אור פירון-זומר. צילום: דניאל אדרי

אור פירון־זומר (31) מאורנית היא כבר מזמן לא רק הבת של שר החינוך לשעבר שי פירון, אלא גם יזמת מובילה בפני עצמה. לפני כשלוש שנים היא הקימה ביחד עם חברתה הילה ותקין את "סופיה", חברה לשירותי אבל. ואם אתם תוהים על מה מדובר, נספר לכם כי החברה עוסקת בארגון לוויות, שבעות ואזכרות על כל מה שכרוך בהן. בין המשפחות שהסתייעו בשירותי השתיים ניתן למצוא את אלו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל, אסתי וינשטיין ז"ל ומוטי מורל ז"ל לצד מאות אחרות.

"מהלוויה של פרישר־גוטמן היה לנו הכי קשה להתאושש" היא נזכרת. "לרוב אנחנו מקפידים שלא להיות חלק מהאבל ולהרחיק את עצמנו מהסיטואציה, אבל במקרה הזה היתה לגיטימציה לאבל לאומי. מותר לנו להיות עצובים, אבל בסופו של דבר אנחנו חייבים להשאיר את זה בבית הקברות. אחרי הכל, אנחנו הגורם המקצועי שמגיע ללוות, וכדי לעשות זאת בשיא הרגישות חייבים לייצר הפרדה בין החיים למקצוע".

מסע אופניים באחת ההלוויות

"היה מזעזע"

הכל החל לפני כמה שנים כשפירון־זומר וותקין נכחו בלוויה והזדעזעו עמוקות. "זה היה נורא - החל מארגון המקום, דרך ההגברה שחרקה והצוות שרק רצה לסיים כמה שיותר מהר, כל ההתנהלות ביזתה את המעמד", היא משחזרת. "החלק הכי טראומתי היה בזמן ששני הנכדים הקטנים של הנפטר ספדו לו. אחד מעובדי חברא קדישא קיבל שיחת טלפון ומול עשרות אנשים ענה כך: 'כן, אני כבר מזיז אותם מכאן ואנחנו עוברים לבא בתור'. בתום הלוויה כולם דיברו רק על זה ועד כמה זה היה מזעזע. הבנו שיש פה בעיה שדורשת טיפול, אבל שמנו את זה בצד".

באותה תקופה עבדו השתיים במשרד לאזרחים ותיקים תחת השר אורי אורבך ז"ל. לאחר מותו חיפשו פרויקט חדש, כזה עם משמעות חברתית, כפי שהתרגלו. "נזכרנו באותה הלוויה והבנו ששנים רבות דבר לא השתנה בתחום,  אפילו דברים קטנים כמו מים לאבלים, ציוד הגברה, שירות למשפחתו של הנפטר – כלום לא זז", היא נזכרת. "החלטנו לחזור לאותה נקודה שהנחנו בצד ולאותו הצורך".

במשך כשנה ביצעו השתיים עבודת הכנה, למדו את הכללים, החוקים וכלל המרכיבים, ביקרו בלוויות, ערכו סיורים בבתי עלמין ושוחחו עם אנשים. "תוך כדי תהליך גילינו שבארץ הכל מופקד בידי חברא קדישא, כשבעצם הגדרת התפקיד שלה הוא לטפל בנפטר", היא מסבירה. אבל יש כאן רכיב נוסף - המשפחה, שהתהליך שלה מתחיל לפני שחברא קדישא נכנסת לתמונה ומסתיים הרבה אחרי שהיא עוזבת. כיום אין אף אחד שמטפל ומלווה אותה וכאן אנחנו נכנסות לתמונה".

מה אתן עושות בפועל?

"הכל, החל מליווי משפחות בארגון הלוויה, השבעה והאזכרה, אירועי זיכרון והנצחה, דרך ייעוץ בנושאים ביורוקרטיים, רגשיים והלכתיים, ועד כתיבת צוואות ותכנון מוקדם, חבילות ניחומים ועוד. מרגע פטירתו של אדם קרוב, דווקא בזמן שבו הכי היינו רוצים לעסוק בפרידה, בהפנמה ובכאב שלנו - אנו נדרשים לבצע המון מטלות טכניות משמעותיות וחשובות".

שי פירון. צילום: אלכס קולומויסקי

"בקשות מוזרות"

פירון־זומר מספרת כי כל הפרטים נסגרים מראש מול המשפחה ולעיתים אפילו מול הנפטר עצמו טרם פטירתו. "הכל מתוכנן לפרטי פרטים בשיתוף פעולה מלא - החל משעת הלוויה, השירים שיושמעו, ההספדים, מקום הקבורה, אופן הקבורה וכן הלאה", היא אומרת.

הרוב המכריע של האוכלוסייה שונא לדבר על מוות או להתעסק בו, אולם המסר שלה הוא שצריך להתכונן לכך בדיוק כפי שמתכננים את הוצאות המשפחה, חתונה או טיול בחו"ל. "יש פערים עצומים בין לוויה שתוכננה מראש לכזאת שלא", היא מסבירה. "כמו בכל דבר, כשאנחנו מתכננים את ההוצאה מראש, משווים מחירים ועושים את הדברים בצורה מסודרת - אפשר לחסוך עשרות אלפי שקלים".

מעבר למשמעות הכספית, הליווי המקצועי מונע חוויות קשות וטראומתיות בתהליך הפרידה. "מרגע שאנחנו נכנסים לתמונה המטרה היא להפיק אירוע מכובד, מסודר וכזה שהמשפחה מרגישה שמתאים לאופי הנפטר", היא אומרת. "אנחנו מקפידים שיהיו בקבוקי מים בכל לוויה, ציליות, כיפות למי שרוצה ומערכת הגברה מסודרת. אנחנו מבינות שזה האירוע השני בחשיבותו לאדם אחרי לידתו ונוהגים בהתאם".

איזה בקשות מיוחדות קיבלתן?

"היתה לוויה שהבאנו פסנתר כנף ושלמה גרוניך ניגן. בלוויה אחרת הפרחנו בלונים לאוויר. לא מזמן היתה לוויה של מישהו שנפטר בזמן רכיבה על אופניים. עשינו לכבודו מסע אופניים עד לבית העלמין, ובתוכו המשכנו ללוות את הנפטר. היו גם בקשות מופרכות שלא עשינו. למשל, מישהו שביקש בשיא הרצינות שנפרוש שטיח אדום מרחבת ההספדים עד לחלקה, או שיהיה לכבודו מטח כבוד".

לצד בקשות מיוחדות ומוזרות, מספרת פירון־זומר כי במסגרת עבודתה יוצא לה להתמודד גם עם סיטואציות מאוד קשות, לרבות אנשים שעוברים התקפי חרדה או מתעלפים. "היתה מישהי שלא הפסיקה לצרוח מתחילת הלוויה ועד סופה", היא מספרת. "כדי לעבוד בעבודה מסוג זה צריך להיות בעלי חוסן נפשי מאוד גדול. כאם לשלוש בנות קשה לי במיוחד כשמדובר בלוויה של ילדים או אמהות לילדים קטנים".

איך מצליחים לייצר את ההפרדה הזאת?

"אני זוכרת שבתחילת הדרך סיפרתי לבעלי על איזו לוויה של ילד שהיתה מאוד קשה. יומיים אחר כך, אמא של אחת החברות של הבת שלי אמרה לי שהיא שמעה שהייתי שם והיה לי מאוד קשה. הבנתי שלא רק שהבת שלי מקשיבה, היא גם מספרת לחברות שלה. בנקודה הזאת הבנתי שאם לא אעשה את ההפרדה בין הבית לעבודה, לא רק לי יהיה קשה אלא גם למשפחה. היום אני משתדלת שלא לנהל שיחות ליד הבנות ולהשאיר אותן מחוץ לזה".

עסקת חבילה

לא פשוט להתעסק כל היום במוות, בטח במקצוע הנחשב גברי ונשלט על ידי גורמי דת. אבל פירון־זומר מצליחה לדבריה לייצר את הקשרים הנכונים כדי לשנות מציאות בשטח. "יש המון אנשים שהשתתפו בלוויה בשלב כלשהו בחיים ויצאו בטראומה, אם זה כי הרגישו שלא כיבדו אותם או שאפילו רימו אותם במחיר", היא אומרת. "זה לא צריך להיות ככה. בהתחלה הרימו לנו הרבה גבות, אבל היום משתפים איתנו פעולה בצורה מדהימה כי לוויה שנעשית בצורה מכובדת, מסודרת וטובה, משרתת את כל הצדדים".

ולא רק לוויות, שבעות ואזכרות מלווה פירון־זומר. שירות נוסף שמספקת החברה הוא חבילות אבל לארגונים. "אם פעם חברות היו מסתפקות במברק ניחום לעובד שאיבד את אחד מיקיריו, היום יש הבנה שגם ברגעים הקשים החברה צריכה ללוות ולתמוך בעובד שלה", היא מבהירה. "זה צורך שעלה דווקא מהמשפחות שליווינו, שאמרו לנו שפרט לגלגל הפרחים בלוויה לא קיבלו ממקום העבודה שום עזרה. מתוך המקום הזה החלטנו להציע סל שירותים לארגונים כדי לסייע לעובד שיושב שבעה".

כששאלנו אותה האם גם הלוויה שלה כבר מתוכננת, התברר לנו כי במקרה הזה "הסנדלר הולך יחף". "אני יודעת פחות או יותר מה הייתי רוצה, אבל עוד לא העלתי את זה על הכתב", היא מסכמת. "בעלי לא מוכן לשמוע בכלל. להבדיל, יש לי דודות שכבר הודיעו לי בדיוק מה הן רוצות, ואפילו אבא שלי כבר שלח לי הודעה איך הוא רוצה את הלוויה שלו, עם רשימה שמתעדכנת מעת לעת".