לואיז נאון. צילומים: אייל עצמון

לואיז נאון נולדה בעיר ספקס, עיר נמל שבתוניסיה ב-1.1.1922 למשפחת שמעוני. היא מספרת על ילדות רגילה ונורמטיבית ביחד עם 2 אחיה ו-3 אחיותיה הגדולים ממנה. "למדנו בבית ספר והכול היה כרגיל, היחסים עם הערבים היו בסדר גמור". אביה נפטר כשהייתה בת 5 ואמה נשארה לטפל בילדים לבד מאז.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיבלה נאון הזדמנות ללמוד מקצוע: "שמו בעירייה הודעות שמי שיכול להיכנס ולהירשם לעזרה ראשונה מגיל 17 והלאה אז אני הייתי הראשונה והלכתי למדתי את העזרה הראשונה כי כל החיים שלי אני חשבתי שאני רוצה להיות אחות".

איך הייתה האווירה בעיר באותה תקופה?

"מהרגע שפרצה המלחמה אמרו לנו לא להדליק אורות בחושך, או להגיף את התריסים ולהסתתר בבתים עם רדת החשיכה ושאסור לצאת החוצה. מי שיכול שיבנה מחסה למקרה שתהיה אזעקה".

לואיז ובעלה הראשון משה בחתונה

היא נישאה לבעלה הראשון משה חסן ב-1.1.1941 ולאחר 9 חודשים נולדה בתה יעל. אך הנישואים לא החזיקו זמן בנסיבות טרגיות וכואבות: משה נהרג בהפצצות של הגרמנים ב-14 דצמבר 1942, בעודה בהריון עם ילדה השני. "נשארתי לבד בבית עם אמא שלי ועם ילדה קטנה בת שנה וחודש. איבדתי את דעתי. הוא היה בן 26 ולא הספיק הרבה בחיים".

נאון הרגישה כאילו עולמה חרב עליה: "הצרפתים שילמו לנו פיצויים על מותו של משה ובכל חודש קיבלתי מהם כסף אבל נפשית לא התאוששתי. הבן שלי נולד בחודש פברואר 1943 ואמא שלי עזרה כשכרעתי ללדת. לא רציתי שהילד יגדל בלי אבא. אמא שלי יילדה אותי כי לא היו מיילדות".

"הרופא הרג אותו"

בגיל חצי שנה, חלה התינוק הקטן: "היה לו חום גבוה. נאלצתי לקרוא לרופא שהיה בסמטה מקבילה".

לא פחדת?

"יצאתי בחושך, למרות שאסור, וראיתי שם גרמנים מהגסטאפו. עד אז לא היה לנו קשר איתם ואני פניתי אליהם בפעם הראשונה כי הייתי צריכה עזרה של רופא. הסברתי להם במילים הגרמנים הבודדות שידעתי ואמרתי להם שהילד חולה. הם באו הביתה ובמקום לתת לי להביא את הרופא שלי הם הביאו לי רופא גרמני".

הרופא הגרמני הגיע לביתה של נאון והזריק חומר לעמוד השדרה של הבן שלה ואמר לנאון: "החום יירד והכול יהיה בסדר". למחרת בנה נפטר: "הוא הרג אותו בכוונה. זה שבר אותי לחלוטין".

לואיז עם בעלה השני

בזמן ששכנים ובני משפחה קברו את התינוק הקטן, התעקשה נאון ללכת לביתו של הרופא ולהתעמת איתו על מה שעשה לבנה: "רציתי לשאול אותו מה הוא עשה לילד שלי. אמא שלי עצרה אותי ואמרה לי שהם יהרגו אותי במקום גם כן. היא פחדה מכל מה ששמענו שהיטלר עושה ליהודים. אז עזבתי את זה".

האנטישמיות והפחד אצל היהודים היו דבר שבשגרה במהלך המלחמה גם בתוניסיה. נאון מספרת על יהודים שמתו ברחובות, רעב גדול ויהודים שנשלחו לעבודות פרך: "תפסו את הרופא היהודי שלנו. היו אצלנו הרבה הפצצות כי היו לנו הרבה פרטיזנים, שלחו את כל היהודים לפנות את ההריסות. גם את אחד האחים שלי לקחו".

איך היו השכנים הערבים?

"הם דווקא היו בסדר עם התושבים היהודים. הם הביאו לנו אוכל כשלא היה ומכרו לידינו בכוונה כדי שנוכל לקנות דברים בשעות של מלחמה, גם ליד הבית. חיינו איתם בשלום. אחרי המלחמה היחס שלהם אלינו השתנה".

יום אחד בזמן שעבדה בחנות בעיר, הגיע לקוח שאמר לה כי היא נראית לו מוכרת: "גם הוא היה נראה לי מוכר. זה היה המדריך שלי בקורס העזרה ראשונה שעשיתי בפרוץ המלחמה, הוא היה מנהל בית החולים. הוא אמר לי למה אני עובדת במקום כזה, בזמן שאני יכולה להתקבל כאחות לבית חולים עם ההסמכה שלי. ואז התחלתי לעבוד שם ועשיתי השתלמויות כדי להיות אחות מן המניין".

לא רציתם לעלות לישראל?

"הייתה לנו הזדמנות לנסוע לישראל בשנת 1948 עם קום המדינה, אבל הבת שלי ואמא שלי התנגדו. בן דוד שלי רצה לקחת אותנו אבל זה יצא לטובה כי בסוף עצרו אותו בקפריסין".

תעודה מזהה מתוניסיה

את תוניסיה עזבה נאון בעיקר בגלל החשש מהשכנים הערבים שהיחס שלהם כלפי היהודים הפך עוין. "אחרי המלחמה היחס של התוניסאים השתנה. פתאום הם קיבלו עצמאות והתחילו לרצות שכולם ידברו ויכתבו ערבית וחוקקו חוקים חדשים. אנחנו בכלל דיברנו צרפתית, מה לנו ולזה?".

ראיתם את זה מגיע?

"כל היהודים הרגישו את זה ודיברו על המצב. פחדתי על אמא שלי ועל הבת שלי, היה צריך לעשות משהו".

ומה עשיתם?

"התחיל להיות מסוכן.  אח שלי כבר היה פה ואמר לנו שנבוא גם אנחנו. היה אירוע שבו ערבי התנגש בבת שלי עם האופניים שלו והיא התחצפה אליו. הוא איים שהוא יהרוג אותה והוא רדף אחריה. זה הדליק לי נורה אדומה. שלחתי את הבת שלי ואת אמא שלי לישראל. בבית חולים שלנו פיטרו את הרופא היהודי והחליפו אותו ברופא ערבי, רצו שנתחיל לאמץ מנהגים ערבים וכשראיתי שאין ברירה עליתי גם אני".  

ומה עם שאר המשפחה?

"אח אחד עלה לישראל והשאר עלו לצרפת".

בסופו של דבר נאון גם עלתה לארץ בשנת 1956 והתמקמה בחיפה: "לא יכולתי לישון בלילה כי היו פשפשים במעברה בבת גלים. דיברתי עם הנציג שם והוא סידר לי מקום כי אני אחות מוסמכת. שמו לי מיטה בתוך האולפן עצמו בתנאי שב8 בבוקר אצא ממנו. וכך היה".

היא למדה עברית באולפן ושם גם הכירה את בעלה השני, יצחק נאון, שעלה מטורקיה. "התחתנו ב-24.3.1956 וב-1.4 כבר התחלתי לעבוד בבילינסון כאחות מוסמכת. אמרו לי שהתעודה הצרפתית שלי שווה יותר מהתעודה הישראלית".

"רצו לתת לי לעבוד בבית חולים רמב"ם, אבל בעלי היה לו קשר עם בת דודה בפתח תקוה אז באנו לפה אחרי החתונה. גרנו קצת בקריית מטלון אבל אני ברחוב יצחק שדה כבר הרבה מאוד שנים". יצחק נפטר בשנת 2000 ואמה של נאון נפטרה לאחר מלחמת יום כיפור.

נאון עבדה בבילינסון במשך 3 שנים: "לא נתנו לי קביעות אז פניתי לקונסול הצרפתי שיעזור לי. הוא סידר לי עבודה כאחות בפרדס כץ, שם קיבלתי קביעות. עבדתי כל החיים שלי בתור אחות".

בשנת 1960 נולד בנה השני ניסים: "קיבלתי אותו ברצון טוב ובאהבה, גם אחרי מה שעברתי עם התינוק שמת בתוניסיה. הכאב עדיין נשאר בלב אבל שמחתי שנולד לי עוד בן". לנאון שני נכדים ונכדה ושני נינים תאומים.

ב-25 השנים האחרונות, עד שיצאה לפנסיה, עבדה כאחות במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים בראש העין. "עשיתי מהמקום הזה בית חולים קטן". לאחר מכן התנדבה כאחות בקופת חולים ברוטשילד. כיום היא מבלה מדי יום במתנ"ס רמת ורבר, שם היא מקשיבה להרצאות, הולכת לאירועים חברתיים ומשחקת רמיקוב ופוקר עם החברים שלה. לכבוד יום השואה היא הלכה והרצתה במשרדי אינטל בפארק אזורים: "זה קשה לי כל פעם מחדש".

איך לדעתך המדינה מתייחסת לניצולי שואה?

"לא קיבלתי שום קצבה, חוץ מפעם אחת שקיבלתי סכום חד פעמי שגם הוא היה לא גדול כל כך. אני חושבת שהם יכולים לעזור כלכלית לניצולים בעניין המטפלות שעוזרות לקשישים ולסבסד את זה, אני משלמת על זה הרבה מאוד כסף והייתי רוצה שהמדינה תעזור בזה יותר".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו