מעיין אשל. צילום: ריאן

בגיל 13, החיים של מעיין אשל נשברו לשניים. קו שבר שמשורטט באכזריות מפריד בין חיי הילדה לבין חייה של מי שנאנסה באלימות על ידי מכר אהוב. ספר שמוציאה בימים אלה אשל בת ה־27 מראש העין, "מעיינובע" שמו, חושף לראשונה את האונס, גם לבני משפחתה, ומגלה פרטים מחייה הסוערים, שהיו מספיקים לכמה וכמה אנשים.

בשבועות האחרונים התקיימו בארץ הפגנות נגד האלימות כלפי נשים, וסיפורה של מעיין הוא רק אבן אחת בפסיפס הכואב הזה, שאסור להסכים עם קיומו. "אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל זו לא", אומרת אשל. "גיבורה היא לא מי ששרדה את הגרוע מכל, אלא מי שממשיכה לצעוד למרות שחלקים ממנה נלקחו ולא יוחזרו לעולם, שלא מעלימה את הצלקות ומעמידה פנים שהכאב נשכח, אלא מסתכלת עליו מגבוה בחמלה ובאהבה. יש בנו את הכוחות לבחור להיות משהו אחר".

מעיין אשל. צילום: ריאן

להסתיר את הסימנים

למרות סיפור חייה הקשה, אשל מתעקשת לא להיות קורבן. "הבנתי שלא יצא לי כלום מזה", היא מסבירה, "אף אחד לא אשם במצב שלי, זה המצב הנתון. השאלה היא מה אני עושה מכאן? אני מאמינה שיש לנו את היכולות להתגבר על כל טראומה. אני בחרתי להתקרב לאנשים שהיו במקום שלי ויצאו ממנו, כדי ללמוד מהם איך לצמוח משם".

על מנת להגיע לתובנות המלוות אותה כיום, היתה אשל צריכה לעבור דרך ייסורים שכללה אלימות מינית ונפשית קשה ביותר. בגיל 13 היא עברה עם משפחתה לגור במקסיקו, שם נאנסה באכזריות על ידי מכר. "הכרנו חודשיים לפני שזה קרה", משחזרת אשל. "הוא היה מבוגר ממני בהרבה שנים. זה לא היה אדם אקראי ברחוב, זה היה אדם שהכרתי ומאוד אהבתי. הייתי ילדה תמימה, בקושי ידעתי ספרדית, בקושי עיכלתי את המעבר מהארץ והוא היה שם, ולקח אותי תחת חסותו. יום אחד הוא חטף 'קריז' ונכנס להתקף אלימות קשה מאוד שהתפרץ עליי.

"לא הבנתי את המשמעות של מה שקרה לי. הדבר הראשון שעשיתי בבוקר היה לזרוק את הסדינים לפח, כדי שההורים שלי לא יגלו, כי היה עליהם דם. הייתי מלאה בסימנים כמעט חודש וחצי – אם זו נשיכה בכתף או סימנים כחולים מסביב לידיים. הייתי הולכת עם סווטשרטים בחום של מקסיקו ואף אחד לא ידע. ההורים חשבו שזה קטע אופנתי של גיל ההתבגרות, שאני מורדת, ובזמן שכולם הולכים עם לבוש קצר, אני הולכת עם ארוך. את החוויה עצמה הדחקתי במשך שנים וחייתי על מעין 'טייס אוטומטי'. ניתקתי את עצמי מהרגש ועשיתי מה שחשבתי שנכון ו'צריך' לעשות".

סיפרת למישהו מה קרה לך?

"עד היום אף אחד מהמשפחה שלי לא יודע על האונס. כשהחלטתי שאני מוציאה את הספר, עשיתי סוג של הכנה לאמא שלי וכתבתי לה מכתב שמספר בגדול על שעברתי, כדי שלא תהיה מופתעת מהקטעים שיש בו. מעבר לכך, מעולם לא דיברנו על זה ולא פתחתי את הנושא הזה בשום פורום אי פעם. מלבד הקטעים בספר, זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור".

איך הצלחת להתמודד לבד?

"האונס הוא משהו שאני חיה אותו עד היום. זה מסוג החוויות היחידות בחיים, שלעולם לא יעברו להיות ב'עבר'. זה משהו שתמיד נמצא ב'הווה', גם כשזה מטופל, גם כשנוח לדבר על זה, וגם כשזה ממנף אותך לעזור לאחרים - את חווה את זה כל הזמן וחיה את זה. עד לפני כמה שנים, הייתי מאוד סגורה מבחינה מינית. היה לי קשה מאוד להתמודד עם מגע או לתת אמון ברמה הפיזית. כדי לנסות להתמודד עם זה ולנתק את עצמי מהמקום הזה, אילצתי את עצמי והכנסתי את עצמי לסיטואציות בכוח, זה כמובן לא עבד.

"רק בשנים האחרונות, ולאחר שעברתי תהליך של ריפוי עצמי - עיבוד החוויה והתאבלות עליה ועל מה שנלקח ממני - הגעתי לנקודה בה אני יודעת להעריך ולכבד את עצמי ולזוז ממקום שלא נוח לי בו. יש הרבה נשים שלא עברו אונס ולא יודעות לעשות את זה. אני מאוד מודעת לעצמי ואם משהו גורם לי לאי־נוחות, אני מוציאה את עצמי מהסיטואציה. למדתי להגיד 'לא' ולהציב את הגבולות שלי. אני כבר לא במקום המרצה והקורבני שהייתי בו כל השנים, אני קשובה לעצמי ויודעת שאני אחראית לעצמי ולאמת שלי".

מעיין אשל. צילום: ריאן

בין תשובה לשאלה

אשל מספרת שהכירה עוד מגיל צעיר את הצד המכוער של התעללות ופגיעה נפשית, כשחוותה בילדותה חרם מכוער שנמשך שלוש שנים. "אני זוכרת שהיו מחלקים הזמנות למסיבות כיתה, היו עוברים אחד אחד ופשוט פוסחים עליי", היא נזכרת. "לא היתה שם התעללות פיזית, לא היו מקללים אותי או מרביצים לי – פשוט הייתי אוויר, וזה הרבה יותר קשה. אני קוראת היום דברים שכתבתי אז ונחרדת. למשל, על כך שאני חושבת שאני בלתי־נראית והלוואי והיו מקללים אותי או מרביצים לי, כי אז הייתי יודעת שמישהו רואה שאני שם. אני לא בטוחה שהייתי עוברת את החרם ההוא בזמנים של היום, עם המדיה והרשתות החברתיות".

המערכת לא התערבה?

"הייתי כל יום בשיחות אצל הפסיכולוגית, היועצת והמנהלת. היה שלב שכבר הבנתי שאין טעם להיכנס לשיעורים, בעיקר שיעורי ספורט, כי מתחלקים לקבוצות או לזוגות ואני תמיד מצאתי את עצמי לבד. רציתי להימנע מהסיטואציות האלה בכלל, לא ידעתי להתמודד איתן. אני זוכרת שבסוף השנה, הביאו מורה חיצונית שתלמד אותנו ריקוד. היא לא הכירה את המצב, ביקשה שנתחלק לזוגות ולא הבינה למה כולם נמנעים מלהיות איתי. היא העמידה אותי מול כולם ושאלה 'יש למישהו בעיה להיות עם הילדה החמודה הזאת?'. ואני זוכרת איך כולם, בלי יוצא מן הכלל הרימו ידיים. זו היתה סיטואציה איומה".

בגיל 16, כשהמשפחה עדיין בחו"ל, החליטה אשל לצאת לטיול ומצאה את עצמה במסע רוחני. "הגעתי לבית חב"ד באיזה אי נידח במקסיקו ונתקעתי שם ארבעה ומשהו חודשים. למדתי על היהדות. מאוד התחברתי והתחלתי תהליך של חזרה בתשובה".

עולם היהדות גרם לאשל געגוע עז לארץ, והיא החליטה לחזור ולהתגייס. אלא שדווקא בצבא, הטראומות מהאונס החלו לצוף ולעלות מעל לפני השטח. "הייתי חיילת בודדה ויצאתי לקורס קצינות, שם עברנו שיעור על הטרדה ותקיפה מינית. אלה מושגים שבכלל לא היו בלקסיקון שלי, לא הגדרתי את עצמי כמישהי שעברה תקיפה מינית. כשזה קרה, הייתי צעירה מדי כדי להכיל את זה ופתאום הכל התפרץ. נכנסתי ללחץ שאני בפוסט טראומה של שבע שנים, ולחרדות שלא אצליח לטפל בזה. הייתי בטוחה שאמות לבד, שלא יהיו לי ילדים ושאף אחד לא יאהב אותי, כי אני 'פגומה'. אבל אז הגיע האביר על הסוס הלבן, שגאל אותי מיסוריי והציע לי נישואין".

הילדים נתנו כוח

הכל קרה במהירות, ואשל ובחיר ליבה התחתנו כשהיתה בת 21. עד מהרה נולדו גם שני ילדיהם. אבל גם בתוך חיי המשפחה היא המשיכה להיות בודדה, כאשר בעלה, איש צבא, בקושי נכח בהם, לדבריה. אחרי שלוש שנות נישואין החליטה להתגרש ולצאת בשאלה. "כשילדתי, בעצם נפל לי אסימון מאוד גדול", היא מסבירה. "האימהות פתחה לי את העיניים, הילדים שלי נתנו לי כוח להיות מי שאני. פתאום הסתכלתי על החיים שלי מזוית אחרת, פחות ממקום של קורבן. הבנתי שעברתי המון אבל שיש בי גם המון כוח".

למה דווקא להוציא ספר?

"הספר הוא אוסף של תובנות ורגשות שתיעדתי החל מגיל שמונה ועד לפני חצי שעה. לא כתבתי סיפור עלילתי. אין לו התחלה, אמצע וסוף. זה אוסף של סיפורים קצרים ואני מאמינה שכל אחד יכול למצוא בו משהו. אפשר לפתוח את הספר בכל עמוד ולמצוא מסר שמתחברים אליו. הספר הזה הוא תמצית החוויות של כל סיפור חיי וסגירת מעגל של שנים, של כאב ורגשות שלא קיבלו מענה".

מה גרם לך להוציא אותו לאור?

"מדי פעם פרסמתי בפייסבוק קטעים שכתבתי, כל מיני תובנות שיכולות להעשיר מישהו אחר. לפני כמה חודשים פגשתי בחור שחזר מטיול בדרום אמריקה. מפה לשם התפתחה בינינו שיחה, והוא סיפר לי שלפני שטס ידידה טובה שלחה לו קטע שהוא הדפיס ושמר בארנק. 'הקטע הזה חיזק אותי ושינה לי את כל הטיול', הוא אמר וביקש שאקרא. זה היה קטע שאני כתבתי. כשהבין זאת, הוא הפציר בי להוציא ספר ואף חיבר אותי לחבר שלו, שעובד בהוצאה לאור".

ומה קרה?

"כשהגעתי לפגישה בהוצאה והבנתי באילו סכומים מדובר, הבנתי שכנראה זה לא בשבילי. אבל אז הציעו לי לעשות פרויקט מימון המונים, שהצליח טוב יותר ממה שציפיתי. פתאום קיבלתי כזו העצמה מטורפת, אנשים התחילו לפנות אליי מדי יום ולספר לי כמה הם מתחברים למה שאני כותבת. אני, שכתבתי מתוך שנים של כאב ובדידות, בבת אחת חטפתי כזו מסה גדולה של תמיכה, אהבה ופרגון. פתאום קלטתי שיש לסיפורים שלי משמעות. לא סתם עברתי אותם, אני נוגעת באנשים - אני כבר לא אוויר".

"גם היום כשאני מטפלת רגשית, כשיש לי לקוחות וקליניקה פעילה, אני עדיין לא יודעת הכל. מה שאני לא יודעת, אני הולכת ללמוד ממי שכן יודע ופורצת כל יום מחדש את תקרת הזכוכית של עצמי. אני לא מתווכחת עם רגשות, הם קיימים – אבל אפשר להתווכח עם מה שעושים איתם ואיך ממנפים אותם. האוטומט שלנו כבני אדם הוא לכאוב. השאלה היא האם אנחנו ממנפים את הכאב לעשייה או ממשיכים להתקרבן".