מה משותף לספורטאים כמו יוגב אוחיון, אלירן עטר, אביחי ידין, למוזיקאים כמו שירי מיימון ועמרי גליקמן מ"התקווה 6", לכוכבי ילדים דוגמת יובל המבולבל ו"ילדי בית העץ", ואפילו לרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, ועוד רבים וטובים? כולם מפורסמים מאוד בתחומם ואהודים מאוד. וכולם גם מככבים ברשימת אנשי הקשר בטלפון של בלהה ניצן, מוכנים להקפצה, ליום שבו תזדקק להם.

"המלאך של ילדי המרכז הרפואי שניידר", כך קוראים לאישה שכבר קרוב ל-30 שנה, בהתנדבות מלאה, עושה הכל למען הילדים המאושפזים, משפחותיהם וגם הצוות הרפואי. עבודתה מתמקדת בהגשמת החלומות של הילדים, שרוצים לפגוש באלילים שלהם פנים אל פנים. והם באים, תמיד. (כמעט) אף אחד לא יכול לסרב לבלהה.

"אם ילד יבקש ממנה להוריד עבורו את הירח, היא תמצא את הסולם שיעשה את זה", מספר פרופ' עובדי דגן, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב ב"שניידר". והוא לא היחיד שרואה בה אשה גדולה מהחיים.

שיעור בניו יורק

הכל החל בגלל הפחד הכי גדול של ניצן (75) – השעמום. ב-1990 היא יצאה לגמלאות, אחרי 30 שנים בהן עסקה בהוראת אמנות. "אני לא רגילה ולא רוצה להתרגל לשבת בבית", היא אומרת. "אני חייבת תעסוקה. אף פעם לא קינאתי בחברותיי שקמות בבוקר וחושבות באיזה בית קפה הן יישבו היום. לכן פניתי לבעלי אריה, שהיה סגן מנהל החשבונות של קופת חולים כללית, וביקשתי שימצא עבורי התנדבות".

'מרכז שניידר לרפואת ילדים' עדיין לא הוקם אז, וב"בילינסון" היתה מחלקת ילדים גדולה, בה היתה חסרה מורה. "העסיקו שם מורות לא מטעם משרד החינוך, אלא מטעם קופת חולים", מספרת ניצן. "ישבתי עם הילדים, ציירנו ועשינו עבודות ויצירות".

מנהל המחלקה הכירורגית, פרופ' מיכאל זר, פנה אליה בשלב מסוים בבקשה להקים עמותה שתתמוך במחלקה. "בכסף אני לא מבינה שום דבר, אבל בעלי כן ואמרתי שאם הוא יסכים לשתף פעולה, נלך על זה", משחזרת ניצן. "לא היו לי באמת ספקות שהוא יסכים". עמותת ידידי המחלקה הכירורגית לילדים של בילינסון אכן הוקמה, ועברה אחר כך לשניידר. ניצן משמשת בה יו"ר עד היום.

ערב הקמת 'שניידר', כשנסעה לבקר את בתה שגרה בניו יורק, הוטלה עליה המשימה הראשונה. ניצן נשלחה לבית החולים, שהקים ארווין שניידר ז"ל בלונג איילנד, כדי ללמוד על המקום. "משם הבאנו את החידוש, לפיו ההורים נשארים עם הילד בזמן האשפוז", היא מספרת. "עד אז, ההורים נשארו בחוץ. זה עשה טראומה לילד ולהם. קנינו ספות שהופכות למיטה, כדי שהם יוכלו לשהות לצד ילדם כמה שצריך. הפכנו את כל החוויה של הילד בבית החולים לפחות מפחידה ויותר נעימה, ככל האפשר".

העבודה שעושה ועשתה ניצן במחלקה הכירורגית עוררה את קנאת אנשי המחלקות האחרות, והם החלו לנסות לפתות אותה לעזור גם להם. "פרופ' דגן ניגש אליי ואמר: זה לא הוגן שאת עוזרת רק להם, גם אני רוצה", היא מספרת, ופרופ' דגן מאשר: "ניסינו לשכנע אותה להרחיב את פעילותה, וזו לא היתה משימה קשה במיוחד".

במחלקת הלב בשניידר הקימה ניצן את קבוצת "הלב של שניידר". דוגמא לפעילות הקבוצה היתה הבאת מכשירי "אקמו", המחליפים את פעילות הלב והריאה, נוסף על המכשיר הבודד שהיה במחלקה. "יום אחד הגיעו שני ילדים שנזקקו למכשיר והיה צריך לבחור מי 'יזכה' בו", היא מספרת. "זה היה מזעזע. החלטתי להרים אירוע, לאסוף כסף ולקנות מכשיר נוסף. וכך היה".

נשמע פשוט, אבל איך אישה אחת מרימה אירוע התרמה גדול ומוצלח? "אימא לילד שחייו ניצלו בשניידר פנתה אליי ואמרה שהיא חייבת להחזיר לבית החולים על מה שעשה עבורה", מספרת ניצן. "סיפרתי לה על הצרכים והיא הכירה לי מפיק אירועים, אסף טורז שמו".

ניצן לקחה את טורז לסיור בבית החולים, הכניסה אותו לניתוח לב שנעשה בילד, ובסיומו הוא אמר לה: "אני בשבילך לכל מה שתרצי, מתי שרק תרצי". כך טוותה ניצן את רשת הקשרים הענפה שמאפשרת לה להגשים כמעט כל חלום של ילד. "בשונה מעמותות אחרות, כל שקל שנכנס לעמותה שלנו, הולך ישירות לילדים", היא מבטיחה. "אנחנו לא לוקחים מעשר. המשרד נמצא אצלי בבית, אני מנהלת, בעלי אחראי על החשבונות ואף אחד לא לוקח אגורה".

בין הילדים הראשונים שחייהם ניצלו תודות להכנסת שני מכשירים נוספים למחלקה היו ילדי משפחת גרוס מירושלים. סיפורה של המשפחה, שנפגעה מריסוס בביתם, ריגש מדינה שלמה. שתיים מילדות המשפחה נפטרו כתוצאה מהריסוס ושניים מהבנים היו בסכנת חיים. הבנים הובאו לשניידר, חוברו למכשירים וביום בו קמה המשפחה מהשבעה, התעוררו שני הבנים.

מפגש משנה חיים

חלק עיקרי מעבודתה של ניצן הוא הבאת מפורסמים, ממגוון תחומים, ויצירת מפגשים ביניהם לילדים החולים. "אני רק מרימה טלפון והם מיד נרתמים", היא מספרת. "הם לא מגיעים רק כדי לצאת ידי חובה. הם יושבים עם הילד, מדברים איתו, משמחים אותו ומצטלמים איתו. זה מעגל ענק שכולו רק טוב ונתינה. מי שרוצה לראות את ארץ ישראל היפה, שיבוא לשניידר".

ניצן מספרת על ילדה בת 13, שחלתה בסרטן וביקשה להיפגש עם חברי להקת "התקווה 6". "אני לא ילדה, ככה שלא היה לי מושג מי הם", מספרת ניצן. " נכנסתי לאינטרנט, מצאתי את הטלפון של הסולן עמרי גליקמן והוא מיד נרתם. הוא הגיע למחלקה עם גיטרה ושר את השירים המקסימים שלהם. שעתיים שלמות הוא ישב ושר. נפשו נקשרה בנפשה. הוא הגיע כמעט בכל שבוע כדי להיות איתה".

גליקמן ליווה את הילדה לאורך כל תקופה מחלתה, למעלה משנה, כתב עבורה שיר וביצע אותו, למרבה הצער, גם בהלוויתה. על קברה נחרטו מילות השיר שכתב לה. יום לפני מותה, הגיע יחד עם כל בני המשפחה כדי להיפרד ממנה. "בלוויה, אביה בא להראות לי שהוא לובש את המעיל עם הסמל של הלהקה", הוא מספר. במקביל, נלחם גם אביה במחלת הסרטן. לאורך כל ימי השבעה המשיך גליקמן ללוות את המשפחה ושלושה ימים אחרי סיומה, נפטר גם אבי המשפחה. "עמריקי אדם מקסים וכל כך צנוע. הוא נרתם בכל פעם מחדש ועושה הכל בשקט וצנעה", מספרת ניצן. "השבוע הוא הגיע לעשות מסיבת פורים לילדים המחוברים לדיאליזה".

הקשרים שנוצרים בין המפורסמים שמגיעים לעיתים רק לכמה דקות, לבין הילדים, הופכים לא פעם לאמיצים וחזקים במיוחד. יותם הלפרין, כדורסלן נבחרת ישראל והפועל ירושלים, הגיע לבקר נער שאין לו אבא. "יותם פשוט אימץ את הנער", מספרת ניצן, "לאחרונה הוא הרגיש לא טוב וחזר לבית החולים. יותם לא הפסיק להתקשר ולדרוש בשלומו של הנער. רווח לו מאוד לגלות שהנער החלים".

כיום ניצן עוזרת לכל מחלקות בית החולים, כולל הילדים, ההורים והצוות הרפואי. "בלהה עוזרת לנו בכל השדות שאנחנו זקוקים לה", מספר פרופ' דגן. "ברכישת הציוד הרפואי שהוא מעבר לבסיסי, סיוע לילדים עצמם, לרווחת ההורים, שלעיתים קל לשכוח את חשיבותה, ולצוות הרפואי, אותו היא דואגת להוציא לערבי גיבוש. יש לה נוכחות מאוד מורגשת וכולם נקשרים אליה מהר מאוד".

עד כמה המפגש עם דמות נערצת על הילד מסייע בהחלמתו?

"יש לזה קשר ישיר להחלמה, גם אם לא ניתן לכמת אותו במדדים רפואיים מדויקים. יש יתרון גדול למי שאינו נמנה על הצוות המטפל. הרבה פעמים רואים שמי ש'פותח' את הילד זה דווקא מישהו חיצוני. ילד שפתאום מחייך ואפילו קם מהמיטה, זה חשוב לא פחות מהטיפול הרפואי ואלה דברים שלנו כרופאים יותר קשה להשיג. זה יכול להתחיל מדברים כמו המתנות הקטנות שהיא לפעמים נותנת להם, הליצנים הרפואיים, פעילות של המורה ועוד".

ניצן: "לילדים זה מרים את המצב רוח בצורה מדהימה. הרופאים אומרים שהילדים הופכים יותר ורבליים, מתקשרים יותר טוב, וזה מקל על הטיפול. אבל לא רק להם זה עוזר אלא גם להוריהם, שמצטרפים לשירה ורואים את הילד מאושר. הם כולם אסירי תודה".

והם אכן אסירי תודה, כפי שמעידה שיחה עם אב, שבנו מאושפז במחלקה האונקולוגית ב"שניידר" וביקש להישאר בעילום שם. "אנחנו לקוחות מרוצים של בלהה", מגדיר את עצמו האב בחיוך. יום אחרי שהתאשפז בנם במחלקה, הגיעה בלהה לפגוש אותם. "היינו עוד במצב רוח ירוד. אמרנו שהכל בסדר, אבל היא התעקשה כי ידעה מה היא יכולה לעשות עבורנו", מספר האב. "היא שאלה מה הילד אוהב וזרקנו שהוא מרבה לצפות בדיסק של "ילדי בית העץ". אמרנו ושכחנו מזה".

יממה חלפה ובלהה שבה למקום, תוך שהיא נוקבת בתאריך אפשרי להגעה של חברי הלהקה לפגוש את הילד. "הופתענו מאוד, אבל כמובן שהסכמנו וגם הבאנו את הבן הגדול. הגיעו יא-יא כהן אהרונוב, אחיו רן ואיילה אינגדשט, כולם חברי הלהקה והם היו פשוט מקסימים. הם באו ישירות לילד שלנו, למיטה שלו, דיברו איתנו והכל בגובה העיניים. הם שרו שיר שנקרא "הטריק שלי", שיא-יא כתב ובו הוא מספר על איך הוא מצליח להירגע. זה מאוד התחבר לסיטואציה שלנו. כמה ימים אחר כך, אשתי הלכה עם הבן הגדול להופעה שלהם, אליה הזמנו כרטיסים מראש, והיינו אמורים ללכת כל המשפחה. הם שרו את השיר והקדישו אותו לילד הגיבור שהם פגשו, ילד ממנו הם למדו המון, וסיפרו שהמשפחה בקהל".

איך הגיב הילד לביקור? מה זה נתן לו ולכם?

"הוא קטן וקשה לו להכיל את ההתרגשות. בהתחלה הוא שיחק קצת בלגו והצטרף לשירים, אבל בסוף הוא כבר שר את אחד השירים בדיסק וכולם התגלגלו מצחוק. לא היינו מעזים לבקש דבר כזה. בלהה מגיע כל הזמן ומדברת איתנו. צריך את זה. זה מאוד משמח את הילד ונותן הפוגה, הסחת דעת שהיא הכרחית, לנו ולילד. זה יום אחד שבו מתעסקים פחות בתרופות, רופאים וכאבים. אתה מתרגש בבוקר, נהנה בהופעה ומהחוויה עצמה, מספר לכולם, מראה סרטונים, והנה קיבלת כמה שעות של שקט. זה מה שבלהה מנסה לעשות, וזה מה שהיא עושה בצורה מדהימה".

רוצה את יוגב

עד כמה רחוק יכולה להגיע העזרה שנותנים אותם מפורסמים לילדים? הסיפור הבא, המרגש עד דמעות, יכול להדגים זאת. בתחילת שנת הלימודים הקודמת נדרס ילד בדרך ליומו הראשון בכיתה א' ונפצע קשה. הוא אושפז ב"שניידר". "אחרי שטיפלו בפציעותיו, הוא נותר חסר הכרה ומנהל המחלקה הכירורגית פנה אליי ואמר "אני עשיתי את שלי, עכשיו תורך", מספרת ניצן.

"ניגשתי לאמא ושאלתי מה הילד אוהב, והיא אמרה שאת יוגב אוחיון, כדורסלן מכבי ת"א. התקשרתי לדורון ג'מצ'י, מנהל קשרי הקהילה של הקבוצה, שכבר הפך לחבר קרוב שלי. סיפרתי לו על המקרה והוא הבטיח שתוך שעה הם בבית החולים. לא עברה שעה ויוגב נכנס למחלקה, ניגש לילד, קרא בשמו ואמר: 'זה יוגב אוחיון, אתה יכול לתת לי כיף?', והילד נתן לו. הרופאים שעמדו מסביב אמרו שזה היה לא רצוני, צירוף מקרים, אז יוגב אמר לו: 'אם אתה שומע אותי, תזיז את רגל ימין'. והוא הזיז.

"אחר כך הוא התעורר. יוגב הגיע לסירוגין, יום כן, יום לא. כשהילד נשלח לשיקום בתל השומר, הוא התקשר אליי ואמר 'אין בלהה בתל השומר, אני רוצה את יוגב'. התקשרתי ליוגב והגענו לתל השומר. בסוף אותה שנה, הילד כבר שיחק לצד יוגב וחבריו על הפרקט ביד אליהו".

לפעמים יש בקשות מורכבות יותר. גם אותן ניצן פותרת. למשל, בקשתה של ילדה בת תשע, שאושפזה במחלקת טיפול נמרץ במצב קשה. היא ביקשה לפגוש את הדמות "בטטה".

ניצן גירדה במצחה, כפי שוודאי רובכם עשיתם, למשמע השם.

חיפוש קצר בגוגל העלה שמדובר בהצגת ילדים של "הופ", שירדה לפני כמה שנים. היא התקשרה לשחקן אמיר ירושלמי, שגילם את הדמות והוא נרתם מיד, עם הסתייגות קלה.

"הוא אמר שאין טעם שיגיע בלי התלבושת, כי הילדה לא תדע מי הוא", מספרת ניצן. "יצרתי קשר עם 'הופ', והם אמרו שאין להם מושג איפה התחפושת, אבל ינסו למצוא. אחרי שעה קיבלתי טלפון נרגש – התלבושת נמצאה! נסעתי להביא את התלבושת. אמיר פגש את הילדה ותוך כדי הביקור, יכלו הרופאים לבצע בילדה הליך, שלרוב סחט ממנה צרחות כאב, והפעם זה עבר בשקט".

לא רק כוכבי כדורגל וטלוויזיה רוצים הילדים לפגוש. "ילדה שאושפזה במחלקה האונקולוגית ביקשה להיפגש עם הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו. אני לא יודעת בדיוק למה. מעולם לא שאלתי", היא מספרת. "התקשרתי והרב הגיע. היתה התרגשות גדולה במחלקה. היה במחלקה ילד בן שנתיים וחצי, עם רעמת שיער ענקית. האימא ידעה שבעוד כמה ימים לא תהיה שערה על ראשו. היא ביקשה מהרב לעשות לבנה טקס "חלקה" (תספורת ראשונה). הוא עשה טקס מרגש, גזר לילד תלתל, נתן לאם ואמר לה 'תני לו אותה בבר המצווה ותזמיני גם אותי אליו'. אף אחד לא נשאר אדיש להתרגשות כזאת".

מעטות מאוד הן הבקשות שלא מתמלאות. ניצן מספרת על זמר מפורסם וכדורגלן ידוע. "הזמר הגיע פעם אחת עם צבא של צלמים ועיתונאים, עשה 'שלום' לילדים והלך", היא סיפרה. "דבר כזה אני לא צריכה. כל כך רחוק מהדרך העדינה והיפה בה 'ילדי בית העץ', למשל, ישבו עם הילד שביקש אותם רק לפני כמה ימים. לכדורגלן פניתי והוא פשוט לא הגיב".

עולם ומלואו

ניצן מודה שהיא לא מתרגשת במיוחד מאבק הכוכבים. מאז ילדותה היא רגילה לראות 'סלבים' בביתה, שבאו לפגוש את אביה הרב בנימין צביאלי, מראשוני "קול ישראל". "הסתובבו אצלנו הרבה מפורסמים ואף אחד לא עשה מזה סיפור", היא משחזרת. "גרנו מול הבית של הנשיא זלמן שז"ר. הוא היה יוצא לטייל והיו שואלים אותו "איפה הבית של צביאלי" ולא היתה לו בעיה להדריך אותם אלינו. אף פעם לא חשבתי שאני צריכה להתבסם בכך".

איך מתמודדים עם המצוקה הנפשית שמתעוררת כשמתחברים לילד ולמשפחה ואז נאלצים להיפרד ממנו כשהוא הולך לעולמו?

"זה קורה כמעט בכל שבוע. החיבור הוא כמו משפחה. יש המון רגעים קשים. קשים מאוד, אבל למחרת קמים בבוקר וממשיכים הלאה כדי לשמח את הילדים האחרים. זה מה שנותן לי את הכוח. מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים גם יודעת להזמין אותי ולדבר, להתאוורר קצת. אני לא יכולה לבוא הביתה ולספר מה עשיתי.

"אף אחד לא רוצה לשמוע את הדברים הקשים האלה. מי צריך את זה? למה להוסיף רע לחיים? הראייה שלי אחרת. בעוד שבועיים מתחתנת הנכדה שלי. אגב, היא עשתה שירות לאומי במחלקה האונקולוגית בשניידר. 130 ילדים שטופלו על ידה מוזמנים לחתונה עם המשפחות. כולם שואלים אותי 'איזו שמלה קנית לחתונה?'. אני עונה שזה לא באמת משנה מה אלבש. הדברים האלה לא מעניינים אותי".

תחת ידיה של ניצן עברו כבר אלפי ילדים ומשפחותיהם, שרבים מהם הבריאו ומנהלים כיום חיים רגילים לגמרי. "לפעמים אנשים אומרים לי שלום ואני מתביישת להודות שאני לא זוכרת בדיוק את שמם", היא אומרת.

על השאלה הפשוטה ביותר לא קיבלנו תשובה עד כה. למה, בעצם, לעשות את כל הפעילות הענפה הזאת, במקום ליהנות, לשבת רגל על רגל עם ספר טוב או מול תכנית טלוויזיה מרתקת.

"אני נהנית לקום בכל בוקר וללכת למקום אליו אני הולכת, קשה ככל שיהיה. לראות ילד מחייך, זה עבורי עולם ומלואו", אומרת ניצן. "אנשים שלא מתנדבים, לא יודעים מהו טעם מתוק. הם לא מבינים אותי. ברגע שהם יעשו זאת, הם יבינו. איילה אינגדשט מ'ילדי בית העץ', אמרה לי אחרי הפעם הראשונה שהם היו אצלנו, שהיא לא האמינה כמה טוב יעשה לה הביקור במקום.

"אנשים, שרוצים לשמור על רוח צעירה וגוף צעיר, שיבואו להתנדב. אמרת בעצמך שלא האמנת שאני בת 75. אני מפעילה את הגוף והראש, מעודכנת בכל מה שקורה, מי הכדורגלנים הכי מוצלחים והזמרים הכי אהודים, מתחזקת עמוד פייסבוק פעיל, שבו אני מעלה תמונות של כל מי שמגיע, כי כיום זו הדרך להגיד תודה. מכתבים נכנסים למגירה ואף אחד לא רואה. בגלל זה אני מספרת על מה שאני עושה. לאנשים יש רצון טוב. כשהם שומעים מה אפשר לעשות, זה מדליק אצלם את כל האורות".