"מנסה לשחק עם הראש ולא בכוח". בר איבגי. צילום: סער כרמלי, הפועל פ"ת

לפעמים, למדו שחקני הפועל פ"ת ביום שני האחרון, מספיקה בעיטה אחת מדויקת במשחק שלם, כדי לנצח אותו. שבוע אחרי שהפועל היטיבה לשחק, אבל לא הפסיקה להחמיץ בעפולה, היא אירחה את רמה"ש ואחרי 94 דקות בלי שסיכנה באופן ממשי את שער יריבתה, מהלך טוב אחד, שהסתיים במסירה של נדב ראובני לעומר בוארון, שבקור רוח כבש את השער היחיד במשחק ונתן להפועל ניצחון בכורה העונה.

מה עדיף? כנראה שהתשובה ברורה, גם למגן בר איבגי. "לא שיחקנו טוב", הודה איבגי, "אבל ניצחון ראשון משיגים בשיניים. מה לא עבד במשחק שלנו? אולי קצת התרגשות של פתיחת עונה. שיחקנו טוב בתקופה האחרונה והכדור לא נכנס והרגשנו צורך גדול לנצח. אולי זה יצר קצת לחץ. נעבוד קשה, יחד עם הצוות המקצועי, כדי שבעתיד גם נביא תוצאות וגם ניראה טוב יותר. אני מאמין שזה יקרה, יש פה קבוצה טובה ואנשים איכותיים".

אחרי המשחק אמר המאמן עמיר נוסבאום כי דווקא ההרחקה של יוגב לרמן מרמה"ש פגעה בהפועל ורמה"ש הייתה מסוכנת יותר. איבגי מסכים. "לפעמים יותר קשה לשחק מול קבוצה עם שחקן פחות", הסביר, "צריך ליזום יותר ואנחנו התרגלנו לשחק בהתקפות מעבר. זה עוד משהו שהיינו צריכים לעבור וללמוד ממנו".

בסוף הגיע השער של בוארון והתפוצצות השמחה הייתה בהתאם. "הרגשתי שאבן במשקל טון ירדה לי מהלב", תיאר המגן, "אני מאוד אוהב את עומר ואם יש "מגיע" בכדורגל, אז מגיע לו. הקלה עצומה. יעקב אבבה ואני פשוט נשכבנו על הרצפה והודינו לאלוהים. לאורך כל המשחק האמנתי שננצח. הלאומית היא ליגה משוגעת ומה שקרה לנו במשחקים קודמים הוכיח שאפשר להכריע גם משחק פחות טוב בהתקפה אחת טובה. הוכחנו שיש לנו אופי ולא וויתרנו. יש פה חבורה של שחקנים שמשחקת עד הרגע האחרון".

"חבורה של שחקנים שמשחקת עד הרגע האחרון". עומר בוארון בטירוף אחרי השער. צילום: עדי ברקוביץ'

ביום ראשון (זאת לא טעות) בשעה 19:30 תצא הפועל למשחק חוץ מול הפועל אשקלון, אותה לא ניצחה בארבעת המפגשים האחרונים בין הקבוצות. אשקלון ניצחה פעמיים ושני משחקים הסתיימו בתיקו. יתרה מזאת – בשמונת המשחקים האחרונים, ניצחה הפועל רק פעם אחת, לצד שלושה הפסדים וארבע תוצאות תיקו. אשקלון, כמו הפועל, פתחה את העונה עם תיקו וניצחון, אבל בשל עונש הפחתת תשע הנקודות שנגזרו עליה, היא סוגרת את הטבלה עם מינוס חמש נקודות. "יצאנו מהמשחק אתמול בתחושות מעורבות בגלל היכולת ועם הידיעה שאנחנו יכולים לשחק הרבה יותר טוב", אמר איבגי, "אנחנו רוצים לנצח וגם להיראות טוב. אסור לזלזל באשקלון, יש להם שחקנים טובים, כולל איתי לוי שמושאל מהפועל ואנחנו צריכים לבוא מוכנים במאה אחוזים, לא לחוצים וחזקים בראש כדי לחזור עם ניצחון".

איבגי נולד בטבריה והחל לשחק במחלקת הנוער של הקבוצה בעירו. בכיתה ט' עבר ל"בית האדום" של הפועל ת"א במקווה ישראל, בו התגוררו כשרונות צעירים ממחלקת הנוער של המועדון. "זה לא היה פשוט בהתחלה לעזוב את ההורים בגיל צעיר, אבל ברגע שהסתגלתי, זה תרם לי המון, גם מעבר לכדורגל", נזכר איבגי, "למדתי להיות עצמאי. חייתי שם כל הזמן רק כדורגל".

הוא סיים גיל נוער בהפועל ת"א ובשירות הצבאי חזר להתגורר בבית הוריו בטבריה ולשחק בקבוצה הבוגרת בליגה א'. בהמשך שיחק גם בבית שאן ואז עשה גיחה ראשונה ללאומית, כששיחק שנתיים בעירוני נשר, שירדה לליגה א' בתום העונה השנייה, שאת רובה החמיץ בגלל קרע ברצועה הצולבת. "לא היה פשוט לחזור, מאמנים לא הסתכלו עליי כל כך טוב וחשבו שלא אוכל לחזור לעצמי", הוא משחזר, "אבל עבדתי קשה ועשיתי שיקום מצוין". צחי טיאר, המאמן שהביא אותו לנשר, לקח אותו גם למכבי הרצליה שירדה לליגה א'. כמו בנשר, גם בהרצליה, טיאר עזב ובמקומו הגיע עידן בראון. הרצליה, שפתחה את העונה חלש, התאוששה והגיעה עד לפלייאוף העלייה ללאומית מול הפועל עכו. בגמר המחוזות, שיחק מולו מגן ימני מוכר – יוסף עוודי.

"אחריות לא קטנה על הכתפיים שלנו". בר איבגי. צילום: סער כרמלי, הפועל פ"ת

ואז הגיעה ההצעה מהפועל. "הם עקבו אחריי בפלייאוף והתעניינו", הוא מספר, "ברגע שידעתי שיש הצעה מהפועל, לא חשבתי פעמיים. כל שחקן חולם להגיע למועדונים גדולים כאלה, עם כל כך הרבה קהל".

בשיטת שלושת הבלמים של נוסבאום, למגנים יש תפקיד משמעותי. "אנחנו צריכים לתמוך כמה שיותר בהתקפה ויש שחקנים מאוד מהירים בחלק הקדמי, כך שהרבה מההתקפות שלנו הן התקפות מעבר מהירות", הוא מספר, "יש אחריות לא קטנה על הכתפיים ואני מקווה שבהמשך נצליח לכבוש יותר משער למשחק".

כיום הוא מתגורר ביישוב אורנית, ממנו יצאו לא מעט אוהדי הפועל. בשלוש השנים האחרונות הוא מתחזק זוגיות הדוקה עם אור, סטודנטית בטכניון.

הוא בן 25, "למרות שזה לא כל כך נראה", הוא אומר בחיוך, "אני קצת נמוך (1.65) ואנשים חושבים ילד. לא פעם הרגשתי שזה מפריע, כשהייתי הולך להתרשמות בקבוצה ולא הסתכלו עליי כשווה. אבל זה מעולם לא גרם לי שלא להאמין בעצמי. אני יודע מה היתרונות והחסרונות שלי ומנסה לשחק עם הראש ולא בכוח. אני קטן, משתחל בין שחקנים, שולח רגליים. מנצל את זה לטובתי".