בעולם אידיאלי הפועל פ"ת הייתה צריכה להתרסק איפשהו בין סוף עונת קשטן לעונת זלצר-מחפוד. קצת אחרי או תוך כדי הימים האחרונים בהם היא עוד שידרה משהו שדומה למועדון כדורגל.

באותן עונות מגמת הדעיכה התחילה להתבהר גם אצל האופטימיסטים הגדולים, והקולות על קבוצת אוהדים התחילו להישמע לראשונה. כן, בדיוק אז, כשלאוהדים היה עוד כוח להתמודד עם האסון המתרגש, ומספיק מוטיבציה כדי להרים אלטרנטיבה אמיתית לנטייה של הפועל להתפרק.

אבל מוות של מועדון, כמו החיים, הוא לא תוכנית כבקשתך. כך יצא ונגזרה על הפועל התכלות ארוכה, איטית, גריאטרית, שנמתחה על פני כעשור, תוך כדי נשירה מתמדת של אוהדים מהיציע בעקבות ייאוש ממאיר, שלא פסח גם על אלה שעוד מתעקשים לבוא למשחקים רק מכוח האנרציה.

במציאות כזאת היה קשה לדמיין כוח שיניע מיזם הצלה מלמטה, קל וחומר הצלחה של מיזם כזה. ובגלל זה, היוזמה הנוכחית, לייצר גוף שייקח חלק בניהול ובפיקוח על הפועל פ"ת, היא יותר מהפתעה נעימה.

ואם היא גם תצליח לסחוף אחריה את כלל האוהדים, היא יכולה להפוך לאחד הניצחונות הגדולים של המועדון בכל הזמנים, שנראה שאפילו אנשים עם כוונות טובות לא מצליחים להיפטר מההרגל הרע להזיק לו.

אפשר להתווכח עד מחר אם מדובר בצעד טוב יותר או פחות מלהקים משהו חדש לגמרי, מליגה ג', ברוח קבוצות האוהדים שצצו כאן בשנים האחרונות. בכל מקרה, נכון לעכשיו, צריך לשמוח שמדובר בקבוצה של אנשים שמהיכרות איתם אפשר להאמין שיצליחו לאחד סביבם את מירב האוהדים, גם את אלה מ'החזית' ומ'הפנתרים' - והיום זה האתגר הגדול ביותר של כל יוזמת אוהדים.