פליטים זרים במרכז פתח תקוה. צילום ארכיון: גיל לרנר

ג'ון (יוהאנס), בן 34, הוא פליט זר מאריתריאה שעובד בסופרמרקט בפתח־תקוה ומתגורר כשבע שנים ברחוב בר כוכבא בעיר. בתקופה האחרונה הוא שמע, יחד עם מבקשי מקלט רבים נוספים, על הכוונה של ראש עיריית פתח־תקוה החדש, רמי גרינברג, להוציא אותו ואת חבריו מהעיר.

"יש לי שני ילדים, בן שלומד בבית ספר יסודי ובת במעון פרטי", הוא מספר. "שניהם נמצאים במוסדות רגילים יחד עם תושבי העיר ואני דואג שיהיה להם טוב. אם יגרשו אותנו, לאן אלך איתם אחרי שהם למדו לדבר עברית? לא טוב לי פה, אבל יהיה יותר קשה לעזוב בגלל הילדים".

במהלך קמפיין הבחירות, גרינברג טען מעל במות שונות כי יפעל לגירוש מבקשי המקלט הזרים מהעיר. אולם בדיקה פשוטה מעלה כי על פי החוק הקיים, אין באפשרותו לבצע מהלך שכזה. באפריל האחרון ניסתה הממשלה להביא לגירוש מבקשי המקלט למדינה שלישית דוגמת רואנדה או אוגנדה. אך מאחר ולא הושג הסכם שכזה, הבהירה המדינה לבג"ץ כי היא מפסיקה לערוך שימועים בהתאם לנוהל ההרחקה, ובכפוף להוראת בג"ץ לאסור את גירוש מבקשי המקלט. כך שגם מבחינה ארצית וגם עירונית - המצב תקוע.

גרינברג. צילום: ריאן

"לא עוזרים בכלום"

רמי גרינברג שיכנע רבים לפני הבחירות באמירות נחרצות כגון: "המסתננים שנמצאים במרכז העיר שלנו חיים בתנאים לא אנושיים מחד, מאידך גורמים לפגיעה קשה באיכות החיים של תושבים רבים... אפעל בנחישות רבה לפיזור של האוכלוסייה הזרה מעירנו ובכל רחבי הארץ לא רק על חשבון הארנונה של תושבי העיר. לא אתן שילדינו יפחדו ולא אסכים שיוקמו כנסיות ומסגדים פיראטיים. לא אתן שיהיו עשרות פאבים לא חוקיים, שמושכים מסתננים מכל הארץ שמשתכרים כאן ומציקים לתושבים שלנו".

אלא שדיבורים לחוד ומציאות לחוד. מבקשי המקלט האריתראים שמתגוררים בפתח־תקוה אומרים כי חלקם מפחדים יותר וחלקם פחות, אך לטענתם, "ישראל מדינה דמוקרטית, לא יגרשו אותנו". פגשנו כמה מהם בפאב היחיד בעיר שנותר למבקשי המקלט הזרים ("כל השאר נסגרו"). במקום מתקבצים מדי ערב, אחרי יום עבודה, עשרות נתינים אריתראים, צעירים ברובם, כדי לשתות כוס בירה, לשחק קלפים ולראות יחד משחקי כדורגל.

בתחילת המפגש, ניכר החשד על פני הנוכחים בפאב, ששקלו כל מילה שהוציאו מפיהם וסירבו בתוקף להצטלם או להזדהות בשמם המלא. בכל זאת, ענן כבד מרחף סביב עתידם בארץ. אך ככל שנקפו הדקות הם פתחו את ליבם. לדבריהם, הם לא מבינים מהיכן התדמית הבעייתית שנוצרה להם. "תסתכל בעצמך, יש פה 30-40 איש שיושבים ומדברים בשקט. אנשים חושבים שאם יש פליטים אז יש גם בלגן", אומר אחד מהם, ואחר מוסיף: "בכל חברה יש את אלה שעושים בלגן והשאר בסדר".

אמניי (33), שחי בארץ מעל שמונה שנים ועוסק בניקיון בקניון, מסכים עם חבריו וטוען: "אולי בגלל שאנחנו לא ישראלים חושבים שאנחנו לא בסדר. רק אריתראים שותים?". עם זאת, הוא מסייג את דבריו ואומר כי רוב האוכלוסייה מתייחסת אליו ואל משפחתו בסדר גמור.

לאמניי וחבריו טענות בנוגע להתנהלות המדינה מולם. "הממשלה של ישראל לא מבינה את הבעיות שלנו", הוא אומר. "מי שברח לאירופה, מקבל סיוע מהרגע שהגיע, כאן לא עוזרים לנו בכלום". וחברו לשולחן מוסיף: "לא באנו מאירופה, קנדה או ארצות הברית, באנו מאפריקה, לא לימדו אותנו את חוקי המקום. אנחנו לא מקבלים תעודת זהות, אין לנו חיים פה, רק עובדים".

אחד הקשיים הגדולים ביותר שעלה במהלך השיחה, הוא הגעגוע לבני המשפחה, אותם הם נאלצו להשאיר מאחור ועימם הם לא התראו זה שנים. "לא ראיתי את אמא שלי ואת האחים שלי קרוב לעשר שנים. אין לי איך להביא אותם לכאן", אומר אמניי. "ישראל מדינה גזענית, מסתכלים על צבע העור שלי. אני מתגעגעת מאוד למשפחה", אומרת מבלה אחרת במקום כשדמעות בעיניה.

חבר אחר מוסיף: "כל חודשיים אנחנו בסטרס בגלל הוויזה. איך היית מרגיש אם היית שומע איומים בכל חודש שיגרשו אותך? אנחנו רוצים קודם את העזרה של אלוהים לפני העזרה של אנשים בישראל".

אורי אהד. צילום: גיל לרנר

"סתם משנאה"

ג'ון (יוהאנס) מסביר: "אף אחד לא רואה אותנו פה. באנו למדינה חדשה אבל אנחנו לא יודעים כלום. לא קיבלנו שום הדרכה. גם עברית היינו חייבים ללמוד מהר כדי להסתדר כאן. אנחנו הולכים לקנות משהו ולא יכולים לשלם בתשלומים כי אף אחד לא נותן לנו אשראי. אנחנו לא יכולים לפתוח עסק, לא יכולים להוציא רשיון נהיגה. למה אתה חושב אנחנו גרים במרכז העיר? רוצים להיות קרובים לתחנה המרכזית, אחרת כל אחד היה גר במקום אחר".

גם ג'ון, כמו חבריו מהפאב, טוען ליחס מפלה שהם מקבלים מחלק מהתושבים ומהמדינה, ומתייחס להאשמות נגדם.

למה אתה חושב שמתנהגים אליכם ככה?

"סתם משנאה, בלי סיבה מיוחדת. אולי בגלל שאחרים הגיעו במטוס ואנחנו ברגל. באירופה מלמדים אותם הכל במשך שנתיים־שלוש ונותנים להם כסף. וכאן? אנחנו מקבלים קצת מהביטוח הלאומי רק כשאנחנו עובדים".

עו"ד נמרוד אביגאל, סמנכ"ל היא"ס ישראל, ארגון יהודי בינלאומי שמסייע לפליטים ומפעיל בארץ תוכנית לסיוע משפטי, מסביר מדוע לא ניתן לגרש את הפליטים: "מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן הגיעו לישראל בין השנים 2006-2012, כשמאז הושלמה הגדר עם מצרים ואין כמעט כניסות. המדינה מכירה בכך שמדובר במדינות, שמסוכן להחזיר אליהן את הפליטים בשל הפרת זכויות האדם הנרחבת באריתריאה הדיקטטורית ובשל רצח העם כלפי דרפורים בסודן, ולכן מעניקה להם 'הגנה קבוצתית' ולא מגרשת אותם.

"ברחבי העולם אריתראים מוכרים כפליטים בשיעור של 90% וסודנים 50%. בישראל רק בודדים מהם הוכרו כפליטים. במצב כלאיים זה, בין הגנה קבוצתית לאי־בחינת בקשותיהם, הם מקבלים רישיון שמאפשר להם לעבוד וילדיהם זכאים ללמוד מכוח חוק חינוך חובה, אך הם לא מקבלים כל זכויות סוציאליות ועשרות אחוזים מנוכים משכרם. במצב זה רבים מהם חיים במצוקה ונאלצים להיעזר בארגוני סיוע".

"מי שחושב שהוא יכול לגרש אותם, פשוט משקר", ממשיך באותו קו, איש האופוזיציה, אורי אהד. "אני לא נכנס למה שרמי גרינברג אמר, בגלל זה אני לא בקואליציה שלו. אי אפשר לכלוא אותם כי הם לא פושעים, ואתה לא יכול לגרש אותם כי זה החוק. בגן של הבת שלי לומדים שלושה ילדים של מבקשי מקלט והם משחקים יחד והכל טוב ויפה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שתושבי פתח־תקוה מפחדים להסתובב במרכז העיר בשעות הלילה".

ניצול בוטה

את האצבע המאשימה מפנה אהד כלפי בעלי הנכסים והדירות המחולקות, המשכירים אותם למבקשי המקלט. "יש פה ניצול ציני, מלוכלך, נמוך ובוטה של אותם אנשים שמנסים לסחוט ממבקשי המקלט עוד כספים. הם דוחסים אותם, בכמות מטורפת, בתנאים בלתי אפשריים ובלתי אנושיים, שמביאים לסכנת דלקות, בעיות תשתית ותברואה וכן אלימות שמופנית כלפי עצמם, ועלולה להיות מופנית גם כלפי תושבים שלנו".

אז מה עושים?

"פתח־תקוה לא יכולה לפתור את הבעיות של מדינת ישראל. כשלממשלה היתה אפשרות להגיע להסדר בנושא לפני מספר חודשים, היא גררה את רגליה ולא קיבלה החלטות בגלל חוסר יכולת מינימלית ופחד, ואז הבעיה הגיעה לפתחן של הרשויות. יש לבצע אכיפה קשה ובלתי מתפשרת כנגד בעלי הדירות, ובנוסף יש להגביר את נוכחות הסיור והביטחון ברחובות, הן ברמה המשטרתית והן ברמה העירונית".

ראש העירייה, רמי גרינברג, מסר בתגובה: "מרגע כניסתי לתפקיד התחלתי לטפל בנחישות בשדרוג מרכז העיר שהוזנח במשך שנים והפך למוקד משיכה למסתננים. הקמתי את מנהלת מרכז העיר ומנהלת התחדשות עירונית, ואנו עובדים על תוכנית לשדרוג מרכז העיר. בכך יינתן מענה גם לבעיית המסתננים.

"בשיחה עם נציגי משרד השיכון הסתבר לי כי המשרד מתקצב במיליוני שקלים תכניות לריכוזי אוכלוסייה, בהם יש בעיית מסתננים. לתדהמתי, פתח־תקוה לא ביקשה בעבר תקציב לעניין זה וכעת דרשתי תקציבים אלו, שיועמדו לטובת שיפור הביטחון וחיזוק האוכלוסייה הישראלית במרכז העיר. זאת, בנוסף לתוכנית אב למרכז העיר, שמכין מינהל הנדסה, שכולל חידוש פני מרכז העיר.

"בעניין בעלי העסקים הלא חוקיים - לאחרונה חתמתי על 20 צווי סגירה לעסקים הלא חוקיים. החודש גם מתוכנן ביקור של השר לביטחון פנים, שיסייר בעיר ויסייע בתיגבור פעולות האכיפה והביטחון בהקשר זה".