אוכלוסיית יוצאי אתיופיה נחשבת לאחת החלשות בפתח־תקוה והטענות לקיפוח, במרבית המקרים, זועקות לשמים. הראשונים להיפגע מהמצב המתמשך הזה הם הילדים ובני הנוער. בשבועות האחרונים אירעו כמה מקרים של תקיפת שוטרים וצוותי רפואה על ידי בני נוער מהקהילה.

ביקרנו השבוע בשכונת יוספטל, שמאוכלסת במרביתה בבני הקהילה, וגילינו תמונה של מציאות מורכבת. ייתכן והבעיה המרכזית היא תחושת בני העדה כי "ויתרו עליהם" ושלממסד נוח "לכלוא" אותם בגטו חברתי ולהשאיר אותם להתבוסס בחולשתם.

"כמו תאונת שרשרת"
"משעמם פה", מכריז נער (18) במגרש הכדורגל של המתנ"ס המקומי, שמספר כיצד החיים בשכונה יכולים בקלות להוביל נערים כמוהו למדרון חלקלק שבסופו עולם הפשע. "היום המצב יותר טוב, כי יש פה מועדונית שפועלת עד שעות הערב, וגם כדורגל פעמיים בשבוע. בלעדיהם הייתי כבר מזמן בבית סוהר. "זה עד כדי כך פשוט, כי באמת כי אין מה לעשות פה. השתייה, העישונים והבלגן קורים משעמום. לפעמים קמים בבוקר וסתם מעשנים גראס, כי מה כבר יכול להיות שונה היום. חברים שלי ואני היינו אמורים להתגייס, אבל פתחו לנו תיקים על תקיפת שוטרים. זה לא משהו שאנחנו גאים בו, אבל זאת המציאות. מכאן הדרך למטה מהירה מאוד".

לדבריו, בשל התיקים הפליליים שלו הוא נשלח למתקן כליאה לנוער. "החברים שלי ואני נשרנו מבית הספר הרגיל", הוא מוסיף. "המורים תמיד אמרו לנו שלא ייצא מאיתנו שום דבר. לא פעם אמרו לי שאני אפס ושאני חרא. פשוט ויתרו עלינו כי היינו מפריעים, והיו משחררים אותנו מוקדם".

אתה חושב שזה קשור למוצא שלכם?
"אני לא חושב, אבל אם לא היינו אתיופים - יכול להיות שדברים היו נראים אחרת. להרבה הורים אתיופים יש פחות יכולת לשלוט על מה שהילדים עושים. הם באו ממנטליות אחרת. לא כולם מדברים עברית ורבים מהם עובדים מהבוקר עד הלילה כדי לפרנס את המשפחה. הם לא יודעים אם אני שותה או שאני מעשן סמים מגיל 14. אם פותחים לי תיק במשטרה, הם לא מבינים עד הסוף את המשמעות של זה. כשהיו מתקשרים לאבא שלי מבית הספר לומר לו שאני מושעה, הוא לא כל כך הבין את השפה או על מה מדברים איתו. בהמשך הדברים היו מתגלגלים והייתי גם נעצר על ידי המשטרה".

להורים אין שום השפעה?
"בגלל שהם עובדים כל היום אין להם יכולת להחזיק אותי קצר. אם היה משהו אחד שאולי הרתיע אותי, זה כשהייתי במעצר וראיתי את אמא שלי בוכה - זה היה שובר לי את הלב".

שעמום היא היא אמנם בעיה קשה, אולם היא לכשעצמה לא מסבירה מדוע נערים כה רבים מקרב הקהילה נקלעים לעימותים אלימים עם המשטרה. הנערים עמם שוחחנו מציינים כי הדבר נובע מהתגבשות של גטו תרבותי-חברתי, שנוצר בפתח־תקוה.

"יש פה רק אתיופים בשכונה", מסביר נער אחר. "המבוגרים כאן הם מעדות שונות, אבל ככל שהגיל יורד תראה רק אתיופים. לכן אנחנו מסתובבים בחבורות רק של אתיופים. לפני כמה שנים למדתי בבית הספר 'נר עציון' (שנסגר בשנת 2011 והכיל רק תלמידים מהקהילה - י.א). נשארנו רק עם עצמנו, ובמצב הזה קל להידרדר לדברים רעים.

"יש כאן המון עבריינות ואתה נחשף רק לזה, במקום להיחשף לדברים אחרים. החברים שלך גוררים אותך להיות עבריין. זו כמו תאונת שרשרת".

איך הכל מתחיל?
"אתה פתאום רואה ילדים עם בגדים של 'נייק', כשלך ולחברים שלך אין. אז גונבים כדי שיהיה כסף וככה צוברים תיקים פליליים, עד שאתה הופך לאדיש לזה".

למה המקרים הקשים האחרונים נוגעים בעיקר לנערים מהקהילה?
"אין לנו פעילות בסופי שבוע, וחבורה של נערים ששותה ומשועממת חשופה יותר לפשיעה. מן הסתם זה מה שיקרה בסוף. מעבר לזה, גם אם מדובר ב-40 נערים, זה לא כולם. יש גם כאלה שלא מסתבכים בצרות".

"בידוד שכופה המערכת"
כדי להמחיש עד לאן יכולה ההידרדרות להגיע שוחחנו עם הוריו של נער בשכונה, שהצטרף לאחרונה לארגון פשע, לא פחות. לדבריהם, תופעת הפשיעה אמנם אינה ייחודית לבני נוער מהקהילה, אולם אוזלת היד של הרשויות בכל הקשור לדרכי הטיפול בה דווקא כן.

"הבן שלי סיים 12 שנות לימוד, ובכל זאת הידרדר", מספר האב. "ככה זה במקומות האלו וזו התוצאה כשאין מספיק תשומת לב לאזרחים. המשטרה החלה לפשוט לנו על הבית ואמרה שכל עוד הוא יגור איתנו, הם ימשיכו להגיע. בסוף לא היתה ברירה וביקשנו ממנו לעזוב, כי יש לנו עוד ילדים קטנים בבית. איבדנו אותו".