כך זה נראה בפעם האחרונה שהפועל עלתה לליגת העל. ונדמה שישוב. צילום: אורן אהרוני

ביום שיפרוץ השיעמום

| אורי קידר |

אם יש דבר שגם המבקרים הכי חריפים שלהם לא יכולים לטעון כנגד אוהדי הפועל פתח־תקוה הוא שאין להם סבלנות.

כמו עם ישראל, שיצא ברובו לגלות לפני 2,000 שנה וחיכה לשעת כושר לשוב לארץ המובטחת ובינתיים קיים את היהדות בסתר, (להבדיל אלף אלפי הבדלות) כך גם אוהדי הפועל, שמרו ניצוץ כחול בליבם, אבל הוציאו את הקבוצה מחיי היומיום שלהם.

לעמותת "הכחולה" אין את השאיפות החברתיות הגדולות/מוגזמות שיש להפועל קטמון, מה שהפך את המיזם המבורך באדום לכזה שקצת מאוהב בעצמו יותר מדי ומלא בחשיבות עצמית, עד שלעיתים נדמה שכמעט שכחו לשם מה נתכנסנו. זה מושך טרמפיסטים, שאולי מוסיפים מעט לתקציב, אבל ממלאים את הבלון עוד יותר. רק השבוע סיפר לי ח"כ, לא חשוב מאיזו מפלגה, על חברותו בעמותת האוהדים, כשאני בספק אם הוא יודע שערן לוי חתם שם. אולי רק עכשיו אפשר באמת לומר בוודאות שהקבוצה מהבירה חושבת ברצינות על ליגת העל, וגם זה מתחיל להיראות בספק בחודשיים האחרונים.

ב"כחולה", כך נראה וכך יש לקוות, המטרות הקהילתיות מכוונות פנימה. להביא עוד קהל למגרשים, ליצור אווירה נעימה לאוהדי הפועל ולהם בלבד. לאט לאט, אבל בעקביות, כשתתפוגג החשדנות הבסיסית הטבועה בנו, האוהדים ימשיכו לצאת מהחורים.

לכן, אני מאמין שבעוד שנתיים אולי עוד לא נמצא את הקבוצה בליגת העל, אלא בעיקר מבוססת ויציבה, בלי רעיונות פופוליסטיים גורפי לייקים. אבל בעוד חמש שנים היא כבר תהיה שם. קבוצה לגיטימית, שלא מבקשת להפריע לגדולות, אבל תציק להן מדי פעם. משהו בנוסח הפועל חדרה של העונה, רק עם קהל.

השאלה היא מה יקרה אחרי שנתיים־שלוש כאלה. מה יוליד השעמום, איך יתמודד קהל שכל כך מורגל למלחמות ומאבקים עם הפסקת אש ואפילו הסכם שלום ושקט מופתי בגבולות? נדמה לי שזאת כבר שאלה לפסיכולוגים והיסטוריונים צבאיים.

מהפכה הקטיפה הכחולה. נבחרת צ'כיה. צילום: גטי אימג'ס

איך אומרים כחולה בצ'כית?

 | אבי דולמן |

צ'כיה תמיד הייתה מדינה נחמדה. מדינה של אנשים יפים וחרוצים, אוהבי עוגות ותופינים, יצרניי מכוניות, כלי זכוכית, שוחרי אסתטיקה, אומנות ויופי. היא הצמיחה נבחרות ושחקני כדורגל מהגדולים בעולם – ויחד עם אוסטריה והונגריה ביססה את סגנון הכדורגל המרכז אירופי האלגנטי והיפה החל משנות השלושים והגיעה לשיאה עם שני גמרי אליפות העולם בכדורגל וזכייה באליפות אירופה.

צ'כיה שקעה לתרדמה מדכדכת כשהדוב הרוסי רמס ברגל גסה ואלימה את ערכיה למשך 44 שנים עם שלטון דיקטטורי המדכא כל יצירתיות ומחשבה חופשית, כל זאת עד למהפכת הקטיפה ב־1989, שבו החזירה לעצמה המדינה (יחד ובנפרד עם סלובקיה) את החירות האישית והדמוקרטיה הליברלית שתמיד אפיינו אותה.

הפועל פתח־תקוה היא הצ'כיה האישית שלי - ואני רואה כעת את מהפכת הקטיפה הכחולה שלנו שמחזירה את המשחק לאוהדים. הפועל מתעוררת, מותחת איברים בפיהוק גדול ומתכוננת לעבודה שעיקרה חזרה לערכים שאפיינו אותה שנים רבות – טיפוח נוער איכותי, שיתוף הקהל בניהול, אך בד בבד עם הדמוקרטיזציה יחתרו האוהדים לניהול מקצועי ברמה הגבוהה ביותר. ניהול שיידע לרתום את כוח האוהדים אך בלי להיכנע לגחמות של בעלי רצון טוב אולי, אך נעדרי חזון ורוח הפועל אמתית.

הפועל תחזור. ייקח לה זמן, לא מעט אפילו, אבל היא תתבסס על עקרונות שהביאו להקמתה בשנות השלושים, עקרון השיתוף וההמון מול יחידים בעלי תאוות כבוד, ממון ושררה – כל זאת תוך כדי ההתאמות הנדרשות לעת הנוכחית ולאתגרים העתידיים.

מהפיכת הקטיפה של הפועל כבר פה, אבל היא לא תישאר זמן רב רכה ונחמדה אלא תהפוך למוצקה ומחושלת עד לחזרה של הפועל לצמרת הכדורגל הישראלי.

 

בלי קדושה

| אריאל ימיני |

אין דבר יותר מגוחך מאשר גבר בגיל העמידה עם שערות מחושמלות באוזניים, מכנסי ברמודה וחולצת פלסטיק כחלחלה דהויה עם הכיתוב בסון עליה, שמחבק אותך מיוזעות ומודיע לך בגוף ראשון רבים: "איך דפקנו אותם, אין עלינו, הפעם העמדנו קבוצה". כל זאת בשעה שילדון בשם רוי, שהיה יכול להיות הנכד שלו, מפזז נגד ההגנה של בני לוד במשחק גביע הטוטו. "יש", הוא ישאג לי באוזן, "יששששששש", יטיל חיתתו בעור תופיי, כאילו הוא מינימום רואה את האחים רצאבי שורפים את המגרש.

וזה בדיוק העניין. ל"כחולה" יש אפשרות לצאת מהמשבצת הזו. מהמשבצת המגוחכת. לקחת את הגוף הראשון, של "האנחנו", ולהכניס בה היגיון. כי כשקבוצה מנוהלת על ידי אוהדים, פתאום ה-אנחנו מקבל משמעות. פתאום האוהד המתוסכל שקילל בעלים אחר בעלים, חייב לקלל את עצמו, או לחילופין לקחת אחריות.   

וכאן עולה שאלת האחריות. האם אותם אוהדים שלפני פחות משנה התנהגו כמו אחרוני הפרחחים בדרבי הנוער, יכולים להתעלות סוף סוף מהטרפת, ולהבין שהם כבר לא במירוץ. לשים את רגל ימין לפני רגל שמאל, לצאת מהתודעה של "האימפריה שקרסה", ולעבור לתודעה של קטמון. קודם זוחלים, אחרי זה עומדים ובסופו של דבר אולי, אם הכל עובד כמו שצריך, מתחילים לרוץ שוב.

כי במקום קדוש אי אפשר לשתול שום דבר, שלא לדבר על להצמיח. וכל עוד הביטויים הראשונים שעולים לראש של הפועליסט הממוצע הם "5 אליפויות" ו"ראש הזהב" – תקומה לא תהיה פה.

 את העבר צריך להשאיר לעבר. נחום סטלמך וזכריה רצבי ז"ל במשחק מול סנטוס. צילום: תומריקו

 אנטי־קטמון

| שי בנימין־שמש |

החיים כאוהד הפועל פתח־תקוה הם שיעור כואב בפרופורציות. החלומות לא גדולים והשאיפות הן בסיסיות. את החזירות, אנו האוהדים שומרים לתחומי חיים אחרים.

אז עכשיו, כשאנחנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה, שדי קשה לנבא מה יהיה בסופה, צריך לכל הפחות למתוח את קו המינימום שלנו. בהנחה שבעלות האוהדים תצא לפועל ותשרוד את מבחן הזמן – אסור לנו שנתעורר יום אחד ונבין שאנחנו הפועל קטמון. הבינוניות הזאת תהרוג אפילו אותנו, האוהדים עם העיניים הכי קטנות בכדורגל הישראלי.

מה לעשות, כדורגל הוא משחק ובעלות אוהדים ומודל קהילתי אלו אמצעים, לא המטרה. חשוב שנטפח את סקציית דובוני האכפת לי שלנו, ושנקסים את כולם עם גומות החן הסוציאליסטיות שלנו, אבל לפני הכל, נהיה חייבים לבנות תשתית כדורגל מקצוענית, כזאת שתשאף להחזיר להפועל קודם כל את פתח־תקוה, ובהמשך את הנוכחות בצמרת הכדורגל הישראלי כולו.

ואז, כשנהיה מועדון כובש, עם אלפי אוהדים ביציע גם במשחקים נידחים נגד הפועל עכו או רעננה, נוכל להעמיק עוד יותר את הגומות בלחיים ולהרבות דובונים. ונראה אז לכל האוהדים בארץ שלצד זה שאנחנו מפרקים קבוצות על הדשא, אנחנו יודעים לייצר קסמים בצבעי הקשת, להניף דגלי גאווה בשער 4, ואפילו לדרוש שופטת אישה ביום האשה הבינלאומי.

אבל עד אז, הדרך עוד ארוכה, וצריך להיות אופטימיסט גדול כדי להאמין שלא נסבך אותה מעבר לנדרש.

 קציצות טופו - טעים או לא, לא במטבח שלנו. צילום: אסף רונן

רק לא חמודה

| צביקה נעים |

רק לא קבוצה חמודה. תעשו טובה, רק שהפועל פתח־תקוה לא תהפוך לעוד קבוצה חמודה. כי חמודה זה גרוע יותר מקבוצה נחמדה. חמודה זו קבוצה מתקתקה עם נצנצים ושלטים מפונפנים שמעליה מפוזר בנדיבות אבקת סוכר ומודעות עצמית. קבוצה שמדלגת בעליצות מעושה בין הפרויקטים הקהילתיים הכי נכונים, מחבקת עצים, לועסת גבעולים ולא מסוגלת לנגוס במשהו שפעם עשה "מו". מטאפורית אפשר לקרוא לזה  קבוצה טבעונית. מועדון בלי בשר. קבוצה שבמחצית המשחקים שלה ימכרו קציצות סויה ונגיסי טופו.

רק לא קבוצה חמודה, זה לא מתאים. כי בסוף צריך לשחק כדורגל ולנצח ולדעת לפעמים לקחת משחקים בכוח וגם לנצח משאים ומתנים בתיחכום ומוח. כי צריך גם לדעת לשרוט ולנשוך, כי אסור להיתקע בשלב הרומנטי־נאיבי, כי בג'ונגל הישראלי קבוצות חמודות מתפוגגות הרבה לפני אלה הנחמדות. ועדיין לא הכנסנו למשוואה את אלה הרעות, שעולות לדשא עם סטופקס מושחזים בנעליים וקילינג אינסטינקט בעיניים.

ותודו, כשאתה קבוצת אוהדים יש חשש ליפול למלכודת ה"חמודה". זה נמצא שם באוויר, אורב כל הזמן. עם הישיבות הליליות, ההצבעות, הדירקטוריון והמילים היפות שכולם מהמהמים בחשיבות עצמית שמתחרה רק בשביעות הרצון העצמית. אז כדאי להיזהר, כי אחרי כל התלאות שהפועל פתח־תקוה עברה הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה להפוך לקבוצה חמודה.