נטע ריבקין מודה בהתרגשות שהיא ממש מחכה לחג הפורים. מאז היתה ילדה במחזור האחרון של בית הספר "סלומון" בפתח־תקוה, היא לא התחפשה. על מסיבות פורים בכלל לא היה מה לדבר. ככה זה כשאת המתעמלת האמנותית הגדולה ביותר של ישראל וגם הספורטאית הכי גדולה שצמחה בעיר. וככה זה כשפתאום אחרי הפרישה, את זוכה במצרך הבסיסי הזה שנקרא "זמן".

"אני עדיין מתעוררת בבקרים ולא מבינה מתי מתחיל האימון", היא מספרת, חודשיים אחרי הודעת הפרישה שלה. תחפושת, אגב, עדיין אין. "לחגוג את החגים זה משהו מאוד מיוחד עבורי. אני לומדת להעריך דברים קטנים כאלה, כי הקרבתי המון".

מה עושים בכל הזמן הפנוי הזה? "אנשים אומרים לי לנסוע לתאילנד לחצי שנה ולשכוח מהכל. גם זה יגיע. מבחינתי, האפשרות לעשות מה שבא לי היא החופש. אני אדם של עשייה, לשבת בבית זה לא בשבילי".

פתאום, אחרי 20 שנים בתוך מסגרת מאוד מסודרת, אולי אפילו קצת חונקת, ריבקין יכולה לעשות כל מה שבא לה. "כשאתה ספורטאי, אתה יודע שאתה צריך לעשות הכי טוב שלך באימונים ובתחרויות ואת השאר עושים עבורך. יש תוכנית מסודרת לפיה עושים הכל", היא מספרת.

"היום אני קמה והעולם פרוש לרגליי. יש לי אינספור אפשרויות. עכשיו אני בתקופה רגועה, מנסה להיכנס לעולם עם רגליים על הקרקע. זה מוזר, אבל כיף. זו פעם ראשונה שאני נחשפת לעולם. זו תקופה מבלבלת. לוקח זמן להסתגל לחיים שאחרי, אבל אני לוקחת זאת כאתגר".

בימים אלה היא משלימה את קורס המאמנים בהתעמלות אמנותית של הוועד האולימפי ונמצאת בעיצומו של קורס שדרי ספורט. "זה לא אומר שמחר אתחיל לשדר בערוץ הספורט, אבל אני רוצה שיהיו לי כלים", היא מספרת. "הייתי מאוד רוצה לנסות את כוחי בתקשורת". פוליטיקה, למי שתהה, לא מעניינת אותה כרגע.

פתאום אפשר לאכול המבורגר או סושי באחת בלילה, לצאת למועדון ולהשתכר. את כבר לא הדמות הייצוגית שהיית.

"סושי יכולנו לאכול לא מעט, וגם כספורטאי אתה יכול מדי פעם להתפרק. יש ויתורים גדולים, אבל זו לא דיקטטורה. אפשר לצאת לפעמים ולדעת שבלילה ישנים פחות. הכל צריך להיות במידה. זכיתי להיות דמות ייצוגית שאנשים מסתכלים עליה בהערצה. צריך לזכור שאנשים לוקחים ממך דוגמא ולהיות מאוד מחושב. עכשיו זה הזמן שלי לעשות מה שבא לי ואני לא שמה יותר מדי גבולות. מגיע לי לעשות כל מה שמתחשק ומרגיש לנכון".

מספר אחת בעיר

ריבקין אמנם פרשה מהתעמלות, אבל הענף והספורט לא עזבו אותה. היא עדיין מדברת על תחרויות בזמן הווה. על צווארה, הכי קרוב ללבה, היא עונדת גם היום את השרשרת שקיבלה ממשפחתה אחרי אולימפיאדת לונדון, בה העפילה לגמר, בעיצוב מיוחד ועליה חמש הטבעות האולימפיות.

"הטבעות האלה מסמלות עבורי את הטופ אליו יכול כל ספורטאי לשאוף, אבל גם את כל הדרך הארוכה, הקשיים וההצלחות".

הריאיון מתקיים בבניין הוועד האולימפי הישראלי בהדר יוסף, אליו הגיעה ריבקין כדי להרצות בפני ילדים המשתתפים בתוכנית של הוועד. בפגישות עם ילדים ומבוגרים, אנשי עסקים למשל, היא מספרת את סיפור חייה, כולל ההתמודדויות, הקשיים, המשברים והדרישות שנראות מהצד כמעט בלתי אנושיות וגם על הצמיחה וההצלחות. "אני מנסה לתת להם כלים, להשליך מהספורט לחיים", היא מסבירה. "אני אדם של נתינה וכשאני עומדת מול ילדים, קבוצות ספורט ואפילו חברות עסקיות ומצליחה להעביר להם מסר לחיים, אני מרגישה שעשיתי משהו. זה מעין מעגל כזה של נתינה וקבלה שנותן לי סיפוק רב".

עד כמה חסר לך העיסוק בספורט?

"אני עוד בשלב ראשוני, אני נהנית מהחופש לבחור. המשטר בטוח לא חסר לי. ההתעמלות תמיד צרובה אצלי ואני מניחה שיהיו לי געגועים עצומים. הענף הזה הפך אותי למה שאני וביסס את כל מי שאני".

הקביעה לפיה ריבקין היא הספורטאית הבכירה והמצליחה ביותר שנולדה בעיר אינה מופרכת. על אף שהיא מעידה על עצמה כי נועדה להתעמלות, העובדה שהראיון הזה מסכם את הקריירה שלה כמתעמלת ולא ככדורסלנית נולדה די במקרה. כשהיתה בת חמש הלכה ריבקין עם אביה ארקדי לאימון כדורסל, אותו העביר באולם "אמיר" שבעיר. בסמוך לאולם הם פגשו באלה סמופלוב, שאימנה מתעמלות צעירות באולם קרוב. למרות ביישנותה של הילדה הקטנה ("התחבאתי מאחורי הרגל של אבא"), היא זיהתה בה את כל המרכיבים הגופניים שיכולים להפוך אותה למתעמלת מצליחה. הקשר שהחל באותו יום בין ריבקין לסמופלוב הפך למשהו גדול הרבה יותר.

"זכיתי במאמנת הכי טובה שיכולתי לבקש", אומרת ריבקין. "היא היתה שם עבורי ולידי תמיד, בכל רגע שהייתי צריכה. יש בינינו יחסים מאוד קרובים. הקשר הוא כמעט מיסטי. היא עלתה לארץ ביום שבו נולדתי. הגעתי אליה בגיל חמש ולא נפרדנו עד רגע הפרישה. אלה היא כמו אמא שנייה שלי, האדם שביליתי איתו יותר שעות מכל אדם אחר".

הענף, ובעיקר היחסים בין המתעמלות למאמנות, עלה לכותרות בשנה האחרונה בכמה הקשרים. המשעשע שבהם היה בעקבות סדרת המערכונים בתוכנית "אנחנו במפה", בה מוצגת מאמנת קשוחה במיוחד המתעמרת במתעמלת ששמה נטע (או נטשה). "אני מניחה שהדמות מבוססת עליי", מודה ריבקין בחיוך, "בסופו של דבר זו סאטירה. גם אני צוחקת מהקטעים שלהם, אבל ברור שזה מוגזם.

"כשמביאים את הגוף לקצה גבול היכולת, כמו שקורה בענף שלנו, צריך שיהיה משטר מאוד נוקשה. זה חלק מההצלחה. כשזה קורה בגבולות הנורמה, זה עושה רק טוב. באימונים היחסים היו כשל ספורטאי ומאמן, אבל מחוץ לאולם אפשר היה לדבר על דברים אחרים. הרגשתי שאלה אתי באש ובמים. היא דאגה שיהיה לי טוב גם מחוץ לספורט".

הקשר הזה הביא את ריבקין הכי רחוק שאפשר. "בהתחלה זה היה חוג נחמד וכיפי עם חברות. לאט לאט התחלתי להבין שאני רוצה להשקיע בזה, להוכיח עצמי, לצאת לתחרויות ולנצח. ראיתי אולימפיאדה בטלוויזיה, ואמרתי שאני רוצה להיות שם. זו ההוכחה לכך שאין גבול לשום חלום".

ההצלחה לא היתה מיידית. "היו בי המון כישרון ומוסר עבודה, אבל לקח זמן עד שהצלחתי, יחד עם המאמנות שלי להתחיל לזכות בתחרויות. רק בגיל 13 בערך התחלתי לעמוד על פודיומים בארץ. אז גם התחלתי להבין שזה הולך להיות מקצוע ולא סתם תחביב", מספרת ריבקין. "זה הפך ליותר ויותר רציני, הבנתי שזה מאוד חשוב לי, שאני חיה את זה, גם כילדה. בשלב מסוים, כשהלימודים החלו להיפגע וההישגים עדיין לא הגיעו, אבא בא לאלה ושאל אותה אם שווה להקריב כל כך הרבה. היא הבטיחה לו שמהר מאוד זה יתחיל להשתלם. היא האמינה בי והלכה איתי צעד אחרי צעד, עם הרבה סבלנות. בסוף זה השתלם, כי מעטות המתעמלות ששרדו כל כך הרבה שנים בצמרת".

לתיכון "בן גוריון" כבר בקושי הגיעה. "התלמידים בבית הספר מאוד העריכו את ההצלחה שלי, אבל אף פעם לא הייתי פעילה ולא יצאתי לטיולים שנתיים", היא משחזרת, "אבל בלי התמיכה שקיבלתי בבית הספר, מהתלמידים והמורים, הייתי מתקשה מאוד להגיע לאן שהגעתי. אני מקווה שגם היום ממשיכים לעזור לספורטאים צעירים ללכת עם הכישורים שלהם ולסייע להם". היא השלימה את הבגרויות בזמנה החופשי. לא במפתיע היא קיבלה פטור מהבגרות בספורט.


רעב גדול

למנות את שלל המדליות וההצלחות העולמיות שהביאה ריבקין לישראל זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גם היא עצמה מתבלבלת. היא גם לא זוכרת כמה דרכונים נאלצה להחליף אחרי שהם התמלאו בחתימות. נסכם ונאמר שלאורך הקריירה שלה היא זכתה ב-47 מדליות בינלאומיות, שבראשן מדליית כסף באליפות אירופה במינסק ב-2011, מדליית ארד באליפות העולם בצרפת שנערכה באותה שנה ומדליית ארד במשחקי אירופה בבאקו ב-2015. ריבקין גם רשמה את שמה בספרי ההיסטוריה של ההתעמלות האמנותית, כשלספר החוקים של הענף נוסף אלמנט שייקרא על שמה, בעקבות תרגיל שביצעה.

ריבקין התחרתה כל השנים בתחרויות האישיות ולא היתה חלק מנבחרת ההתעמלות האמנותית. בהתאם לכך, הלחץ והציפיות התנקזו אך ורק אליה ולא התחלקו, כפי שקורה בענפים קבוצתיים. במדינה שבה כל ספורטאי הוא  לפחות שגריר ישראל באו"ם, מדובר בחתיכת משקולת המונחת על כתפיים צנומות למדי.

"מתעמלת אישית חייבת להיות ייחודית בכל דבר שהיא עושה", מסבירה ריבקין, "מתעמלת יכולה להיות בינונית, אבל עם רעב מאוד גדול ונחישות היא תוכל להגיע לנבחרת ולאולימפיאדה. באישי, את חייבת להיות הכי טובה. כשאומרים את השם שלך, הוא חייב להגיד משהו לאנשים. הלחץ הוא יומיומי ותמידי. המנטאליות הישראלית שונה, אין ספק. רק בישראל יזרקו לך דברים ברחוב, אבל אין בעיה. אני מקבלת את זה. אני לא נותנת לזה להיכנס אליי. פיתחתי עם השנים יכולת להתמודד עם הדברים האלה".

את השליחות הזאת היא קיבלה באהבה. "נסעתי לכל מקום כנטע ריבקין מישראל", היא אומרת. "ייצגתי את המדינה. בכל פעם שמכריזים את שמי, כשאני עולה למשטח, אומרים 'נטע מישראל' וזו גאווה גדולה, בטח במדינה כמו שלנו".

למרות שסומנה כבר מגיל צעיר כמי שתסלול דרכה למשחקים האולימפיים, ואף סימנו עבורה את לונדון 2012 כמטרה, היא שברה את כל התחזיות, וכבר בגיל 17 השיגה את הקריטריון לאולימפיאדה הראשונה שלה, בייג'ינג 2008. לסין היא נסעה כצעירת הספורטאיות במשלחת וצעירת המשתתפות בתחרות עצמה. "לא הבנתי בכלל מה עשיתי", היא מספרת, "זו היתה האולימפיאדה הכי פחות מלחיצה. זה היה כל כך גדול עליי, שבכלל לא הספקתי לחוות לחץ. עשיתי תחרות מדהימה, לקחתי מקום 14. כל ראשי המשלחת הגיעו ושאלו 'את מבינה מה עשית?'. ולא, לא הבנתי".

ריבקין מדברת גם היום, אחרי פרישתה, בהתלהבות והתרגשות רבה על הענף. הניצוץ בעיניים מתחלף בעצב, כאשר היא מתחילה לדבר על האדם היקר ביותר בחייה, אביה ארקדי, אשר נפטר ממחלה קשה לפני שבע שנים. ממנו שאבה הרבה מאוד כוחות, ממנו ירשה את התשוקה האדירה לספורט ואת מוסר העבודה הבלתי מתפשר. "כשהיה צעיר ושיחק כדורסל בסנט פטרסבורג, הוא היה לוקח מפתחות של האולם ונשאר שעתיים אחרי האימון כדי להמשיך לעבוד לבד", מספרת נטע. "הוא המודל לחיקוי, ההשראה שלי. כמוני, הוא חלם מאוד גבוה, אבל הוא נתקל באנטישמיות קשה שעצרה את הקריירה המקצועית שלו. כשסיים לשחק, הוא החל לאמן ילדות. היה לו חיבור מדהים לילדים. בכל מקום אליו הגיע, ילדים היו קופצים עליו. לפעמים הייתי מוצאת עצמי מקנאה בהם. הוא שלי. הקשר בינינו היה על גבול הטלפתי. אמא שלי אומרת היום שאני עושה דברים בדיוק כמוהו. הוא היה הכל עבורי".

ב-1990 עלה ארקדי עם רעייתו ורוניקה לישראל. הם הגיעו לפתח־תקוה ושנה לאחר מכן נולדה בתם היחידה נטע. ארקדי החל לאמן כדורסל והפך לאחד המאמנים האהובים בעיר. אחרי פטירתו, ארגנו רבים מהשחקנים שעברו תחת ידיו במכבי פ"ת טורניר שנתי לזכרו. "חייתי איתו את הכדורסל, כילדה היינו קמים יחד לראות NBA באמצע הלילה", היא משחזרת. "באותה נשימה, יכולתי להפוך לכדורסלנית".

שנת 2010 היתה שנת הפריצה שלה, בה הפכה למתעמלת הבכירה של ישראל. אבל היא גם היתה השנה הקשה ביותר בחייה, השנה בה איבדה את אביה. "מצד אחד, מבחינה מקצועית, זו השנה שבה הגעתי לצמרת העולמית", היא מספרת, "אבל כשאבא נפטר הרגשתי ריקנות עצומה. לא הבנתי מה הטעם להמשיך הלאה, לא רק בספורט, בכלל כאדם. למשך חודש שלם הייתי גוף בלי נשמה. היה בי חוסר חשק לחיות. בכלל לא חשבתי על ספורט. לא חשבתי שתהיה לי מוטיבציה.

"לשמחתי, אנשים סביבי עזרו לי לצלוח את התקופה הזאת. התחלתי לבוא לאולם לכמה שעות והספורט הציל אותי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי ספורטאית. לקחתי על עצמה מטרה - להגשים את החלומות של אבא שלי. הבנתי שאין מצב שאני מוותרת, אני הולכת בכל הכוח ועושה את זה עבורו. עם השנים זה לא נהיה יותר קל, אבל אני יודעת שאבא איתי בכל מקום. הוא עדיין נותן לי את הכוח, בימים הקשים וגם בשמחים".

סמל נשי

בדיוק שנה אחרי פטירת אביה, הפכה ריבקין לישראלית הראשונה שזוכה במדליה באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית בקטגוריה האישית. "לא יכולה להיות סגירת מעגל גדולה מזו", היא אומרת. "אז גם הבנתי עד כמה הקשר שלנו עדיין הדוק". באותה שנה, כאמור, זכתה גם במדליה באליפות העולם והבטיחה את השתתפותה באולימפיאדה בלונדון.

ללונדון הגיעה עם הרבה יותר לחץ על הכתפיים, עם ציפיות להשיג לכל הפחות כרטיס לגמר האולימפי. התחרות של ריבקין החלה יומיים לפני נעילת התחרויות, כשהביקורת בארץ מגיעה לשיא אחרי שהמשלחת הישראלית לא השיגה אף מדליה. "ניתקתי עצמי מהתקשורת, לא ידעתי מה התחולל פה", היא מספרת. "ביום הראשון של המוקדמות עשיתי טעות מאוד גדולה, שזרקה אותי למקום ה-17. הייתי צריכה ביום השני לעשות תרגיל שיחזיר אותי לעשירייה, כי ידעתי שאני לא חוזרת בלי להגיע לגמר. הגעתי ליום הבא בידיעה ברורה שהולך להיות טוב. עשיתי שני תרגילים מצוינים וכשהבנתי שאני בגמר האושר היה עצום".

מלונדון חזרה ריבקין במקום השביעי, הגבוה ביותר של מתעמלת ישראלית בענף האישי. "עברו לי בראש מחשבות פרישה אחרי לונדון", היא מודה, "לגיטימי עבור מתעמלת לפרוש בגיל 21, אחרי שתי אולימפיאדות, מדליות והישגים רבים, אבל הרגשתי שיש בתוכי עוד הרבה לתת. רציתי לחיות את זה עוד. אני פה כדי לתת מעצמי. בנאדם שמוצא את הייעוד שלו, שעושה מה שנותן לו סיפוק, זה מדהים".

היא המשיכה הלאה עד לאולימפיאדה השלישית, הישג שכאמור שותפות לו שתי מתעמלות בלבד בהיסטוריה של הענף. לריו ריבקין לא הגיעה רק כמתעמלת אלא גם כנושאת הדגל. האישה השנייה, אחרי יעל ארד, שזכתה לשאת את דגל ישראל בטקס פתיחת האולימפיאדה.

"הבחירה בי לשאת את הדגל היא כמו לקבל פרס על מפעל חיים", היא אומרת. "יש לנו המון ספורטאים אדירים והבחירה היתה ודאי לא קלה. בחרו בי לא רק על בסיס הישגים, אלא גם בזכות הדרך והעבודה הקשה. עצם העובדה שנתנו לי את הכבוד הזה, אי אפשר להסביר במילים כמה זה גדול. הרגשתי שמדינה שלמה עומדת מאחוריי, המדינה שאני אוהבת ואני מחוברת אליה בכל נימיי".

האולימפיאדה עצמה היתה מאכזבת. ריבקין לא הצליחה להעפיל לגמר. "הצלחתי להגיע לאולימפיאדה בכשירות מלאה, למרות פציעה לא פשוטה בקרסול שמנעה ממני להשתתף באליפות אירופה", היא מספרת. "עשיתי כל מה שצריך והתכוננתי נכון, אבל זה פשוט לא קרה. יש דברים שאי אפשר להסביר. רציתי להשיג הרבה יותר. לשמחתי, גם האכזבה הזאת לא מחקה את כל מה שעשיתי לפני כן. קיבלתי המון תגובות מפרגנות. לקח לי שבועות לקרוא את כל מה שכתבו לי, עד היום אני עוד מגלה כמה שפספסתי. אנשים זוכרים את הדמות, את מה שהיית לאורך שנים ואת זה אי אפשר לאבד. אני חווה את זה גם היום, אחרי שפרשתי, וזה ההישג הכי גדול שלי. הרבה יותר ממדליות".

מעבר להיותה סמל להצלחה ספורטיבית ומודל לחיקוי לעבודה קשה, ריבקין הפכה ברבות השנים לסמל להעצמה והצלחה נשית. "המצב בין גברים ונשים לא שווה לגמרי, אבל בכל מה שקשור לספורט יש התקדמות מאוד גדולה", היא אומרת. "הדוגמא הכי טובה לכך היא המשלחת האולימפית האחרונה שיצאה מישראל, בה היה רוב נשי בפעם הראשונה. יש הרבה יותר מודעות לעניין, ויש אנשים כמוני שבאים ואומרים שאישה צריכה ללכת עם האני הפנימי שלה. למשל, אם מישהי מאמינה שג'ודו מתאים לה, היא צריכה לעסוק בו בכל לבה, למרות שאולי תהיה לה חברה שתגיד לה שזה ספורט גברי. כל אחת צריכה ללכת בדרך שלה ולעשות את מה שעושה לה הכי טוב ושום סטיגמה לא צריכה לעצור אותה. צריך כל הזמן להעביר מסרים לציבור ולספורטאיות, שכל אחד מאיתנו שונה ובוחר מה שמתאים לו. אם את בחורה, אין שום בעיה שתשחקי כדורגל".

ובכל זאת, עדיין צריך לציין את יום האישה.

"נכון. בעמדות המפתח בכל התחומים עדיין מחזיקים בעיקר גברים. שני הצדדים, גברים ונשים, צריכים להפנים שאין שום דבר שאישה לא יכולה לעשות כמו גבר, ואולי אף טוב ממנו".

הרגשתי שזה הסוף

בראיון שהעניקה ל"ידיעות פתח־תקוה" אחרי אולימפיאדת לונדון, אמרה ריבקין כי תפרוש מיד בסיום המשחקים האולימפיים בריו.

"זו היתה הפעם היחידה שאמרתי את זה", היא מספרת. "מחשבות באות והולכות, אבל עד הרגע שהחלטתי באמת לא ידעתי שזה הסוף. כשחווים את מה שחוויתי, קשה מאוד לשים נקודה ולהחליט שזהו. הייתי צריכה לקחת כמה חודשים אחרי האולימפיאדה כדי להבין שאני שלמה עם ההחלטה הזאת. זו ההחלטה הכי גדולה שלקחתי ואקח בחיי, החלטה שאין לחזור ממנה".

בסוף דצמבר האחרון, הפכה אותה מחשבה למציאות. ריבקין כינסה מסיבת עיתונאים ובגרון חנוק מדמעות הודיעה על פרישתה בגיל 25.

 "ברגע שאתה אומר שאתה פורש וכולם שומעים, זה הופך לאמיתי", סיפרה.  "קיבלתי הודעות מאנשים שסיפרו שישבו מול הטלוויזיה והזילו דמעות יחד איתי. העובדה שהצלחתי לגעת באנשים זה הדבר הכי יפה שיכול להיות.

"מי שאינו בקי בענף לא יכול להבין את גיל הפרישה שלי. רק מי שבתוך הענף יכול להבין כמה הוא קשה, תובעני ושוחק. מעט מאוד מתעמלות מצליחות לעמוד בזה. רוב המתעמלות עושות אולימפיאדה אחת, בודדות מגיעות לשנייה. לאולימפיאדה שלישית, בענף האישי, הגיעו רק שתי מתעמלות נוספות, שתיהן מספרד. זה כמעט בלתי אפשרי.

"ספורטאי הוא פרפקציוניסט, שרוצה לעשות הכל הכי טוב. אתה נמצא כמעט כל היום באולם, וביום החופשי שלך אתה בסידורים או שאתה מפורק. זו הקרבה משוגעת. בשלב מסוים אתה נשרף ורוצה פשוט להיות אדם רגיל".

היה רגע מסוים שבו הבנת שזה הסוף?

"בכל התקופה האחרונה הרגשתי שהסוף מתקרב. הבנתי שלעוד קמפיין אולימפי אני לא הולכת בוודאות. יכולתי להישאר עוד שנה ולעשות עוד אליפות גדולה, אבל באמת הרגשתי שנתתי כל מה שהיה בתוכי. זה אושר גדול עבורי לפרוש בכזאת הרגשה. במהלך מסיבת העיתונאים נשאלתי אם היו רגעים שהתחרטתי. התשובה היא חד משמעית לא! לאורך כל השנים האלה, הבאתי בכל יום את כל מה שהיה בתוכי הכוחות, המחשבות והאנרגיות. נתתי מעצמי הכל וצריך לדעת לפרוש בשיא. עשיתי זאת בצורה הכי מכובדת שאפשר. זה בא ממני וכמעט ולא התייעצתי עם אנשים. הרגשתי שזה הזמן שלי להמשיך הלאה".

יש כבר מחשבות על העתיד?

"אין לי ספק שאשאר בספורט. אני יו"ר ועדת ספורטאים של הוועד האולימפי, יושבת בהנהלה וחלק מהעשייה וקבלת ההחלטות. הספורט הישראלי מאוד חשוב לי ובעיקר הספורטאים. הם צריכים לקבל את היחס שמגיע להם. אם אני יכולה להשפיע באיזושהי צורה, אעשה זאת. חשוב לי לתרום מהידע והניסיון שלי לטובת הדורות הבאים".