בשבוע הזה, שחנוק בין יום השואה ליום הזיכרון, ותמיד חונק לכולנו את הגרון, הלב מתפקע.

מתפקע מכאב, אבל גם מכבוד על מה שכן יש. על המדינה הזאת.
הדגלים שמתנופפים כבר מעל כל גשר ומכסים את הבניינים עם מגן הדוד והפסים הכחולים על רקע הלבן הצחור כמו דורשים מכולנו להצטחצח. להתנקות. לכבד את הרגע. לתת כבוד.

הדגלים מתנופפים מולנו ברוח כמו דורשים מאיתנו לאוורר, להעיף את המיותר, המטופש, את אבק השנה, את היום יום והדרך ולהצטחצח לקראת הרגע. ולכבד.

לוותר על המאבקים, על המחלוקות, והם מזכירים לנו שעלינו להישיר מבט אל המחיר. ולהרכין את הראש. בצניעות. בכאב. מול הדבר הזה שגדול מאיתנו. המדינה האחת שלנו.

צילום: ליהיא לפיד

להרכין את הראש מול המחיר הנורא של מה שקורה כשאין מדינה, ועל המחיר הנורא שמשלמים על לחיות כאן. מחיר החיים בארץ היחידה שלנו, הנהדרת אבל גם הקשה.

ארץ שהיא חצי סיכה על מפת העולם, אבל היא כל כך הרבה, והיא היחידה שלנו. כי אין לנו ארץ אחרת. ואף מטוס לא יבוא לקחת אותנו מלבד המטוס שלנו. ואף חייל לא יגן עלינו, מלבד החייל שלנו.
והחייל הזה שהיה פעם הדוד שלנו הוא היום כבר הילד שלנו. לפעמים הנכד.

× × ×

ארץ קטנה בלי שפם, שהיא כבר ממש לא ילדונת, כבר מזמן קצת גברת, כבר בת 70, וראתה קצת יותר מדי דברים ויודעת הרבה על החיים.
שיבה זרקה בשערה, אבל היא עוד מתאמצת, מתמודדת.
כבר לא חצופה, אבל עדיין לא הולכת בתלם.

ואולי דווקא חשוב שהוא מגיע עכשיו, השבוע הזה שחנוק בין זיכרון לזיכרון, עם ההוד וההדר שלו, כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו לפעמים שוכחים.
שצריך לכבד.

× × ×

ביום הזיכרון בשנה שעברה החייל שלנו (שהשתחרר מאז) נשלח להיות נציג הפלוגה שלו בשריון ליד קבר של שריונר שנפל. זו מין מסורת כזו, שהצבא שולח חיילים להיות ליד קברי החללים. שאף חלל לא יהיה לבד.
וכל חייל מקבל את הפרטים על החלל שלקברו הוא יעלה.
השנה הולכת האחיינית שלנו. היא שיתפה את כל המשפחה בשמו של החייל שעלה מהונגריה ונפל בשנת 1968.

וישבנו המשפחה וקראנו על החייל, על התחביבים שלו. על משפחתו.
כמו שקראנו בשנה שעברה על החייל שאל קברו ליאור הלך.
חלק מהחיילים מגיעים לקברי חללים שמוקפים משפחה גדולה וכואבת, כאלה שהפצעים בהם עוד פתוחים, חלק מגיעים לקברים שמעטים המבקרים אותם.

הבן שלנו הגיע בשנה שעברה לקברו של חייל שנהרג בסוף שנות ה־70. ליד הקבר עמדו איש מבוגר ואשה. כשהם דיברו ליאור שאל אותם אם הם בני משפחתו. האיש אמר שלא, שההורים נפטרו לפני שנים, והוא והחייל היו חברים, אז הוא בא כל שנה כדי "שהוא לא יהיה לבד".
כמה שנים?
"39 שנה".

וגם השנה בטוח שהאיש הזה יבוא, וזה יהיה כבר 40 שנה.

× × ×

בשבועות האחרונים נדמה שהמדינה מתנהגת קצת כמו ילדה קפריזית לפני בתמצווש גדולה מדי. רוצה לחגוג בגדול וקצת מגזימה. בכל פינה מתנהל דיון מטופש על מי ינאם איפה, כמה דקות ולמה. כולם עסוקים במי נגד מי. מי מנצח את מי. מי יותר חזק ומי יכול להשפיל יותר את השני.
וכל מי שמפסיד זה אנחנו.

יש פה מדינה נפלאה עם אנשים נהדרים. יש פה חברות שאין באף מקום. אנשים שבאים אחרי 40 שנה לבקר חייל שנפל על הגנת המולדת בלי שמישהו יודע שהם באים. בלי קרדיט. בלי לדרוש כבוד, רק מתוך רצון לכבד.

אבל כבוד זה משהו שנותנים ולא משהו שדורשים.

× × ×

השבוע הזה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, זה השבוע של הכבוד.
השבוע שבו מרכינים ראש ונותנים כבוד. כבוד לאחרים. למי שהיו. למי שלא ישובו.
ולא מתעסקים בעצמנו.
אלא זוכרים את המחיר.

× × ×

ומה שקורה בינתיים בעיקר לא מוסיף לאף אחד הרבה כבוד.

× × ×

את השיר הזה אני לא שוכחת מהיום ששמעתי אותו בפעם הראשונה מעל במת יום הזיכרון. והוא חותך לי בלב כל פעם פרוסה. גיורא פישר, שכתב את השיר, הוא אביו של מרום פישר ז"ל, שנפל בג'נין במבצע חומת מגן ב־5 באפריל 2002.

תפילה
מילים: גיורא פישר

מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?
אַל תֹּאמְרוּ:
אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.
אִמְרוּ:
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר