פרופ' אליס. צילום: מור גפני-דור

כל אחד מאיתנו יעבור במהלך חייו במחלקות הפנימיות של בתי החולים. הקרב על העתיד שלהן נוגע לכולנו. מזה שישה שבועות מנהלים הרופאים הפנימאים ברחבי הארץ מאבק, תחת הכותרת "לפחות תבנו לנו עוד מסדרונות", ודורשים לשפר את מצב הרפואה הפנימית בישראל. בפתח־תקוה שוכן בית החולים השני בגודלו בארץ, בית החולים "בילינסון". מה המצב אצלנו במחלקות הפנימיות, ומה סבורים הרופאים והחולים?

"בית החולים בילינסון לא מייצג את המאבק", מסביר לנו השבוע פרופ' אבישי אליס, מנהל מחלקה פנימית ג' בבית החולים, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית ומי שמוביל בימים אלה את מאבק הפנימאים. פרופ' אליס גורס כי הסיבה לכך טמונה בדרך בה נבנה בית החולים, אך יחד עם זאת הוא מסביר כי בבית החולים יש באופן תמידי בין 115 ל־120 אחוזי תפוסה בכל רגע נתון. "המיתוס הזה שבקיץ או בחגים הכל טוב לא נכון. בית החולים מלא תמיד".

פרופ' גרוסמן. צילום: מור גפני-דור

"כמו מוסך"

כמי שמכיר את רזי המאבק, פרופ' אליס מדגיש בפנינו כי המחאה עצמה פרצה בצורה הכי אותנטית החוצה, ומבהיר כי לאורך כל המאבק הוא ושותפיו לא מאיימים בשביתה. "אנחנו לא נוטשים ואפילו לא מבקשים תוספת משכורת - אנחנו כאן ואנחנו עובדים. אנחנו בסך הכל מבקשים את האמצעים לעשות את הרפואה הטובה ביותר שאנחנו יכולים".

מה זה אומר?

"לפעמים אני מרגיש שאיבדנו את האנושיות, מתייחסים אלינו כאל מוסך לתיקון מכוניות. זה לא עובד ככה, לאנשים לוקח את הזמן שלהם להחלים. לאחד זה יכול לקחת יומיים והשני לאחר שבוע, לאחד יש לאן ללכת ולאחר אין, פתאום מישהו שהיה עצמאי צריך מטפל, ואחר שאמור להשתחרר חוזר לבית ריק – את האנשים האלה אשאיר במחלקה בהתאם לצורך. זה עניין שהוא מעבר למקצועיות. צריך שתהיה לך חמלה ושיאפשרו לך להשתמש בה.

"בנוסף, יש חולים שסיימו טיפול וצריכים להמשיך לשיקום, אבל אין מקום שיקבל אותם, אז גם הם יישארו במחלקה. אני לעולם לא אשלח אותם הביתה, אין דבר כזה. אבל חשוב להבין שבזמן שהם מחכים במחלקה, אנשים ממשיכים להגיע והם חשופים לזיהומים, מחלות ועוד. אז צריך כל הזמן לאלתר ולג'נגל, להפריד בין חולים שהתאוששו, לחולים שעכשיו נכנסו. זה עומס נפשי, פיזי וארגוני. כשברקע כל שירותי הרווחה שמסביב לא עוזרים לך".

פרופ' אלון גרוסמן, מנהל מחלקה פנימית ב' בבית החולים, מגדיר את המחלקה הפנימית כ"ממלכת הבלת"מ". לדבריו יום טיפוסי במחלקה יכול להתחיל הכי סטנדרטי ורגוע, ובבת אחת להתהפך "אנחנו יודעים איך היום מתחיל אבל לא יודעים איך או מתי הוא יסתיים", הוא אומר. "רגע אחד אתה קולט חולים וברגע אחר אתה בהחייאה או מטפל בחולה שמצבו הדרדר. לאור המחסור בכוח האדם, כולם נרתמים, אבל כמה זמן אפשר להתמיד בעבודה שהיא כזו כאוטית? אנחנו בעומס כרוני. יש פה צוותים מופלאים ואנשים שאני מסיר את הכובע בפניהם יום יום, שעובדים בתנאים באמת קשים ומתישים, כדי לעמוד במשימה החשובה שלשמה הם פה – הצלת חיים – במחלקה הכי פחות 'סקסית' לכאורה, אבל הכי מאתגרת ומעניינת בבית החולים".

במה העומס הכרוני מתבטא?

"כיום אנחנו מקבלים מעל 3,000 מאושפזים בשנה. נגיד שלכל מאושפז יש 3-4 מלווים, וזה רק במחלקה שלי. בבילינסון יש שש פנימיות, זה כבר סדר גודל של 60,000 איש בשנה, רובם רק מפתח־תקוה והסביבה. יחד עם בית החולים 'השרון', ששם המספרים דומים, אנחנו מתקרבים ל־100 אלף איש שמסתובבים בפנימיות של פתח־תקוה בשנה, זה יותר משליש מתושבי העיר".

פרופ' גרוסמן מוסיף כי מי שכבר כרך את גורלו בפנימית, כמו שהוא והקולגות שלו בחרו לעשות, הם אנשים "שרוצים לעשות את הרפואה הכי יפה, מאתגרת ומגוונת" עם זאת, הוא מדגיש כי בתנאים הניתנים כרגע קשה להגשים את החזון. "היום התקן הוא 12 רופאים במחלקה פנימית ל־38 מטופלים. בפועל בשגרה שלנו, נמצאים בכל זמן נתון בערך 6-7 רופאים, בכירים ומתמחים, על למעלה מ־40 חולים, שהם כולם חולים אקוטיים. צריך לזכור שהתקינה הזו מאוד ישנה וגם שתמיד יש אילוצים נוספים, כך שאף פעם אין את מלוא התקן. ההקצאות האלה לא תואמות את המציאות בפועל. אנשים, גם הנאמנים ביותר לעבודה ולמטופלים, בסופו של דבר יקרסו".

בשארה. צילום: מור גפני-דור

סיירת מטכ"ל

העומס הגואה משפיע לא רק על הרופאים. מהנא בשארה, מנהל הסיעוד במחלקה פנימית ג', מסביר כי במהלך 15 שנות עבודתו במחלקה הוא חווה תקופות קשות יותר ופחות, אך תקופה כמו הנוכחית לא זכורה לו. "במהלך השנה בדרך כלל יש עליות וירידות, אבל עכשיו כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא רואים את הירידות האלה. חורף לא חורף, זה לא משנה, העומס מורגש. כמות החולים מטורפת ואנחנו נדרשים כל הזמן לאלתר כדי להצליח לקבל חולים, גם כשאין מקום".

איך מצליחים לעבוד ככה?

"כל בוקר העובדת הסוציאלית ואני יושבים ובודקים מטופל מטופל – אם אפשר לשחרר אותו ולאן, אבל לא תמיד יש לאן. מצד שני צריך לפנות מקום במחלקה, כדי שנוכל לקבל מטופלים נוספים. השאיפה היומיומית שלנו היא להצליח לשחרר מטופלים במצב הכי טוב שאנחנו יכולים, מבחינה אנושית ורפואית. ולשם כך, חלק ניכר מהעבודה שלנו זה להכיר את החולים ואת מצבם – הרפואי והאישי כאחד".

בשארה מוסיף כי בסופו של דבר, כשהוא מניח את הדברים על כף המאזניים, הוא והצוות מאוד אוהבים את העבודה בפנימית וחשים סיפוק רב ממנה. "מתן פתרון לבעיות סוציאליות זה הדבר הכי מספק בעיניי. טיפול בחולה זה לא רק לטפל בבעיה הרפואית איתה הוא הגיע, אלא בכל המכלול, כל אחד עם הסיפור האישי שלו".

לדברי פרופ' אליס, המוטיבציה העיקרית שלו ושל הצוות שלו היא תחושת שליחות, שמלווה במידה רבה של אלטרואיזם. "אנחנו מתנהלים כמו סיירת מטכ"ל - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. צורת ההתנהלות הזו שורה על כולם, החל מהמפקד ומטה. כולם מבינים שכאשר צריך להתגייס ולתת יד אז עושים זאת, כי צריך".

למרות תחושת השליחות, פרופ' אליס חושש מאובדן שליטה לנוכח המצב. "אני כאן כדי לעשות את הרפואה הכי טובה שאני יודע, רוצה ויכול. אני רוצה ללמד את המתמחים שלי להיות הרופאים הכי טובים שאפשר, ואני חושש שאני לא תמיד מצליח לעמוד במשימה הזאת. אין לי את האפשרות לכך ואני במצוקה של איבוד קשב, סבלנות וסובלנות. זו מחשבה איומה, שתמיד מקננת ברקע, 'אולי יכולתי לעשות טוב יותר?'".

פרופ' גרוסמן מסכים ומסביר כי המאבק אינו נובע רק בגלל ה"כאן ועכשיו", אלא גם נעשה לטובת העתיד. "התקן הנהוג כיום הוא אותו אחד שנשאר משנת 1970. אם התקינה הזו תשאר רלוונטית גם ל־2049, אז אנשים פה ישכבו על הגג, לא יהיה מי שיטפל בהם או שהרמה המקצועית תהיה נמוכה". לטענתו, מדובר בספינה טובעת ולכן חייבים פתרונות בהקדם האפשרי. "הגענו לנקודה שבה 'הקומקום מלא ועוד שנייה כל המים נוזלים החוצה'. הרפואה בישראל היא מופלאה, אך בתנאים הנוכחיים היא לא תשאר כך לאורך זמן. כשאנחנו יוצאים למאבק הפנימיות זה לא בשביל היום, כי ברור לנו שפתרון מיידי לא יהיה, אנחנו דואגים לדור הבא של האנשים שיהיו חולים, אם זה ההורים שלנו או אנחנו עצמנו".

הזקנה במסדרון

כשהסתובבנו במסדרונות המחלקות הפנימיות לא מצאנו ולו חולה אחד שמטופל במסדרון. פרופ' גרוסמן מסביר לנו כי הסיבה לכך קשורה לתכנון מוקדם. "לשמחתנו המחלקות הפנימיות בבילינסון ניבנו כך שאין מטופלים במסדרונות. עם זאת, מטופלים עדיין נדחסים בחדרים והתנאים הם חצי־אנושיים. מצד אחד לבנאדם יש פרטיות מסוימת וזה הרבה יותר טוב ממה שאנחנו רואים במקומות אחרים. מצד שני, אנחנו הרבה מעבר לתקן ואלה תנאים פיזיים קשים.

"אנחנו מאמינים שעדיין אפשר לייצר תנאים אנושיים למטופלים, כדי שיקבלו את מה שמגיע להם. ובעיקר אנחנו חייבים לחוס על הדור הוותיק, שהוא עיקר המטופלים שלנו, ולכבד אותו. זה כל כך בסיסי ונדרש. לכל אורך המאבק אנחנו אומרים שהרמה המקצועית של המחלקות הפנימיות היא גבוהה בקנה מידה עולמי, אבל זה לא גורע מהמאבק. כי גם אם אתה עושה רפואה נהדרת, כשאתה עושה אותה במסדרון זה לא נראה טוב ולא מכובד".

בשארה מסביר שכדי להגיע למצב הזה שבו אין מיטות במסדרון צריך לצופף יותר מטופלים בחדר וזה לכשעצמו קשה לא פחות. "זה קשה ולא נוח למטופלים עצמם וגם לכוחות העזר, כי זה אומר הרבה פעמים שצריך להעביר חולה מחדר לחדר, כדי למצוא את הסידור האופטימלי והנכון ביותר לכולם – אם זה לאחד חולים עצמאיים או להפריד מדוכאי מערכת חיסונית ועוד כהנה וכהנה. קשה להתנהל ככה, כי אתה צריך כל הזמן לנהל סדרי עדיפויות. בנוסף, בעקבות התזוזות הללו, אנחנו נתקלים לא פעם בכעס ובתסכול מצד המטופל ומשפחתו. זה קורה ברמה יומיומית והרבה פעמים נגמר בחוסר שביעות רצון במקרה הטוב, ובעצבים ובצעקות במקרה הפחות טוב".

פרופ' אליס אומר מנגד כי הוא נתקל לרוב במטופלים שמקבלים את המצב בהבנה, למרות שהוא עצמו בוחר שלא לשתף אותם במאבק. "תפקידם של המטופלים להבריא", הוא אומר בנחרצות. "אנחנו לא משדרים להם מסכנות וצרות. בנוסף הם רואים את המאמצים שאנחנו עושים כדי לפתור להם את הבעיות, אז הם מבינים את המצב ומקבלים זאת".

סכנה בעתיד

כאשר שוחחנו עם המטופלים במחלקות, קיבלנו רושם של אנשים מרוצים, ואפילו מאוד.

צדוק חבני מפתח־תקוה, שמאושפז כבר שלושה שבועות במחלקה פנימית ג', לאחר שעבר מספר ניתוחים, מספר כי החוויה שלו מהמחלקה היא ללא דופי. "מטפלים בי יפה ובמסירות", הוא אומר. "כל מה שאני מבקש, אני מקבל התייחסות מיידית. הרופאים מתייחסים בסבלנות ודואגים לי, אז אני מבסוט. אין שום בעיות ולמעשה חוץ מבריאות לא חסר לי שום דבר".

גם אולה קצ'קה מחולון, שמאושפזת מספר ימים במחלקה פנימית ב', מביעה שביעות רצון. "יש לי הרבה ניסיון בבתי חולים אחרים, באף מקום זה לא ככה. אני הראשונה לומר את האמת כשהיחס לא טוב, אבל פה פשוט מדהים. הרופאים כאן סבלניים וישירים – הם לא מייפים את המציאות ואומרים את האמת בפנים, ואני מרגישה שהם באמת נלחמים על החיים שלי. הם אלה שנותנים לי את הכוחות להילחם על החיים שלי".

לדברי פרופ' גרוסמן, הניסיון לגרום לצוותים להבין את המשמעות והשליחות של עבודתם, חרף כל הקשיים, מדיר שינה מעיניו. "זה לא קל, אנחנו צריכים לגרום להם להרגיש ביטחון, שיש להם גיבוי ומענה. אני לא יודע לומר אם אני מצליח. היום בילינסון במצב מצוין – מתמחים מגיעים לכאן מכל הארץ לחודשי בחירה כדי לעשות פה את הפנימית. אז מצבנו טוב, כי על כל תקן של מתמחה שמתפנה, אני מקבל 3-4 מועמדים ראויים. זו פריבילגיה שאין ברוב בתי החולים בארץ, כולל במרכז. אבל החשש הוא שבעוד חמש שנים, כשאנשים יראו מה המסלול הזה דורש מהם לעבור, הם יוותרו עליו וילכו לעשות משהו קל יותר. אנחנו צריכים את האנשים האלה. פנימאים הם אבן היסוד של בית החולים וזה האתגר הגדול ביותר".

איך אתה מציע לפתור זאת?

"כרגע המטרה שלנו היא לשים את הרפואה הפנימית במקום נאות בראש סדר העדיפויות הלאומי ולגרום למקבלי ההחלטות להבין שאנחנו נמצאים בנקודה קריטית - אם לא נטפל בבעיות כבר היום, בעוד חמש שנים הן יהפכו לבעיות מסכנות חיים".