שלום קפלה ורויטל עובד. צילום: ריאן

מה גורם לאישה בריאה בת 40, אם לארבעה מהרצליה, להחליט לתרום כליה לאדם זר לחלוטין מפתח־תקוה? הכל החל ברשת החברתית. פוסט בפייסבוק שהעלתה ניצן (25), בתו של שלום קפלה בן ה־60, בחודש אפריל האחרון שינה את חיי שתי המשפחות לעד.

רויטל עובד, גננת במקצועה, נחשפה לפוסט של ניצן במקרה, לאחר שטיפלה בחבר שסבל גם הוא ממחלת כליות. היא החליטה לעשות מעשה גבורה חריג – ולתרום כליה לשלום, אלמן שחלה במחלת כליות והיה מחובר לדיאליזה בבית החולים איכילוב שלוש פעמים בשבוע בשנתיים האחרונות.

אחרי יותר מ־40 בדיקות ההליך יצא לדרך, וההשתלה עברה בהצלחה בסוף אוקטובר. בעקבות החיבור הפיזי נוצר גם חיבור נפשי של המשפחות. עובד ושלום הפכו למשפחה אחת מלוכדת. המפגש המרגש שערכנו עם השניים חושף שתי נפשות חזקות ואמיצות, שמוכיחות כי יש אנשים טובים באמצע הדרך.

הפנייה הנרגשת בפייסבוק של הבת ניצן קפלה

"לא פחדתי מכלום"

עובד מספרת על מה שקרה בעקבות קריאת הפוסט. "ישר חייגתי למספר שהופיע בו וענתה ניצן, הבת של שלום. בשיחה קצרה הבנתי שאמא שלה נפטרה כשהיא היתה בת 11 ואבא שלה הוא כל עולמה. אני שומעת שהיא מאמינה בי ושאני זו שאציל את שלום".

"אני חושבת שעובד היא מלאך, היא גיבורה", אומרת ניצן. "היא היתה נחושה לתרום לאבא שלי. זה כל כך לא מובן מאליו. מהרגע הראשון שהיא התקשרה שמעתי את הקול המרגיע שלה והרגשתי שיהיה בסדר. היא חייכנית ואופטימית. אם היו עוד הרבה כמוה, העולם בהחלט היה טוב יותר".

הנושא היה קרוב ללבה של עובד, שחודש לפני כן ליוותה חבר שחלה במחלת כליות. "הוא כבר היה על סף התאבדות, וככה למדתי לראות מה זה דיאליזה ומה זה מחלת כליות. זה סקרן אותי ונגע בי. התחלתי לקרוא על הנושא. הבנתי שיש סחר באיברים, שוק שחור והרבה אנשים חולים, וכאלה שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם כלום, ושהם שקופים".

לאחר שהחבר זכה להשתלת כליה, נחשפה עובד במקרה לפוסט של ניצן: "ראיתי שהיא מחפשת תורמת עם סוג דם O פלוס אחרי הריונות. הרגשתי שהמודעה מיועדת רק אליי".

לא חששת?

"לא פחדתי מכלום. הרגשתי מאוד שלמה עם ההחלטה. האמונה הזאת שלה עושה לי משהו טוב. התאהבתי ברגע בילדה, שרק רוצה לתת לאבא שלה חיים".

איך הגיבו בסביבה הקרובה שלך?

"לא רצו לקבל את זה. לא הבינו למה אני מסכנת את עצמי. הם לא הבינו את מה שאני חווה, מרגישה ועוברת. זה היה טיפול בשבילי".

מה הסיכון בלחיות רק עם כליה אחת?

"הכליה השנייה היא מעין כליה 'ספייר'. הסיכון היחיד היה להיכנס להרדמה מלאה. אתה ואני היום נמצאים באותו סיכון. נהוג לומר שלמי שיש רק כליה אחת יש 6 אחוז סיכון למחלת כליות, ומי שעם שתי כליות, אז 3 אחוז סיכון".

שלום קפלה ורויטל עובד. צילום: ריאן

"פחדתי להתקלח"

בזמן הזה ישב שלום קפלה בביתו. הוא התאלמן לפני 14 שנים לאחר שאשתו חלתה בסרטן ונפטרה. בני הזוג היו נשואים 25 שנה. קפלה, שמתגורר עם בתו בשכונת כפר גנים בפתח־תקוה, חשש לצאת החוצה במשך שנתיים.

"הייתי בבית כל הזמן. פחדתי לצאת, פחדתי להתקלח שלא אפול, שלא אפגע. הייתי חלש מאוד. אנשים והמשפחה עזרו אבל בחלק המנטלי אתה דפוק. לא יעזור כלום".

קפלה, שהיה בעל עסק למצבות שיש, עבר בעשור האחרון סדרה של התקפי לב שהובילו אותו לעבור 11 צנתורים. בנוסף, עבר אירוע מוחי לפני חמש שנים, שהשבית אותו, ומאז הוא משותק ברגל וביד שמאל. "כל צנתור זה הזרקת יוד ועוד הזרקת יוד, זה מה שדפק לי את הכליות בצנתור האחרון. הרופא אמר לי שזה כמו טרפנטין לתוך הכליות".

מה קרה אחרי קריסת הכליות?

"התחלתי לשלשל ולהקיא. הכליות פשוט לא סיננו כלום והדם היה מלוכלך ורעיל ונכנס למוח. ישבתי עם חברים ואני שומע אותם אבל כאילו מנותק מהסיטואציה. אתה מרגיש שאין לך כוח, כמו שיכור. הרעלים משפיעים על המוח. לא היה יוצא לי שתן, והמעט שהיה, היה שקוף כמו מים כי זה לא היה מסונן בכלל. ואז התחלנו את הדיאליזה. שלוש פעמים בשבוע, לפחות ארבע שעות עד שמסננים את הדם, ככה במשך שנתיים. הסתובבתי חסר כוח ונפוח מבצקות, בלי יכולת לעלות במדרגות. היה מותר לי לשתות מים, רק עד ליטר ביום, זה מה שהגוף יכול להכיל בזמן הדיאליזה. נכנסתי לרשימת ההמתנה לתרומת כליה. וחיכיתי".

עובד נזכרת בפעם הראשונה שבה שוחחה עם שלום, לאחר שעברה בדיקות ראשונות.

"שמעתי בקול שלו שהוא חולה ועייף, אבל בכל פעם ששוחחתי עם הבת שלו, היא האמינה בי והיה לי מאוד חשוב שיאמינו בי".

עובד ושלום נאלצו לעבור כ־40 בדיקות רפואיות, כולל בדיקת רקמות והתאמה. "התוצאות לא הפתיעו אותי, הרגשתי אני מתאימה מהרגע הראשון", אומרת עובד. "שלום קיבל אותי כמשפחה. אני בלי אמא ואבא וקיבלתי ממנו מרפא. גם עברתי אבחון פסיכולוגי בוועדה במשרד הבריאות כדי לראות שלא מדובר בכפייה או בסחר".

"שווה בענק"

הניתוח התקיים בהצלחה ב־23 באוקטובר. במבט לאחור מודים השניים כי המסע לא היה קל: "הרבה גורמים לאורך הדרך ניסו לשכנע אותה לא לעשות את זה. גם ביום הניתוח עצמו", אומר שלום.

עובד: "הרופא אמר לי שזה הזמן עכשיו להגיד אם אני לא רוצה לתרום".

איך אתם מרגישים עכשיו עם כליה אחת?

עובד: "הריפוי הוא תהליך, אבל עכשיו אני מרגישה טוב. בהתחלה עייפים קצת אבל זה עובר. חזרתי ללכת ולרוץ ויצאתי כבר לרקוד והכל טוב. אתה חי את החיים ואין כדורים. אם מישהו רוצה לתרום ומפחד שירגיש רע, אז שלא. אני חושבת שזה שווה בענק".

שלום: "אני יוצא סוף סוף מהבית. יש לי יותר כוח, ההמוגלובין שלי עלה. אני מצליח לעלות במדרגות. הנפיחות ירדה".

מה היה קורה אם לא היית מקבל כליה?

שלום: "אחרי חמש עד עשר שנים של דיאליזה, אנשים מתים. אתה רואה אנשים שאחרי שבע-עשר שנים על דיאליזה, נסעו לחו"ל וקנו כליה. היה לי אח שגסס בארצות הברית, ופחדתי לנסוע אליו כדי שלא יקרה לי משהו בזמן ההמתנה".

עובד: "הגוף נגמר. דיאליזה רק מאריכה את החיים שלהם".

איך היתה ההרגשה ביום הניתוח?

עובד: "ישנתי מצוין בלילה לפני".

שלום: "התרגשות גדולה. כאילו מתחילים בחיים חדשים".

עובד: "בשמונה בבוקר נכנסתי לחדר ניתוח וב־12 וחצי יצאתי. 24 השעות הראשונות היו קשות בגלל המורפיום שקיבלתי. אחרי ארבעה ימים כבר השתחררתי הביתה".

שלום: "מיד לאחר הניתוח של עובד, השתילו לי את הכליה. הייתי מאושפז שבוע  אבל היה לי סיבוך. הבטן שלי התמלאה מים. לא יכולתי אפילו להתעטש כי היה יוצא דם מהתפרים של הניתוח. כשהגעתי הביתה הכל דלף על הרצפה, כמו מזרק שמשפריץ דם. פחדתי לאבד דם והלכתי לבית החולים. עשו לי בדיקות ומצאו שהמים מזוהמים והם זיהמו גם את הכליה. כמעט בכיתי. פחדתי אפילו לספר לה".

איך יצאת מזה?

"בסוף עשו לי נקז וטיפלו בי באנטיביוטיקה וסטרואידים וזה עבר, אחרי שיצאו מלא מים. הייתי במצב קשה וחלש מאוד. לקח לי שלושה שבועות להתאושש".

שלום מספר כי הכליה שקיבל מעובד לא נמצאת במקום הטבעי שלה אלא במקום ייעודי בחלל הבטן הקדמי: עכשיו אני צריך לקחת סטרואידים לכל החיים כטיפול מונע, כדי שהגוף לא ידחה את הכליה. אין לי מערכת חיסונית. יש לי מסכה שאני חובש, אם מישהו חולה לידי".

היו עוד מועמדים לפני עובד?

"היו חמישה שנענו. בחור מאריאל עשה את הבדיקות הראשוניות אבל מצאו לו ציסטה על הכליה. הוא אמר לי שהוא בא להציל אותי ובסוף אני הצלתי אותו. בחורה אחרת כמעט עברה את כל הבדיקות ונמצאה מתאימה, וברגע האחרון הרופא ביקש ממנה לעשות CT באזור הכליות ומצאו שיש לה מפרצת. היא עדיין מתקשרת אליי ומודה לי".

שלום מספר כי גם בתו ניצן רצתה לתרום אך לא יכלה: "נשים לפני היריון לא יכולות לתרום".

בעקבות הניתוח, עובד זכתה לשלל שיחות טלפון מחברים וקרובים של שלום: "אנשים התקשרו ואמרו לי תודה שהצלתי את שלום, ושאלו מה הם יכולים לעשות בשבילי. מספרים שהאיש הזה גם בזמנים הכי קשים שלו היה עוזר לאחרים".

איך אתם מסכמים את המסע?

שלום: "אני, שתמכתי ונתתי לאחרים כל הזמן - פתאום זקוק לחסדי אחרים. זה היה נורא. משפילים ראש ומקווים לחיות. בסוף זה הגיע, ואני שמח על כך".

עובד: "בסופו של דבר, מדובר בילדה בת 25 שמאמינה בכל ליבה שהיא תציל את אבא שלה. והיא הצליחה".

ניצן, איך את מרגישה אחרי שהפוסט הציל את אבא?

"ידעתי שיהיה אי־שם מישהו שירצה לתרום לאבא כליה ולהציל אותו. אני מקווה שהסיפור שלנו ייתן השראה לאנשים לעשות מעשים טובים, וגם ייתן תקווה".