צילום: אלון לופט

צעד תימני מעורב: להגדיר את הסגנון המוסיקלי המדויק של לירון עמרם (26), שנולד ומתגורר בפתח־תקוה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית שדורשת הרבה מאוד לוכסנים (/). התבשיל שלו, כפי שהוא מגדיר זאת, כולל מוצרי יסוד שנרקחו בבית אביו אהרון עמרם, מגדולי הזמרים והיוצרים בזמר התימני ("פרנק סינטרה של התימנים", כפי שמגדיר אותו הבן), משולב בתבלינים מכל רחבי העולם.

גם הוא לא בייש את המסורת

בהמשך עוד יסביר עמרם את התמהיל המדויק, אבל כדי להבין בדיוק למה הוא מריח, ובעיקר נשמע כך, צריך להכיר קודם את קורותיו של המוסיקאי הצעיר, ששחרר לאחרונה את סינגל הבכורה הכפול שלו עם להקת 'הפנתרים' המלווה אותו. אלבום הבכורה, שעדיין נטול שם, ייצא בעוד כשלושה חודשים.



"המוסיקה זרמה אצלי בדם מגיל אפס", הוא מספר. "זה עבר בגנים מאבא שלי, מהחינוך המוזיקלי ומהמוסיקה שיצר. אבא שלי אחראי על התחייה של המוסיקה התימנית וכל הגדולים והבכירים יגידו לך שאהרון עמרם הוא האוטוריטה של המוסיקה התימנית. אני נכנסתי לתחום דרך השירה והניגונים של בתי כנסת, הקריאה המסולסלת בתורה וכמובן, השירים של אבא".

את הרכיבים הנוספים במוסיקה שלו, הכיר עמרם כשהיה נער בישיבת נחלים. כבר בגיל 14 החל להקליט את עצמו מנגן ושר, ובהיעדר ציוד, הוא השתמש בטייפ דאבל-קאסט כדי להקליט את התפקידים השונים. "התחלתי לשמוע סוגים שונים של מוסיקה, כמו: רוק, אלקטרוני, בעיקר מוסיקה שחורה, ועוד דברים שלא הכרתי, והם היוו עבורי בריחה מהחיים האפורים בישיבה ובפתח־תקוה", הוא מספר, "וכך גם נשמעה היצירה שלי, שתחילה נכתבה באנגלית".

השינוי, או ליתר דיוק החזרה למקורות, הגיע כשהתגייס עמרם לגולני. "כל המזרחיות והתימניות, כל המוטיבים העממיים והישראלים חזרו אליי", הוא משחזר. "הסביבה, האווירה והישראליות החזקה הזאת לקחו אותי חזרה למקום שהכרתי טוב. גיליתי שגם התגעגעתי ואולי הלכתי רחוק מדי. השילוב הזה יצר סינרגיה מושלמת בין המרכיבים האמנותיים והאישיותיים שלי".

בשנים האחרונות הוא חרש את הארץ בהופעות. "הטלפון לא הפסיק לצלצל, ועבדתי בלי יחצ"ן ובלי מנהל אישי", הוא מספר. "ביצעתי כמה שירי מזרחית קלאסיים, שירים של אבא ושירים שלי. באיזשהו שלב, כשראיתי שיש קהל, החלטתי לקחת את זה לשלב הבא ולקחתי כמפיק את בן הנדלר, שעבד בין השאר עם ברי סחרוף, בלקן ביט בוקס ועוד. הוא איש של בס ושל קצב. תענוג לעבוד איתו. היום המופע מורכב רק משירים שלי ושל אבא".

להרכב שלך קוראים 'הפנתרים'. יש סיבה לכך שקראת להרכב על שם תנועת המחאה של בני עדות המזרח?
"זה לא מקרי. זו מחאה מוסיקלית. אנחנו רוצים לעשות סדר מחודש בכל מה שקשור למוסיקה מזרחית, ובעיקר למה שקשור לדעה של אנשים עליה. למה הכל כל כך דיכוטומי? המוסיקה הרי משליכה על כל כך הרבה דברים – היא כלי ביטוי לדברים שמתרחשים בתרבות, בפוליטיקה ובחברה. אני לא כותב שירי מחאה, אלא שירי אהבה, אבל עצם האקט, שבירת המוסכמות לגבי מה היא מוסיקה מזרחית, זו המחאה מבחינתי, זה המסר".

לאחרונה יצא, כאמור, הסינגל הכפול הראשון מתוך האלבום שבדרך – "השחר", שכתב והלחין עמרם ו'סאפרת' (נסעתי), שכתב אהרון עמרם ובנו שר בשפה התימנית. "השחר הוא שיר מקורי, שהוא ניסיון לקחת את הניחוחות מהטקסטים הישנים של היוצרים התימנים הוותיקים כמו אביהו מדינה וציון שרעבי, שנכתבו בשפה תנכ"ית ומליצית ולמצוא את האיזון עם הטקסטים של הפופ המזרחי של היום", אומר עמרם. "'סאפרת' הוא שיר שאבא כתב לפני 30 שנה, ולקחתי אותו לכיוון אתיופיה ואפריקה. גם בגלל הקרבה הגיאוגרפית וגם כי המקצב של השיר הרגיש לי כאילו הוא נוטה מערבה, והתימניות שבו קורצת לתרבויות אחרות שסבבו אותה. החלטתי להבליט את הכיוון הזה, גם כי אני מושפע ממוסיקה אתיופית".



הרבה משיר אביך והשירים מהם הושפעת הם טקסטים מהמקורות. למרות שחזרת בשאלה והורדת את הכיפה, אתה עדיין מתחבר לטקסטים האלה?
"כן, למרות שהחיבור הוא שונה כנראה מזה של אבי, שכולו בתורה ובמצוות. זה חיבור שהוא יותר מסורתי. ד"ר מאיר בוזגלו הגדיר את המסורתיות כפילוסופיה, ואני הולך איתו. אי אפשר לדחוק אדם לפינה ולומר לו שאם אתה לא מקיים תרי"ג מצוות, אתה לא יהודי ומסורתי. זו לא הדרך היהודית ולא התימנית. גם אם בחרת לא לקיים מצוות, זה לא אומר שאתה מנודה ומחוץ למעגל".

יש הרבה ביקורת על הזמר המזרחי כיום. מה עמדתך?
"אין לי שום דבר נגד פאר טסי ושאר הזמרים השולטים היום בזמר המזרחי. את חלקם אני אוהב ומעריך, אבל אני מנסה להציע איזושהי אלטרנטיבה לסאונד השולט. לא מתייגים אותי כמי שנמנה על הז'אנר הזה, למרות שהייתי שמח להגיע לקהל המאזינים ששומע, למשל, את דודו אהרון. אגב, אני חושב שדודו כותב פופ טוב. לא קל לייצר להיט אחרי להיט וגם לזה צריך כישרון.