנתונים מראים שכשהבלם חסן היה על המגרש, אחוזי ההצלחה של הקבוצה עלו משמעותית. פציעה חוזרת גרמה לו להחזיר 13 משחקים שבהם ניצחה הקבוצה רק פעמיים (לא כולל מחזור הסיום חסר החשיבות). התואר הולך בסופו של דבר לשוער, שהיה שווה כמה וכמה נקודות לקבוצה בימים הרבים בהן לא תפקדה.

שחקן העונה של הפועל פ"ת. רובי לבקוביץ'. צילום: אורן אהרוני

הפלופ: הקשר הקמרוני ואטו קואטה הגיע להפועל אחרי כמה שבועות של ניסיונות להחתימו ולמרות שבקבוצה ידעו על עברו עשיר בבעיות המשמעת. בקבוצה התלהבו מאוד מהרכש, אבל הוא סיפק שישה משחקים בינוניים, מעט מאוד כדורגל ויותר מדי דיבורים על התנהגות בעייתית מחוץ למגרש, בטרם שוחרר. בכלל, פרט לברנקו מיכאלוביץ', ששיחק כמעט בכל משחקי הקבוצה, שלושה זרים נ נוספים חתמו בהפועל – קואטה, ג'ייקוב נג'וקו (ע"ע ביזאר) והגיאורגי טנגיז ציקרידזדה, כל אחד עם רמת ציפיות מאוד גדולה. השלושה רשמו ביחד שמונה משחקים (כשהגיאורגי משוחרר עוד לפני פתיחת העונה), שער אחד ו..וזהו.

ירין חסן חוגג את אחד משעריו ולא שוכח להודות לבורא עולם

התגלית: ואהיב חביבאללה, החלוץ שהגיע בעונה שעברה לקבוצת הנוער, הפך כבר בעונתו הראשונה בבוגרים לחלק מהרוטציה, הפגין מהירות, נחישות ולחימה וגם הוסיף שלושה שערים. גם רוי רונן, שהגיע בינואר מהפועל ת"א, הראה ניצוצות של חלוץ מוכשר מאוד (ע"ע שער העונה), אבל לפחות לטעמנו, רם לוי, הבלם ששיחק העונה גם כקשר אחורי, הוא התגלית הגדולה של העונה הזאת. לוי פתח בהרכב במחזור הראשון, ספג פציעה קשה שהשביתה אותו לכל הסיבוב הראשון, אבל חזר לסגל ובהמשך גם להרכב, כשהוא מועדף על פני שחקנים מנוסים ויקרים ממנו פי כמה. אם בהפועל ידעו לשמור ולטפח את השחקן שגדל וצמח במועדון מגיל 8, אולי סוף סוף תיהנה משחקן בית לאורך זמן.

בדרך הספיק אפילו לעשות סלטה מרשימה. ג'ייקוב נג'וקו ברגעיו הבודדים בהפועל פ"ת. צילום: אורן אהרוני

האכזבה: כמה וכמה שמות עוברים בסך. אדריאן רוצ'ט ואור ברוך היו צריכים לתת הרבה יותר ושוחררו בינואר, לברנקו מיכאלוביץ' הייתה עונה נוראית, אבל הוא התעורר בפלייאוף העליון וכבש כמה שערים משמעותיים ועל כן התואר המפוקפק הולך לבלם הוותיק והמנוסה, איציק כהן, שאמור היה להיות מעוז ההגנה, אבל סיפק יותר מדי משחקים חלשים, מפוזרים ועמוסים בטעויות שאינן עונות על הציפיות שהיו ממי שהיה אחת ההחתמות היותר מרגשות של הקיץ.

תגלית העונה. רם לוי. צילום: אבי דולמן החוג הכחול

השער: עמירן שקלים ניפק שער בנוסח ואן באסטן לרשת מרמורק במחזור השלישי, נס זמיר סיפק סלאלום וכדור לחיבורים באותו משחק ובעיטת הבננה של ג'ייקוב נג'וקו לרשת רמת השרון שבוע לאחר מכן הוכיחה כמה פוטנציאל יש בשחקן ולפני שבועיים רוי רונן היתל בכל הגנת רמה"ש בדרך לשער נהדר. הבחירה שלנו הולכת לשער של ברנקו מיכאלוביץ' בתוספת הזמן של משחק הפלייאוף בכפ"ס. השער היחיד העונה שבושל על ידי שוער, שבמסירת יד מופלאה הותיר את החלוץ הסרבי לדהור לבד עד לשער האורח ולכבוש את אחד השערים הכי חשובים שכבשה העונה הקבוצה.

ברנקו מיכאלוביץ'. התעורר בזמן וכבש את שער העונה. צילום: אורן אהרוני

הביזאר: וואו. לא חסרים רגעים כאלה בהפועל של העונה. רק מהזיכרון אפשר לשלוף את דני גולן מתפטר ומגיע לאימון למחרת, רק כדי להיפרד סופית מהקבוצה בלילה שלפני משחק ליגה מול לוד. אותו גולן התעמת עם האוהדים ומנע מהשחקנים לגשת ולהודות לקהל בסיום המשחק מול רמת גן. עוד בקטגוריה הלא מוכרעת: אורן קריספין ממשיך לאמן כמעט שבועיים, בידיעה שיפוטר ושקבוצתו מדברת עם מאמנים אחרים ואי אפשר לשכוח את הקדנציה של ג'ייקוב נג'וקו בארץ - נחת בהפועל בדקה ה-99 של חלון ההעברות. במשחק הראשון הוא עלה כמחליף והוביל מהפך מול רמה"ש, בשני הוא לא הרשים מול נצרת עילית ובשלישי הוא כבר לא היה בהפועל, אחרי שריסק את רכב הקבוצה, אותו נטל ללא רשות.

מלך שערי הקבוצה מזה שנתיים ברציפות. גל צרויה. צילום: אורן אהרוני

התופעה: בשנים האחרונות הולכת וגוברת מגמת נטישת היציע על ידי האוהדים והעונה היא מגיעה לשיאה (או לשפל, תבחרו אתם). לאורך רוב משחקי הסיבוב הפועל לא הצליחה למשוך אפילו 500 אוהדים למשחקיה. במשחק אחד, מול רמה"ש בסיבוב השני, צפו פחות ממאה אוהדים בניצחון הקבוצה. גלנט בוחר לתלות את העניין ביכולת הקבוצה, אבל נראה שהסיבה האמיתית היא היא פיצוץ המגעים עם "הכחולה", שמרבית האוהדים תולים בגלנט. כתוצאה מכך, אוהדים רבים, לא בהכרח רק חברי העמותה, מתקשים לחוש זהות עם הקבוצה והתנהלותה.

היציע הריק שהותירו אחריהם אוהדי הפועל. צילום: עמותת הכחולה

רגע השיא: במשחק האחרון של הסיבוב הראשון התחפשה הפועל פ"ת לקבוצה. היא "התארחה" במגרשה הביתי מול הפועל ת"א, קהל רב יחסית הגיע לתמוך בה והייתה פשוט טובה יותר מהקבוצה הכי טובה בלאומית. ערב של הרבה מלחמה, אנרגיות שלא היו בשאר משחקי העונה וגם כדורגל נהדר הספיק לשער אחד של גל צרויה ולניצחון הכי מתוק של הקבוצה, שעוד חישבה את המרחק מהצמרת. אחריו כבר הגיעה התפרקות. רגע עוצמתי נוסף נרשם ב-3/11, כשהקבוצה אירחה את בית"ר ת"א/רמלה. כאלף אוהדים הגיעו למשחק ובדקה ה-15 קמו ועזבו את היציע כחלק ממחאת עמותת "הכחולה" על הסחבת במו"מ (שאז עדיין התקיים). היה זה רגע שבו הקהל הכחול הראה שהוא עדיין כאן.

חגיגות הניצחון על הפועל ת"א. ערב נדיר של שמחה גדולה

רגע השפל: היו הרבה משחקים עגומים ורגעים בהן הקבוצה התבזתה על כר הדשא. אולם רגעי השפל הגדולים באמת של הקבוצה, של כל קבוצה ושל כל גוף, הוא רגעים בהם שכרם של עובדיו לא משולמים והעונה היו הרבה רגעים כאלה בהפועל. ממחצית העונה החלו איחורים ופיגורים בתשלום השכר ושיאם במשכורות האחרונות. נכון לכתיבת שורות אלה, ערב חג השבועות, השחקנים ממתינים לשתי משכורות. כתם שחור גדול מאוד על הבעלים שאפשר מצב כזה ועל הבקרה התקציבית ש(שוב) לא מנעה אותו.

גם הוא מודה - הכישלון הוא קודם כל שלו. הבעלים דורון גלנט. צילום: יאיר שגיא

תורת המספרים:

כמו בכל אחת מארבע העונות האחרונות, המאמן שפתח את העונה בהפועל, לא סיים אותה וכמו בשנתיים האחרונות לא סיים את הסיבוב הראשון וכמו בשתיים משלוש עונותיו של גלנט, על הקווים עמדו לא פחות משלושה מאמנים (לא כולל זמניים). מאזן המאמנים: (רפי כהן העביר שני משחקים ובשלישי עמד על הקווים כשגולן ביציע)

אורן קריספין – 9 משחקים, 12 נקודות, יחס שערים 9-10.

דני גולן – 13 משחקים, 15 נקודות, 15:13

תומר קשטן – 13 משחקים, 27 נקודות, 12:23.

אורן קריספין. לא קיבל צ'אנס אמיתי. צילום: אורן אהרוני

קשטן הוביל את הפועל לפלייאוף הכי טוב שרשמה הקבוצה מאז עונת 90/91' (לא בכל העונות נערכו משחקי פלייאוף). אז צברה הקבוצה 24 נקודות מתוך 30 אפשריות (80 אחוזי הצלחה), העונה צברה הקבוצה 18 מ-21  (כ-85 אחוזים). מצד שני, קצת קשה להשוות בין הפלייאוף העליון של הליגה הבכירה לתחתון של ליגת המשנה. בעצם, עזבו, אי אפשר להשוות.

אגב - למרות זאת, מסתמן כי קשטן לא ימשיך בקבוצה. בהפועל לא אהבו את התבטאויותיו לגבי מצבה הניהולי.

קשטן אף שבר את רצף הניצחונות הארוך ביותר שרשמה הקבוצה במילניום הנוכחי, חמישה במספר. השיא נקבע בעונת 2004/5', כשארבעת הניצחונות האחרונים הושגו כשעל הקווים עומד דרור, האב למשפחת קשטן. שישה ניצחונות מהווים את הרצף הארוך ביותר מאז תחילת עונת 99/00'.

לצד זאת, הפועל רשמה העונה רצף של שישה משחקים ללא ניצחון (מחזורים 5-10) ושניים של חמישה.

רגעים נדירים של שמחה. שחקני הפועל פ"ת. צילום: אורן אהרוני

באופן יחסי, הצליחה הקבוצה לשמור על מאזן ביתי סביר, כשנוצחה רק בחמישה מתוך 18 המשחקים שאירחה, לצד חמש תוצאות תיקו ושמונה ניצחונות (29 נקודות). המאזן השלישי בטיבו בליגה (חדרה, ראשל"צ ובית"ר ת"א/רמלה יוכלו לחלוף על פניה בהשלמת המשחקים היום). כשהיא יצאה לנדודים, המאזן לא השתנה משמעותית, עם שבעה ניצחונות ו-26 נקודות, המאזן השישי בליגה, אם נצרת עלית ואחי נצרת לא ינצחו הערב.

כל שער נגיחה שני - בושל על ידו. עומר ורד. צילום: אורן אהרוני

רק שתי קבוצות, רמה"ש והרצליה, הצליחה הפועל לנצח בכל שלוש המפגשים. בני לוד הפכה רשמית למנחוס הגדול, כשגברה על הפועל שלוש פעמים והעלתה לארבעה את רצף ההפסדים מולה ולתשעה ללא ניצחון. לוד גם הפכה למנחסת המאמנים הגדולה – בעונה שעברה מונה ירון הוכנבוים למאמן מיד אחרי הפסד ללוד, ההחלטה להיפרד ממנחם קורצקי נפלה אחרי הפסד ללוד (ובוצעה אחרי ניצחון מול נצרת) והעונה, אורן קריספין סיים את דרכו אחרי הפסד ללוד בסיבוב הראשון, ודני גולן עשה זאת בבוקר המשחק הביתי מול הקבוצה מהשפלה בסיבוב השני.

גם הפועל ראשל"צ ניצחה את הפועל בשני המפגשים, כשחדרה, אחי נצרת, נצרת עלית ועפולה תורמות למאזנה של הקבוצה נקודה אחת בלבד.

הקבוצה כבשה העונה 46 שערים, רק אחד יותר מבעונת 12/13', הכמות הנמוכה ביותר מאז עברה הלאומית ל-37 מחזורים. גל צרויה כבש 11 שערים, ברנקו מיכאלוביץ', שאחרי על שני השלושער היחידים שכבשה הקבוצה העונה (ועל השלושה האחרונים שכבשה בכלל) כבש עשרה, נס זמיר ניפק שישה שערים, ירין חסן הוסיף שלושה (בשלושה משחקים בהם צברה הקבוצה שבע נקודות) כמו ואהיב חביבאללה.

מתגליות העונה. ואהיב חביבאללה (בכחול). צילום: אורן אהרוני

20 שערים הובקעו בבעיטות מתוך הרחבה, שלושה מחוצה לה (שניים מהם על ידי נס זמיר). תשעה שערים הובקעו בנגיחה (ארבעה מכיבושי הראש בושלו על ידי עומר ורד), שניים מהם אחרי מכדור קרן, אחד מכדור חופשי. רק ג'ייקוב נג'וקו, בשער לרשת רמה"ש, הצליח לכבוש ישירות ממצב נייח. שישה שערים הובקעו בפנדל (כולל אחד שהובקע מריבאונד אחרי החמצה), שהקבוצה לא החמיצה העונה. איציק כהן פירגן בשער העצמי היחיד שהובקע העונה במשחקי הקבוצה, שלא נהנית ממתנה מהיריבה זו עונה שנייה ברציפות.

הדקות הפוריות ביותר של הקבוצה הגיעו בחצי השעה האחרונה של המשחקים, בהם כבשה 19 שערים (10 ברבע השעה האחרונה), ארבעה הובקעו בתוך תוספת הזמן – אחד מהם היה שער ניצחון (מול מכבי הרצליה) 30 שערים נפלו במחצית השניה לעומת 16 בראשונה.

גול של ואן באסטן. עמירן שקלים. צילום: אורן אהרוני

28 שחקנים שיחקו העונה בהפועל פ"ת, מהם 21 פתחו בהרכב ושישה עזבו את הקבוצה. מחד, מדובר בשינוי מרענן לעומת הרכבת של השנים האחרונות ובעיקר של העונה שעברה (אז שברה הקבוצה שיא עם 39 שחקנים) אבל גם משהו שמעיד על הסגל הקצר מדי שבנתה הקבוצה. 

הפועל ספגה 76 כרטיסים צהובים (ממוצע של 2.1 למחזור),מה שממקם אותה במרכז טבלת המוצהבים של הליגה. שלושה שחקנים – חסן, עמירן שקלים וחיים איצרין ראו כרטיס אדום. לעומת זאת, ארבעה שחקנים יריבים הורחקו. חמישה פנדלים נשרקו לחובתה של הפועל – ארבעה נכבשו, ורובי לבקוביץ' הדף את הבעיטה של גיא דיין מנצרת עילית והמשחק הסתיים בתיקו מאופס.

ומה בנוגע לאופי הקבוצה? נתונים לא מזהירים במיוחד. רק פעמיים הפכה הקבוצה פיגור לניצחון (ברמה"ש ובבית מול הרצליה), ארבע פעמים חזרה מפיגור לתיקו, לצד פעמיים נוספות בהן הוליכה, נקלעה לפיגור והצליחה להשוות. פעם אחת איבדה הקבוצה יתרון והפסידה, במשחק החוץ מול מרמורק בסיבוב השני.