גדעון מריאנצ'יק על ההארלי. צילום: ריאן

כמה מכם מכירים רוכבי הארלי דייוידסון? גם אם תשובתכם חיובית, כמה מכם מכירים אנשים העושים זאת אחרי שחצו את גיל 80? תכירו את גדעון מריאנצ'יק מפתח־תקוה, ככל הנראה, רוכב ההארלי המבוגר בארץ.

"תמיד הייתי משוגע", הוא מעיד על עצמו. "גדלתי בתל אביב ולמדתי בבית הספר 'אחד העם' עם כל הגאונים, אבל תמיד ברחתי לחדר מלאכה ועבדתי שם. בזה הצטיינתי, הייתי מספר אחד. למרות זאת, גם כשהיו מבחנים במקצועות העיוניים, הייתי מצליח. המורים לא הבינו איך".

מתי החל העניין באופנועים?

"הייתי פרא אדם, אבל חברותי ואהוב מאוד. שיחקתי כדורגל וכדורסל, ובגיל 16 התחלתי להתעניין באופנועים. הייתי לוקח אופנוע ומשפץ אותו".

שושי ואני

את שירותו הצבאי העברי מריאנצ'יק כנהג בפרקליטות הצבאית. "יצרתי קשרים במוסכים ועשיתי חיים בצבא", הוא מספר. "זה לא היה כמו צה"ל של היום שבו מצדיעים לכל אחד, פעם היו מצדיעים לי".

אלא שלא הכל היה ורוד בחייו, ובשלב מסוים הוא נקלע לקשיים כלכליים. בין לבין הוא נישא לשושי ז"ל, שהיתה זוגתו במשך 60 שנה. במהלך הראיון הוא חוזר ומתגאה ביופייה של האישה, שהיתה עבורו עמוד התווך בבית. "בגלל מצבנו הכספי גרנו אז בדירת חדר גדולה", הוא משחזר. "אשתי לקחה את כל תכולת המוסך שלי ומכרה אותו כדי שנוכל להתקיים. הגענו למצב שהיא העדיפה ללכת מרחק גדול ברגל במקום לקחת אוטובוס".

איך בכל זאת שרדתם?

"שרדנו בציפורניים. היא אכלה אצל ההורים שלה ואני אכלתי אצל ההורים שלי. באותם זמנים רצו שהיא תהיה דוגמנית. היא היתה אמורה לעבור אודישנים, אבל אמרתי שאעבוד כמו חמור כדי שהיא לא תעסוק בזה. עבדתי בחנות לחומרי בניין ויחד עם עוד שני אנשים היינו סוחבים שקי מלט לרכבת".

מריאנצ'יק המשיך להתגלגל ועבד עם בחור נוסף. יחד הם הובילו ערימות חול מחוף הים בשפיים לסולל בונה בהרצליה והאזור. עם זאת, המצב לא השתפר. "עברנו לגור אצל האח של שושי, כל אחד בחדר שלו", הוא נזכר. "מתישהו זה כבר נהיה קשה ושושי החלה לאבד את הסבלנות ושאלה מתי נקנה דירה משלנו.

"אספנו שקל לשקל. יום אחד היא שלחה אותי לאחד הקבלנים עם שטרות של כסף כדי לקנות דירת שני חדרים. הקבלן לא הסכים לקחת ממני את השטרות, והיא החליטה ללכת אליו בעצמה. אחרי כמה שעות היא חזרה ואמרה: 'בשעה טובה'. הלכתי אליו חזרה ואמרתי לו: 'יא בן אלף, איך ממנה קיבלת'? היא פשוט היתה מהממת וישרה כמו פלס. אשתי ניהלה הכל, אני הייתי טמבל".

בינתיים נולדו גם שני ילדיהם , אורלי (59) וישראל (56), מה שהפך את מצבם למסובך אף יותר. נקודת המפנה בחייהם הגיעה כששושי פגשה את אחיו של אחד ממורי הנהיגה המוכרים בתל אביב, וזה הציע לה ללמד נהיגה בעצמה. שושי החליטה להיענות להצעה וניגשה לבחינות. למרות שהיא ידעה הכל, היא נכשלה בכל זאת.

"מזל שהדוד שלה הכיר את מנהל משרד הרישוי, שביקש לראות את הבחינה. איך שהוא ראה את המבחן שלה, הוא שאל את הבוחן: 'מה זה? איך הכשלתם אותה?'. התשובה שקיבל היתה שלא רצו אישה כמורה לנהיגה. מיד הוא נתן הוראה להעביר אותה.

"שושי הגיעה לבית הספר לנהיגה בגבעתיים, שם טרם פגשו מורה ממין נקבה והתלהבו מה'אטרקציה'. היא לא הסתכלה בהתחלה על הכסף, ורק רצתה ללמד. פתאום ביקשו אותה אחד אחרי השני, ונשים עמדו בתור אצלה. במקביל אמרתי 'אינעל דינק, למה שלא אתחיל לעבוד לבד?'. יחד עם שותף נוסף הובלנו חצץ וזיפ זיפ לספקים שביקשו את שירותינו".

שושי עבדה בעיקר באזור פתח־תקוה, הרוויחה יפה והחליטה כי לשם הם צריכים לעבור. מריאנצ'יק פתח במקביל עסק להובלות משלו, ועד היום, במשך כ־40 שנה, הוא מספק שירותים לחברת מזון יחד עם הבן ישראל. המשפחה התבססה כלכלית ועלתה על דרך המלך. לפני מספר שנים לקתה שושי במחלת ריאות קשה, ולאחר מאבק ארוך נפטרה בשנת 2015. במשך כל התקופה סעד אותה מריאנצ'יק בביתם במסירות ראויה להערצה.

גדעון מריאנצ'יק. צילום: ריאן

"מרגיש בעננים"

הדבר העיקרי שעזר למריאנצ'יק להתמודד עם המחלה הקשה של אשתו ולאחר מכן עם מותה, הוא הרכיבה על האופנוע. במקביל, הוא מקפיד ללכת כחמישה קילומטרים מדי יום.

 "עצוב לי בלעדיה", הוא אומר. "אני ישן לבד בלילות, לא הולך לקולנוע או למקומות בילוי אחרים שנהגנו ללכת אליהם יחד. מה שמנחם אותי זה הצפייה בסרטונים על אופנועים באינטרנט ורכיבה עליהם".

איך התחברת לרוכבי הארלי נוספים?

"את ההארלי הראשון קניתי מהחברה לפני חמש או שש שנים. רציתי אגזוזים מיוחדים, ובאולם התצוגה הראשי של החברה היפנו אותי לבחור בשם בוני, שיושב ליד תחנת הדלק בסמוך לבית דגן. הגעתי אליו ושאלתי אם יש לו את מה שאני מחפש. הוא אמר שכן אבל שהוא עסוק. שוחחתי עם אביו שהיה במקום, וכנראה שהם התרשמו ממני. ככה התחלנו. מאז אנחנו קוראים אחד לשני 'דרעק' והשמחה גדולה".

מאז הוא נפגש בקביעות עם חבורת רוכבי ההארלי, שפיתחה הווי משלה. מדי יום ראשון מתקבצים אצל בוני ב"סיסי בר" עשרות רוכבים מכל קצוות הארץ, עם הכלים הכבדים שלהם, כדי לשמוע שיעור תורה מפי רב המגיע מכפר חב"ד הסמוך. אחרי הכל, אביו של בוני שומר מצוות וגם בוני עצמו לא נוסע בשבתות. בימי שלישי הם נפגשים שוב, הפעם לשיחות על כוס בירה, ובסופי שבוע הם יוצאים למסעות בארץ הקודש. תלוי לאן הרוח תיקח אותם.

על אופנוע ההארלי שהוא מחזיק בביתו הוא שומר בקנאות ומטפל בו במיטב האמצעים הקיימים בשוק, כשאת כל האביזרים הנלווים וכלי העבודה מיקם במחסן הצמוד לביתו.

מה אתה מרגיש כשאתה עולה על האופנוע?

"בעננים. בקיץ אנחנו רוכבים בכל סוף שבוע, ובחורף אני רק מחכה ליום יפה כדי לרכב. נוסעים, עוצרים במסעדות, אוכלים, ובסוף המסע יושבים על כוס בירה והולכים הביתה". 

איך המשפחה מגיבה לעובדה שאתה רוכב על אופנוע?

"מי שואל אותם?", הוא צוחק. "כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה".

ומה התגובות שאתה מקבל מאנשים ברחוב?

"אנשים נדהמים. רואים אותי ואומרים 'בוא'נה, אתה נראה עשר'".

ובכל זאת, אנשים בגילך נמצאים במקרה הטוב בבתי אבות. איך אתה ממשיך לעשות את מה שאתה אוהב?

"אני ממשיך לעשות הליכות יומיות ולעבוד קשה. כנראה שזה גם עניין של גנים טובים. מה עדיף? שאשב על הספה ואחכה למוות?".

כשמריאנצ'יק מדבר על הגנים, הוא מכוון להוריו שהלכו לעולמם בשיבה טובה אחרי שחצו את גיל 100. גם לדודתו היו חיים ארוכים והיא נפטרה בגיל 106. אחיו, יוסי, הוא בן 91.

מה נאחל לך?

"עד 106 שנה", הוא צוחק.