ללורן נוימן (28), זמרת ויוצרת מפתח־תקוה, יש שם ייחודי ("על שם השחקנית סופיה לורן"), מראה שקשה להישאר אדישים אליו ("שילוב בין אבא פולני ואימא מרוקאית") וטעם מוזיקלי יוצא דופן ("בעיקר שירים משנות ה־60 וה־70").

לורן נוימן. צילום: מיה אגם ורותם גרידיש

אמנם היא תכננה להיות רקדנית, אבל אחרי 14 שנים בתחום הבינה שהיא חולמת להיות זמרת. בימים אלה, כשבאמתחתה שני סינגלים, אלבום אי־פי ואין־ספור השמעות בתחנות הרדיו המוכרות, היא מרשה לעצמה להמשיך לחלום חלומות, אבל בעיקר עובדת קשה כדי להגשים אותם.

בילי ואני

נוימן מתגוררת בשכונת עין גנים. היא גדלה עטופה במוזיקה מילדות. אביה היה היבואן הראשון של חברת הפסנתרים "רולנד", ואמה היא זמרת חובבת שהנעימה את חיי המשפחה בשירה בצרפתית. "גדלתי על מוזיקה כל חיי", היא מחייכת. "חוץ מזה ההורים שלי דאגו להעשיר את אחותי ואותי בכמה שיותר תקליטים ישנים וחדשים ובכלי נגינה".

בגיל שמונה היא החלה ללמוד פסנתר וקלרנית ובהמשך למדה גם גיטרה. בד בבד היא רקדה אצל הכוריאוגרפית המצליחה אתי פולישוק והייתה בטוחה כי היא בדרך לפתח לקריירה בתחום. ואולם בגיל 24 היא החליטה לחשב מסלול מחדש.

מה השתנה?

"טסתי לטיול של חודשיים בארצות הברית ויצא לי לראות הופעות רבות של מוזיקאים, המשמעותית שבהן הייתה הופעה של בילי ג'ואל. זאת הייתה חוויה ששינתה אותי, פתאום הבנתי שאמנם אני אוהבת מאוד לרקוד, אבל החלום שלי הוא לתקשר עם הקהל באופן מילולי, ליצור מוזיקה ולשיר".

החלק הראשון של היצירה זרם לה די בקלות. "במשך שנים כתבתי למגירה, בהתחלה סיפורים קצרים ובהמשך שירים", היא נזכרת. "עסקתי בעיקר בנושאים הקשורים לאהבה, וכשיצאתי מזוגיות של שלוש שנים הפרידה שימשה לי מקור השראה. אני זוכרת שהתחברתי לרגש ופשוט כתבתי, השירים נשפכו ממני".

כדי להגשים את חלומה במלואו היה עליה לעבור עוד שני מכשולים גדולים למדי – לדעת לשיר ולהלחין. "היה לי מחסום שירה", היא אומרת. "כשהבנתי שזה הכיוון שבו אני רוצה להתפתח החלטתי ללכת עם זה עד הסוף וגם לקחת שיעורי פיתוח קול ולהתחיל לעבוד על זה. שיעורי הריקוד נשארו תחביב והתמקדתי ביצירת המוזיקה ובשירה".

שנה לאחר מכן נבחנה נוימן לבית הספר למוזיקה רימון והמשיכה בדרכה להגשים את חלומה. העזרה בחלקו האחרון של התהליך הגיעה ממקור לא צפוי. "אחרי הלימודים עדיין היה לי קשה להלחין את השירים שלי ורציתי את עזרתו של תומר ישעיהו", היא מספרת. "אהבתי מאוד את המוזיקה שלו והייתי בלא מעט הופעות שלו. כשחיפשתי מפיק פניתי אליו והצעתי לו שיתוף פעולה. להפתעתי, הוא זרם איתי והחליט לנסות. החיבור היה מידי, הוא פשוט קלט אותי וקלע בדיוק למה שהתכוונתי".

לחלום בגדול

לאחר חצי שנה של עבודה משותפת נולד מיני אלבום הבכורה של נוימן, Pieces, בהפקתו של ישעיהו. בקולה העדין והמהפנט נוימן מצליחה להכניס את המאזינים לעולמה הקסום ושובה הלב שמשלב בין הפולק והקאנטרי של שנות ה־60 וה־70, מוזיקה ששמעה בילדותה בבית הוריה וממנה היא גם שואבת את השראתה. "יש לי אוסף של יותר מ־200 תקליטים בבית", היא מודה בחיוך מבויש. "אחת ההנאות הגדולות שלי היא לאסוף אותם ולהאזין להם באחד הפטיפונים של אבי.

"כשהייתי ילדה הייתי שומעת בבית הרבה זמרים כמו בוב דילן ולד זפלין. היום אני מתחברת גם לאמנים כמו ג'וני מיטשל, ג'יימס טיילור וקרוסבי סטילס נאש ויאנג, שגיליתי רק בגיל 16, וגם למוזיקת הג'ז של שנות ה־50. באופן כללי מוזיקה היא דבר מרתק בעיניי. אני אוהבת לחקור את ההשפעות שלה על המוזיקאים ולהבין את ההיסטוריה שמאחוריה".

בחודשים שחלפו מאז יצא לאור מיני אלבום הבכורה הספיקה נוימן להוציא עוד שני סינגלים מתוכו ולהפוך אותם לקליפים שיש בהם קריצה לעולם אמנות נוסף שהיא מתעניינת בו – ציור. "בקליפ לסינגל הראשון, Battle War, יצרנו שחזורים ליצירות אמנות ידועות של קלימט, מונה ומגריט. הרעיון היה לקחת יצירות מפורסמות שמציגות שתי דמויות במערכת יחסים, כמו זו שחוויתי, ושעליה נכתב השיר כמשל למערכות יחסים, זוגיות ופרידה. בקליפ לסינגל השני, Blue, נתנו ביטוי לצייר אחר, ואן גוך, ולציור שצייר והשפיע על רבים – Starry Night".

מה היעד הבא?

"אני רוצה שהמוזיקה שלי תגיע לכמה שיותר אנשים בארץ ובעולם. אני מתכננת לעשות סיבוב הופעות באירופה ולהקליט אלבום מלא עם תומר. החיבור איתו ממש זורם".

יש עוד חלומות בקנה?

"מצד אחד אני רוצה מאוד להיות נוכחת בהגשמה של ה'כאן ועכשיו', ומצד שני אני מאמינה ביותר מחלום אחד לתקופת חיים, והחלומות שלי כולם קשורים למוזיקה והם רבים. אני די בטוחה שבעתיד אעסוק בתחום של תרפיה באמצעות מוזיקה. כל נושא הטיפול מעניין אותי מאוד, בעיקר טיפול בילדים. אני מאמינה שיש לי תקשורת טובה עם ילדים בעיקר כי אני בעצמי עדיין קצת ילדה".