אפשר לראות את טביעת האצבע שלו בקבוצה. עמיר נוסבאום. צילום: ראובן שוורץ

למשחק בנס ציונה הייתה הרגשה של פטיש חמישה ק"ג שנחת לכולנו על הראש.

בית"ר ת"א/בת ים היא משוכה שאסור היה להפועל פתח־תקוה למעוד בה, אבל במשחק הגנה נרפה כל כך אי אפשר להיות מופתעים, למרות החזקת הכדור והמצבים מול שער היריבה.

אבל כל זה כבר בחזקת מים מתחת לגשר. המאמן עמיר נוסבאום יודע שאם לא יהיה שינוי של ממש בקרוב, הוא ימצא את עצמו בדרך הביתה, השאלה היא אם זה מה שנכון למועדון.

כבר דובר כאן בתחילת העונה על הדרך שבה בחרה הפועל ללכת. הרי נוסבאום מייצג משהו, מודל כלשהו, שהתבסס על תוכנית מקצועית כלשהי, שמשקפת את יכולות המועדון כמו שהקברניטים מבינים אותן. גם הסיכון היה ברור וידוע מראש, קל וחומר כשהציפיות נמוכות, אז איך פתאום זה כבר לא מתאים?

הרי לא ייתכן שחשבנו שנעקוץ צמרת עם מאמן חסר ניסיון, ובהנחה שזה לא יקרה, נחליף אותו ונקווה לעקוץ עם אחר. אפשר להניח שמישהו האמין ביכולת של המאמן הזה, שבניגוד לדעה הפופולרית אפשר לראות טביעת אצבע שלו בקבוצה. ואולי בכלל הפתיחה היחסית מפתיעה וטשטשה לכולנו את הראייה?

אבל זה המחיר. אם רוצים לבנות משהו עם מאמן צעיר ושחקנים צעירים, זה חייב לבוא עם אורך נשימה מתאים, סבלנות ונשיכת שפתיים. אבל אם כל הניהול המקצועי שלנו מסתכם בניסיון לבנות מהר משהו גדול ובהשקעה מינימלית, זה כבר לא קשור לספורט. אפשר לומר שזה יותר מתכתב עם עולם ההימורים, וקשה לראות איך לא ניכשל גם בהימור הבא.  

קוקטייל לא בריא

השכונה בגזרת אמאדו סוקונה הייתה חייבת להיפסק מזמן. רולטת הפציעות שלו ומשחקי הכשירות הן תעודת עניות למועדון. ריקוד הטנגו הזה היה צריך להיחתך בקיץ, אבל מתוך חולשה הפועל בחרה להמשיך את הקשר הלא בריא הזה בשביל כמה רגעי אושר חולפים או בתקווה שיבוא איזה טוויסט חלומי לקשר הבינוני הזה. אבל ככה זה כשמערבבים קוקטייל מכל הסיבות הלא נכונות – מתעוררים בבוקר חלולים ועם הרבה רגשות חרטה.