משפחת צומת ספרים נפרדת מביתה השני במתחם ירקונים

נהוג לספר על מורה לחיים, או להתפאר בחברים לחיים. אבל כשלושים עובדי צומת ספרים סניף ירקונים בעבר ובהווה, שהגיעו ביום שלישי להיפרד מהסניף שייסגר בסוף החודש, יחד עם המתחם כולו ולערוך מעין פגישת מחזור של כל עובדי הסניף על 20 שנותיו, יודעים שיש גם דבר כזה "עבודה לחיים".

גם היום, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מיישרים את ערימות הספרים כשאנחנו נכנסים לחנות. כל חנות.  גם שנים אחרי שכבר סיימנו להיות עובדי חנות ספרים, כולנו נחזיר למקום ספר תועה, נעצור רק ברגע האחרון כשלקוח ישאל "מישהו עובד פה" (ונרתח בתוכנו או סתם נענה לעצמנו "לא, אף אחד לא עובד פה", או משהו דומה לזה) ונספר בחיוך על הספר המקסים שהקונה שעומד לצידנו מול פירמידת הספרים ישלוף אחד שאהבנו.

כולנו יודעים שאת צומת ספרים סניף ירקונים אפשר לעזוב, אבל הסניף לא יעזוב אותנו לעולם. משהו בסניף הזה משך אותנו כמו פרפרים לאור ומספר הפעמים שרבים מהעובדים (ובתוכם הח"מ) עזבו, יצאו לעולם וחזרו מהר מאוד לבית החם והמוכר בין ה"סופר פארם" ל"אייס".

אז מה היה לנו שם? לא ברור. סה"כ מבנה די חבוט, דולף בגשם, לוהט בקיץ. אתמול הסביר מנכ"ל הרשת, אבי שומר, שהגיע להיפרד, שחרב הסגירה שאיימה על המתחם כמעט מהיום בו נפתח, מנעה מהם לשפץ את החנות. וזה ניכר.

אולי הסוד טמון בגודל העצום של החנות שהפך אותנו לשועלי קרבות גומעי קילומטרים בכל משמרת, אולי זאת הייתה בחירת צוות מוצלחת, כמו מאמן כדורגל שבוחר היטב את הסגל שלו.

כל מאמן יודע שקבוצה צריכה לעלות על סך חלקיה. ואנחנו, אנחנו השלמנו זה את זו. מספיק היה לראות לאן נדדו עיניו של כל עובד במיל. כשנכנס לחנות, מיד אחרי סשן חיבוקים וצווחות ארוך ושליפת הזיכרון הראשון מבין רבים שעלו. על כל חובב ספרות המדע בדיוני ופנטזיה, היה מי שמצא עצמו נגרר כל משמרת ולאורך כל המשמרת בעיניים חולמניות למדף ספרי ההיסטוריה והשואה. על כל אופטימי קוסמי שדאג לוודא שמעל הפתק "זן" לא נמצאים ספרי תקשור במדף העידן החדש, היה את מי שזכר בעל פה את הסדר המדויק של סדרת "אבא עשיר, אבא עני".

על כל עובד שלא רצה לעבוד במוצ"ש כדי להספיק ולנסוע למגרשי כדורגל ברחבי הארץ אחרי קבוצתו האהודה והאומללה, היה עובד שלא יכול היה לקום בשבת לפני הצהריים.

היינו סלט שברוב פלצנותי אומר שרק בישראל יכול להתקיים. צעירים יותר ופחות, נשואים ורווקים, הורים לילדים וילדים בנפשם, דתיים אדוקים וחילונים, שמאלנים רדיקליים לצד מתנחלים, סטרייטים, להט"בים, יהודים, ערבים. אפילו עובד זר ושומרי ה"סופר פארם", עולים טריים מחבר העמים, שהיינו לוקחים לביתם אחרי משמרות ערב.

מתחם ירקונים. בקרוב הסוף. צילום: אייל עצמון

השלמנו את אחד את השנייה, רבנו ואז השלמנו אחד עם השנייה. כך גם רוב חבריי. עוזבים, מתגעגעים, חוזרים. ולא משנה לאן הלכת, כשחזרת לסניף, הרגשת בבית. שושלת הדורות הביאה לכך שתמיד גם מצאת שם פנים מוכרות.

לפרקים דמתה החנות לסדרת טלווויזיה. היו פרקי סיטקום, עם משמרות הזויות, פרשנויות שבראנו לשמות ספרים (האם אתם יודעים מה היא הבעיה האמיתית של הקוף מל "קוף יש בעיה"?), לקוחות עם בקשות לספרים שמעולם לא נכתבו (קראתם כבר את "כל בית צריך ארבעה בתים ומשאלה אחת"?), הצפות בחורף, מזגן שמשתעל בקיץ (ועכשיו אפשר להודות שהלקוחה שהתקשרה להתלונן שביקרה בחנות וברחה כל עוד נפשה בה ל"סופר פארם" המקורר שליד הייתה אימא שלי).

היו פרקים מתוך סדרת האימה "חודש הספר", המשכה "ארבע במאה" והפריקוול "חמש במאה". יש חברויות שרק תחת אש כבדה של משמרת בוקר שבת של חודש יוני יכולות להיווצר. רק מי שראה את השמש עולה על צומת ירקונים בטרם סיים לסדר את החנות אחרי מוצ"ש של ארבע במאה יודע מי היא חברות אמת. והן נולדו, בגרו והפכו לאמיצות וחזקות מתמיד ולתמיד.

היו הרבה מאוד טלנובלות. הרבה זוגות נולדו שם (אחד מהם הסתובב באירוע עם יצירת המופת הקלאסית שלו והבלונדינית שלו, שהתרוצצה בחנות וחיפשה מכוניות), הרבה זוגות נפרדו, הרבה לבבות נשברו והרבה דמעות נשפכו במחסן ובמקלט האטומי שבתוכו. אותו מחסן בו נלכד פעם גנב שניסה לגנוב סרטי DVD על ידי הצמדתם לגופו בסלוטייפ. העובדת שמצאה אותו עירום למחצה, עם "נשק קטלני" שלו באזור הבטן התחתונה, לא תשכח זאת לעולם.

אבל אל תטעו. את רוב הלקוחות, רובם המוחלט אהבנו באמת. אהבנו לראות אותם יוצאים עם הספרים שאהבנו, אהבנו לראות אותם חוזרים נוצצי וטרוטי עיניים כמה ימים מאוחר יותר, רק כדי להודות לנו ולהבטיח שישובו.

ביום שבו התקבלתי לעבוד בסניף, ביום הראשון של יולי 2005, העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, הסבירו לי שעליי לקחת בחשבון שייתכן ויפנו אותנו משם בקרוב. כשעזבתי לראשונה, שלוש שנים אחר-כך, עדיין דיברו על כך. גם בפעמיים שעזבתי ואחר-כך חזרתי, איום סגירת המתחם כולו ריחף מעלינו. באיזשהו שלב, כבר הפסקנו להאמין לידיעות על כך.

אבל זה קרה. זה יקרה, כאמור, בעוד ימים אחדים. או אז תיסגר הדלת בפעם האחרונה על הסניף ועל המתחם.

אני לא נכנס לפלפולים המשפטיים. אין לי מושג מה יקום ויעמוד על ההאנגרים הריקים. מהיכרותי את מדינתי, סביר להניח שהם יעמדו נטושים. למרות הגדרת השטח כ"חקלאי", תרשו לי להמר שאף פלפל לא יצמח שם ואף גרניום לא ילבלב. האדמה שם תצמיח אולי קצת "עגבניות ירוקות מטוגנות", אם עותק של הספר ייטמן בקרקעיתו של המתחם הענק.

"מחזור 2005" במדף הפגומים האהוב

אבל מה לעשות, הוראות בית משפט חייבים לאכוף. רגע לפני הסוף, נברנו, חיפשנו ואיתרנו, אני ומאירה ברנע-גולדברג, מנהלת הסניף במיל. ומי שקיבלה אותי לעבוד בסניף, עובדים מכל השנים. כאלה שהגיעו לכמה חודשים וכאלה שנשארו שנים ארוכות.

עשרים שנים, מאות עובדים, ששירתו מליוני לקוחות. הגיעו נציגים מכל הדורות. מכל ה"מחזורים" כמו שקראנו לזה.

הרבה זכרונות עלו שם. על הילדה שהתריעה בפני אימה שאינה חשה בטוב, האם התעלמה ובתגובה הקיאה הילדה על העובדת. אותה עובדת נזכרה בספור המפורסם שנכנס לחנות, ביקש המלצה ושמע שספריו, אפעס, די לא משהו. אני עצמי סיפרתי על הפעם ההיא שסיפרתי לסופר ששמע ביקורות רעות על ספרו. ואפילו לא הייתי במשמרת.

נזכרנו כשעדי, המנהלת שהחליפה את מאירה, נסעה לירח דבש ורק ביקשה "אל תשרפו לי את החנות", רק כדי לחזור ולמצוא את סימני הפיח של האש שחדרה מהחנות הסמוכה. או על הערב שבו כדי לקרוא לחבר על מנת שיעזור ללקוחה, השלכתי עליו חבילת טישו. עניין שהתגלה כמצער, כשהתברר שמדובר היה ב"לקוחה סמויה", שהעבירה אחר-כך דו"ח חמור להנהלה.

אפשר למלא ספרים, סרט באורך מלא, סדרה. בשלב מסוים אף ניסתה אחת העובדות לעשות זאת. אל תופתעו אם זה עוד יקרה.

עד סוף החודש אפשר עוד ליהנות מ-50 אחוזי הנחה על כל החנות, לאמץ לעצמכם את כל מה שתמיד רציתם ו"לא נכנס למבצע", כמו שגילו לקוחות רבים לאורך השנים.

אני חושב שהבנתי מה הקסם של החנות הזאת. החנות שעוזבים, מתגעגעים וכשחוזרים, מרגישים בבית. אתמול כמעט אוטומטית נכנסתי למחסן לשלוף את תג העובד שלי. זוכרים את הסדרה הקומית "חופשי על הבר
, שכיכבה פה ובארה"ב בשנות ה-80 וה-90? שיר הפתיחה התפייט על "אתה רוצה להיות במקום שבו כולם מכירים את שמך". בלי לדעת, הוא סיפר את סיפורו של הסניף ואת סיפורנו. 

כמוני, כך גם חבריי. עוזבים, מתגעגעים, חוזרים. ולא משנה לאן הלכת, כשחזרת לסניף,חזרתה הביתה. שושלת הדורות הביאה לכך שתמיד גם מצאת שם פנים מוכרות.

בפעם הבאה שנבוא, נמצא שם דלת נעולה.

זה לא כל כך נעים למצוא בית סגור.