גם במטבח הן משחקות כדורסל. עבוד, פיטרסון מתמסרות, לואי ואייס צופים בעניין. צילום: ריאן

זה סיפור על שתי חברות בנות 23. האחת נולדה בשפרעם שבצפונה של ישראל, השנייה מגיעה אלינו מקולומבוס, בירת מדינת אוהיו שבמערב התיכון של ארה"ב. הן חצו יבשות וימים, ראו עולם ומלואו בטרם התאחדו והפכו לחברות בלב, בנפש ובקבוצה דווקא באם המושבות, הידועה גם בשמה פתח-תקוה. שהד עבוד, אלכסיס פיטרסון והפועל פ"ת יפתחו מחר (שני) הקרוב את העונה החדשה בליגת העל בכדורסל נשים ורגע לפני הן פתחו בפנינו את הבית המשותף ששכרה להן הקבוצה בעיר וסיפרו על התחושות בפתחה של העונה, התקוות לעוד עונה טובה, על הענף שהן כל כך אוהבות, על איך אנחנו נראים בעיניים בוחנות מהצד, כמה מורכב זה להיות ערבי שמייצג את ישראל במדינה שיש בה חוק לאום, על החברות האמיצה שנקשרה בין השתיים ועל למה לעזאזל כולם פה ממהרים כל הזמן ואף פעם לא מתנצלים (אל תצפו לתשובה).

"בית הרחק מהבית"

הפועל פ"ת היא לא מהקבוצות העשירות בליגת העל בכדורסל נשים. לכן, נדיר למצוא עונה כמו זו, שנפתחת עם סגל דומה לזה שסיים את העונה שעברה, עם שחקניות שפרצו, הרשימו ובכל זאת בחרו להישאר לעונה נוספת, בעיקר כשמדובר בחיזוק זר דוגמת אלכסיס פיטרסון. "אני נרגשת מאוד לחזור ולשחק כאן כדורסל", אמרה הרכזת האמריקאית שחוזרת לעונה שנייה בהפועל, "אנחנו רוצות להמשיך את מה שהתחלנו בעונה שעברה. הרגשתי פה מאוד בנוח – הקבוצה, המאמנים, ההנהלה, כולם נתנו לי להרגיש שיעשו הרבה עבורי. זאת הייתה העונה הראשונה שלי מחוץ לארה"ב והרגשתי שזה בית הרחק מהבית וזה המקום שאליו אני צריכה לחזור".

גם עבוד, שנתנה עונת פריצה אשתקד, אחרי שלוש עונות בקולג' בארה"ב, החזיקה בכמה וכמה הצעות, אך בחרה להישאר בפ"ת: "כיף שהרבה מהבנות נשארו בקבוצה, זה מאוד עוזר לכימיה. גיל (סלע, המאמן), נתן לי את הבמה, האמין בי, נתן ביטחון, זה לא מובן מאליו לישראלית חדשה בליגה. אני מרגישה שייכות למועדון. אנחנו מחכות כבר שהעונה תתחיל. היא תהיה מעניינת וכיפית".

לצד פיטרסון ועבוד, גם ארון צימרמן, שירי יום טוב וצליל וטורי, תגלית העונה שעברה ממשיכות לעונה נוספת ומיכל אסף, ששיחקה בקבוצה במשך שנתיים בעבר, חזרה לפ"ת.

אליהן יצטרפו שתי אמריקאיות חדשות - הסנטרית קאדיג'יה קייב (1.90 מ', 23), שמגיעה מפואי השוויצרית, בה רשמה שם ממוצעים מרשימים במיוחד: 26 נקודות ו-21.6 ריבאונדים למשחק, לצד 2.0 אסיסטים, 2.1 חטיפות ו-1.7 חסימות. השנייה היא הפורוורדית מוניק ריד (28, 1.83), אשר שיחקה בעונה האחרונה בקבוצת ואסרבורג, סגנית אלופת גרמניה. ריד סיימה את העונה בגרמניה עם 18.6 נקודות, 9.0 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים ב-31 דקות למשחק בממוצע.

את הסגל הישראלי ישלימו שתי בוגרות האקדמיה לכדורסל בוינגייט – תמר אנגל (18, 1.77) וזוהר לופטין (18, 1.67).

הקבוצה התחדשה העונה גם באפליקציה חדשה שניתנת להורדה בכל המכשירים הניידים ומאפשרת מעקב צמוד אחר קורות הקבוצה הבוגרת ומחלקת הנערות ובאולם חדש מהניילונים, בתיכון ע"ש יצחק שמיר, שיארח מחר (19:00) את בנות הרצליה למחזור הראשון של העונה.

 "ביג שאשא", או בשמה המלא - שהד עבוד. צילום: ריאן

"אופי של קפטנית"

האם ההמשכיות הזאת יכולה להחזיר את הקבוצה למשחקי הפלייאוף, ההישג המפתיע שקצרה בעונה שעברה? השתיים משוכנעות שכן. "אנחנו יכולות לסיים לפחות בשישייה הראשונה, אם לא גבוה מכך", הכריזה פיטרסון, "יש פוטנציאל מאוד גדול לקבוצה הזאת וכבר בהכנה הוכחנו שאנחנו יכולות לשחק יחד כקבוצה ולנצח. אנחנו יודעות כמה טובות ועכשיו צריך להראות את זה לכולם".

 שהד עבוד נולדה למשפחה של כדורסל, הוריה היו שחקנים וכיום גם אחיה הצעיר עושה זאת בהצלחה. היא החלה לשחק בנצרת, אח"כ עברה לחממה של עמק יזרעאל ואז יצאה לשלוש עונות מוצלחות בליגת הקולג'ים האמריקאית, בטרם נחתה בהפועל פ"ת. הצלחתה של עבוד בעונה שעברה והמנהיגות שהפגינה, זיכתה אותה בכבוד של הנחת סרט הקפטנית על זרועה. "כבוד גדול עבורי שגיל רואה בי מתאימה לתפקיד", היא אומרת, "זאת אחריות גדולה. הייתי לוקחת אותה גם לפני שהייתי קפטנית, זה האופי שלי, אבל זה גורם לי לקחת יותר על עצמי כמנהיגה על המגרש ומחוצה לו".

במדינה המוזרה בה אנחנו חיים, לשים כותרות על דברים הוא תחביב מאוד נפוץ. סלחו לי שאימצתי לי אותו, אבל אחרי שעבוד (יחד עם חברתה מרים חנון מבנות הרצליה) פרצה בעונה שעברה והפכה לכדורסלנית הערביה הראשונה בליגת העל, היא היום הקפטנית הראשונה. כשפורסם הדבר באירוע פתיחת העונה של מנהלת הליגה, זכה האייטם לשיתופים ותגובות רבות, כמו למעשה כל ידיעה העוסקת בהתקדמותה של הכדורסלנית המוכשרת שהפכה לגאוות המגזר. "זה תמיד מתחיל אצל אימא שלי", היא אומרת בחיוך, "מחמם את הלב לראות את התמיכה והשמחה האמיתית של האנשים. זה לא מובן מאליו. זאת העבודה שלי ואני מגיעה למעמדים גבוהים וחדשים ומקבלת המון פידבקים חיוביים".

סליחה על המילים המפוצצות, אבל את רואה עצמך שגרירה של המגזר?

"באיזשהו מקום, כן. אני מראה לבנות מהמגזר שהן יכולות להגיע לליגת העל ולהיות טובות ברמות הכי גבוהות של הענף. יש שיפור מאוד גדול בנושא. בקיץ, אני עושה מחנות אימון עם אבא שלי, שהוא מאמן כדורסל, ואני מדברת הרבה עם הבנות והן נותנות לי תחושה שאני מודל לחיקוי, שואלות שאלות, עוקבות. חשוב לי להיות במעמד הזה עבור הדור הצעיר, שיראו שאם הן ישקיעו ויעבדו קשה, אפשר להצליח.

"יש הרבה יותר מודעות לספורט במגזר. ספורט נשים, שהיה פעם תחביב, או איזה משהו שעושים בבית ספר, או תחביב לעשות הפנאי שמסתיים ברגע שמסיימים ללמוד, היום מבינים שאפשר להגיע להישגים. כיף לראות קבוצה כמו קבוצת הכדורעף של נצרת, שרבות משחקניותיה חברות שלי, והגיעה לליגת העל, או מה שקורה בכאוכב, שהפכה להצלחה גדולה בכדורסל בנערות. זה פרי עבודה של הרבה שנים שעכשיו מתחילה לתת תוצאות".

"יש לנו משפחה לגדל". עבוד, אייס, פיטרסון ולואי. צילום: ריאן

 "נהגים משוגעים בכביש"

בקיץ, זומנה עבוד לראשונה לסגל הנבחרת הבוגרת. נסיעה לחו"ל עם הנבחרת עוד לא עשתה, אבל כשעשתה זאת עם הנבחרות הצעירות, סיפרה בעבר, לא נחסכה ממנה ההשפלה של הפרדתה משאר חברותיה והתמודדות עם בידוק ותשאול קפדני וחודרני בנתב"ג. עד כמה משמעותית עבורה חווית ייצוג הנבחרת? "אני משתדלת לא להתייחס לזה בקטע פוליטי, זה בכל זאת ספורט", היא אומרת, "אבל זה מבאס שלוקחים אותך הצידה ומתחקרים אותך. לא יודעת איך זה ייראה בעתיד. זה כבוד גדול להיות בסגל, לדעת שרואים בך אחת הטובות בארץ. לייצג את המדינה? במיוחד עכשיו, אחרי שעבר חוק הלאום, זה מרגיש כאילו המדינה לא רוצה לייצג אותי, כערביה במדינה. זאת דילמה לא פשוטה. חוק הלאום רואה בי אזרח סוג ב', אז אשקר אם אומר שאני מרגישה הכי שייכת למדינה. זה עדיין כבוד לייצג את המדינה ולהיות בנבחרת, אבל זה לא פשוט עבורנו. לכן, מעדיפה לראות את זה כספורט ובצורה הכי מקצועית בעולם".

אגב, אודות הפוסט של אורן חזן על חתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי עבוד לא שמעה, ברת מזל שהיא.

"אני לא מתעסקת בפוליטיקה, אני רק גאה בחברה שלי הקפטנית. היא תהיה נהדרת בתפקידה. ולא, היא לא מכריחה אותי לקרוא לה קפטנית. היא עדיין "ביג שאשא", אומרת פיטרסון וחושפת את הכינוי שהדביקה לה שחקנית הקבוצה אשתקד, שקיה לירי. חברתה מכונה בפשטות "לקס".

אלכסיס פיטרסון נולדה באוהיו, במכללות שיחקה בסירקיוז, מהמובילות שבליגה האמריקאית ובעונה שעברה שיחקה בסיאטל מליגת ה-WNBA. את העונה החלה באינדיאנה, אך נופתה בסיום מחנה האימונים.

כששאלתי את אלכסיס מה הדבר שהיא הכי אוהבת בישראל, היא ציינה את העובדה שכמעט הכל פה כמו בארה"ב, "חוץ מהנהגים המשוגעים בכביש, שמשום מה כל הזמן ממהרים לאנשהו. זה הדבר היחידי שאליו לא הצלחתי להתרגל". כשהתעקשתי שהיא צריכה לספר על משהו לא אמריקאי שהיא אוהבת, היא ניפקה רשימה: "חוף הים שקל להגיע אליו, פלאפל, העובדה שתמיד יש פה שמש ושלא הכל מאוד עירוני כמו בארה"ב. למשל העובדה שיש לי עצי תמר ליד הבית".

מה היא פחות אוהבת? "אנשים פה יכולים להיות חצופים. יחתכו אותך, ידרכו עלייך, יצעקו, לא יכבדו את החלל הפרטי שלך ואז גם יתנהגו כאילו אתה בעצם אשם", היא רוטנת, ואח"כ שוברת את שיניה עם כמה מילים קשות בעברית.

מעקב קצרצר אחר ה"סטוריז" של שהד עבוד באינסטגרם מספיק כדי לדעת מי האדם הקרוב ביותר אליה. לצד משפחתה והכלב "אייס" (אליו עוד נחזור בהמשך), מככבים שם פיטרסון ולואי, הכלבלב שהיא מביאה לדירה המשותפת. לרוב מדובר באיזו בדיחה פרטית, או הלצה מהווי היום יום האישי והקבוצתי.  פיטרסון ושאר הזרות בילו את חג המולד האחרון בבית משפחת עבוד הנוצרית ואת ערב השנה החדשה בילו יחד, כמו משפחה.

מתה על פלאפל. אלכסיס פיטרסון. צילום: ריאן

כמו בהזמנה, בדיוק כששאלתי איך שומרים על חברות טובה כל כך, כשנמצאים יחד יום יום, כל היום, באימונים, במשחקים, בבית, התנפלו שני הכלבים זה על זה במשהו שלא היה ברור אם הוא משחק או ריב סוער. או בקיצור – איך עדיין לא חנקו אחת את השנייה? "אנחנו נותנות אחת לשנייה מרחב, כי אנחנו יודעות שחשוב לתת זמן לעצמך, אבל אלכסיס היא אדם נהדר, שכיף להיות איתה", אומרת עבוד, "אחרת לא הייתי יכולה להתחבר אליה. היא כולה כוונות טובות, כך שזה היה קל. לא הייתי יכולה לחיות עם מישהי שלא אחוש בנוח איתה. חוץ מזה, יש לנו משפחה קטנה לגדל", היא מסכמת ומפרידה בין שני הניצים הנבחנים.

פיטרסון: "שהד התגוררה בארה"ב שלוש שנים וכשהכרנו, הרגשתי כאילו אני מדברת עם אמריקאית. אנחנו תמיד אומרים שהיא חצי אמריקאית. שנינו היינו בוגרות קולג', באותו גיל, משחקות כדורסל מקצועני לראשונה. עזרנו אחת לשנייה להתגבר על כל הקשיים שעברנו בעונה שעברה. והכי חשוב, אייס ולואי הכי מרוצים מהשידוך. עד שהבאתי את לואי, אייס היה צריך להיות לבד הרבה זמן. הוא היה בוכה כשהיינו הולכות להתאמן ולמשחקים. עכשיו אנחנו לא צריכות לדאוג. הם משחקים כל היום".

עבוד: "אתה עובר המון עם חברות לקבוצה. מתמודד עם הפסדים, משברים והצלחות. זה מאוד מקרב".

ואם היא לא מסרה לך במשחק, או סתם עצבנה אותך?

"לא. הכעס הוא חלק מהמשחק ושם הוא נשאר. עם בנות זה קצת שונה, יש כאלה שהן מאוד רגישות ויקחו את הכעס הביתה, אבל לא אצלנו".

לאחרונה התאחדו שוב אחרי פרידה שרק פגרה ארוכה כמו שיש בליגת העל אצלנו יכולה לספק (משהו כמו שבעה חודשים). "התגעגענו מאוד אחת לשנייה, דיברנו בטלפון, בפייסבוק ואחת הסיבות העיקריות שנשארתי הייתה כשהבנתי שאוכל לגור שוב עם אלכסיס ולשחק עם ארון וצליל", סיפרה עבודה, "כשאלכסיס אמרה לי שהיא סגורה, יכולתי לחתום בשקט".

והאיחוד? "התרגשנו", אומרת פיטרסון והשתיים מתחבקות ועושות קול גבוה כזה, של נשים שלא נפגשו זמן רב.

הקשר הזה יוצר הרבה מאוד רגעים משעשעים, אבל כנראה שצריך להיות שם כדי להבין. רגע אחד שהן לוקחות איתן היה באחת הנסיעות הראשונות בארץ, עם בני סלע, מנכ"ל הקבוצה. "הוא התנגש בעמוד ופשוט נפלט לו "או, שיט", מאז, בכל פעם שמשהו לא עבד לנו באימון או בחיים, אנחנו אומרות "או, שיט", מספרת עבוד וצוחקת צחוק גדול.

 "משהו דפוק פה"

בארץ או בחו"ל, זה לא משנה – ספורט נשי זוכה לפחות הערכה וכפועל יוצא גם בפחות תקצוב ממקבילו הגברי. מה הוא מקבל יותר? אפליה, זלזול.

"הענף פה בשיפור מתמיד וראינו את זה בתוצאות של הנבחרות בקיץ", פסקה עבוד, "השחקניות מתייחסות הרבה יותר במקצועיות והעבודה הרבה יותר רצינית. אבל עדיין, יש פער לעומת הבנים. האולמות אצלם מלאים, יש קהל שהולך אחרי הקבוצה שלו לכל מקום. אצלנו זה שונה. לא משווקים את הענף כמו שצריך. תפתח ערוץ הספורט ותראה שם רק אמארה סטודמאייר, מכבי ת"א. כדורסל נשים כמעט ולא תראה שם. איך אנשים ידעו שיש פה, למשל, זרות מה-WNBA, כדורסל יפה, משחקים צמודים ומותחים. זאת לא ליגה למקומות עבודה, אלא ליגה רצינית, קבוצות שוות וכל משחק הוא אש".

אלכסיס: "בישראל, הענף מאוד תחרותי, יש הרבה כישרון והשחקניות רוצות להשתפר וללמוד. אתה חייב לכבד את כל היריבות שלך ואין אפשרות לקחת "ערב חופשי". גם בארה"ב מאוד מעריכים את כדורסל הנשים בישראל. יש הרבה אמריקאיות ברמה גבוהה שמשחקות פה, ישראליות שמשחקות בקולג'ים טובים. בארה"ב יודעים שהרמה פה גבוהה. אנחנו מקצועניות וזה לא פשוט ולכן צריך להתייחס אלינו בהתאם – בשכר, בסיקור, בתמיכה. מאכזב מאוד שזה לא קורה. בארה"ב, אגב, יש דיון ער בנושא".

עבוד: "כדורסלן מהפועל ירושלים שיילך ברחוב, יעצרו אותו בכל רגע, יבקשו סלפי וידברו איתו. מופתעים מכך שאישה חוצה את העולם כדי לבוא לשחק כדורסל, אבל מקבלים כל כך בטבעיות כשגבר עושה זאת. זה דפוק".

 "תהיה עונה כיפית", עבוד ופיטרסון בצעיפי הפועל פ"ת. צילום: ריאן

לפני שנפרדנו ערכנו לשתיים שאלון מהיר עליהן התבקשו מבלי לחשוב יותר מדי.

מי השחקנית הכי מצחיקה בקבוצה?

"לקס", יורה שהד מיד ופיטרסון מקבלת בהכנעה. "אני מצחיקה את עצמי הרבה פעמים".

תסבירו.

"אתה צריך להיות בסביבה כדי להבין".

אתן בפיגור נקודה, 10 שניות לסיום, כדור שלכן. מי לוקחת את הזריקה האחרונה?

שהד: "אני נותנת את הכדור לחברה שלי לקס והיא כבר תחליט"

אלכסיס: "כולנו יכולות לעשות את זה בזמן נתון".

אם אחת הבנות נקלעת לריב עם שחקנית יריבה, מי הראשונה לקום להגן עליה?

פיטרסון נעמדת ומרימה את היד. עבוד מסכימה. "מי שעושה משהו לחברה לקבוצה שלי, מתעסק איתי", מבהירה האמריקאית.

למי צריך לשים לב? מי יעשה את הפריצה?

אלכסיס: "בעונה שעברה שהד התחילה לפרוץ. העונה, עם הביטחון שקיבלה, היא תעשה דברים שאולי לא עשתה מספיק עד עכשיו ותגיע לגבהים חדשים".

התגובה הכי מעצבנת שמקבלות כשמספרות שמשחקות כדורסל?

פיטרסון: "שואלים אותי איפה אני משחקת ומאיפה הגעתי לארץ. כשאני אומרת "ארה"ב", כולם בהלם מכך שנסעתי כל כך רחוק כדי לשחק כדורסל".

עבוד: "משהו כמו "אז ממה את מתפרנסת" או "את עושה את זה בנוסף לעיסוק בתחום שלמדת"? כשאנשים לא מבינים שזאת העבודה שלי ולא איזה עיסוק שולי".