האם אדם שתרם כליה יכול לרוץ עשרות קילומטרים? אם נחשוב על זה לרגע, הסטיגמה הטבועה בנו תצווח מיד "לא". רבים מאיתנו לא מכירים כלל אנשים שחיים עם כליה אחת, ובטח מתקשים להאמין שחייהם יכולים להמשיך כמעט כרגיל. בחודש מאי הקרוב ייערך מרוץ "הר לעמק", מרוץ שליחים הנמתח על פני יממה שלמה ועל פני מרחק של 215 ק"מ, מהגליל העליון ועד לעמק יזרעאל. אחת הקבוצות שתרוץ מורכבת משמונה תורמי כליה, וזכתה לשם "אפשר לרוץ גם עם כליה אחת". כל אחד מחברי הקבוצה ירוץ כ-30 ק"מ לסירוגין.

מטורף? לא ממש, אם תשאלו אותם. "מטרת ההשתתפות במרוץ היא להראות שאנחנו חוזרים לחיינו בבריאות טובה. אם אנחנו מראים שאפשר לעשות את המרוץ הזה אחרי השתלה, אפשר לעשות בעצם כל דבר אחר", הם מסבירים.

תכירו את עמותת "תורמים חיים", שחבריה, מרביתם מפתח־תקוה והסביבה, הם בעלי משפחות שהחליטו יום אחד לתרום מעצמם, תרתי משמע, ועכשיו רוצים לספר לעולם על ההליך המורכב למדי שיעבור כל תורם כליה, אבל בעיקר על החיים הנפלאים שאחרי התרומה.

למה הם עושים את זה? התשובה הקצרה שנותן המייסד, תורם הכליה גבי רביבו, היא: "לכל אדם יש זכות לחיות - ואנחנו נעשה הכל כדי לעזור לו לעשות זאת".

למה הבלגן הזה?        

לראיון הגיעו שלושה מחברי הקבוצה: משה צוריאל (42), אב לשישה ילדים מפדואל ומנהל פרויקטים בחברת ביטוח, שתרם את כלייתו לפני שנה וחצי, גבי רביבו (37), אף הוא מפדואל וגם לו שישה ילדים, שתרם לפני שנתיים וחצי ועובד כמנהל מכירות. אליהם הצטרף ברק כפרי (47), איש היי-טק ואב לשלושה מתל-אביב, התורם הכי "צעיר", שעבר את הניתוח לפני שבעה חודשים.

"אנחנו חברים בקהילת הכליה החסרה", מסביר כפרי בהומור. "כל הפערים שאולי יש, הופכים ללא רלוונטיים. אני תרמתי כליה לאישה ערבייה מחיפה. אין לזה משמעות. יש בדיחות, כמובן. אני שואל אותם אם צריך דרכון כשאני מגיע אליהם, הם מבקשים שאסדר להם ויזה להיכנס לתל אביב, אבל בסופו של דבר המטרה מקדשת את העניין".

מה גורם למישהו לקום יום אחד, לשים את כל צרות היומיום בצד ולתת איבר מגופו לאדם זר?

צוריאל: "הסיבה האמיתית שלי היא גבי, שתרם שנה לפניי. כשהוא סיפר לי על התהליך, זה לא נראה לי רלוונטי עבורי. איחלתי לו בהצלחה, פרגנתי, אבל זה לא נראה לי מציאותי. לא ידעתי על המצוקה הקשה, לא ידעתי שאלף חולי דיאליזה מתים מדי שנה בהמתנה להשתלה. אז כשגבי תרם התרגשתי קצת, לא יותר מדי, למען האמת. אחרי שתרם הוא החל להיכנס לעניינים, לחפש לעזור לאנשים. לפני שנתיים הגעתי אליו הביתה לסעודת פורים. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי על משפחה שהוא ניסה לעזור לה למצוא תרומת כליה. הוא השתתף במצוקה שלהם. זו הפעם הראשונה שנחשפתי באמת לעניין. ראיתי אותו עומד ומנפנף על המנגל, והוא חזר לכשירות מלאה. באותו רגע נפל לי האסימון, ואתה מתחיל את התהליך, קודם כל עם עצמך, אחר כך עם סביבתך".

רביבו, הראשון בשרשרת התורמים, מספר על ההתחלה שלו: "כשעבדתי במד"א נחשפתי לעולם הקשה של חולי הדיאליזה. במשך כמה שנים זה התבשל. התחברתי לעניין כשאחיין של חבר נזקק לתרומה. ידעתי שיש מי שתורם לו, אבל פתאום העניין הזה היכה בי. האנשים האלה, אני קורא להם 'אנשי הדממה', לא יבקשו את העזרה, ועשרים אחוז מהם ימותו בכל שנה. צריך לבוא ולהציע את העזרה. באחד הערבים קראתי לאשתי, הכנתי לה כוס קפה, הבאתי את לוח השנה ושאלתי: מתי תורמים".

החיבור של כפרי לקבוצה נעשה דרך אורי, חברו הטוב שנזקק להשתלת כליה. "בן דוד שלו היה אמור לתרום לו, וברגע האחרון זה נפל, והוא כבר הגיע למצב שגם הלב שלו החל לעשות בעיות", הוא מספר. "דיברנו על זה והצעתי 'בוא נתחיל את התהליך ונראה לאן זה יילך'".

כפרי נמצא לא מתאים לתרומה עבור אורי, ועל כן הוחלט לבצע "תרומה בהצלבה". המשמעות היא שבעלה של אישה אחרת שזקוקה להשתלה, תרם את כלייתו לאורי, ואילו ברק תרם את כלייתו לאשה. "אחרי ההשתלות שלהם, הם רצו להקים עמותה שתעלה את העניין למודעות. גם אנחנו רצינו והחלטנו שהכי כדאי לאחד כוחות", מספר רביבו. גם אחיו, דובי, תרם כליה. "ההורים שלנו קיבלו מכה כפולה", אומר רביבו בחיוך.

איך הגיבו המשפחות והסביבה להחלטה המורכבת שלכם?

כפרי: "אצלי זה נע בין 'וואו, מדהים', שזו תשובה שאתה לא מחפש כל כך, לבין 'למה אתה צריך את זה'.  אנשים לא עושים את הניתוח הקר והמורכב של המצב. את זה אתה עושה עם עצמך ועם הקרובים אליך ביותר. לדעת שיש לך משפחה וסביבה תומכת זה חשוב ועושה את הכל קל יותר".

היו מי שניסו להניא אתכם מהמהלך?

כפרי: "אבא שלי שאל אותי 'למה אתה צריך את הבלגן הזה, את הצרה הזאת'? כולנו קיבלנו תגובות כאלה".

מה עונים?

רביבו: "אתה שואל: 'לבן משפחה אתה מוכן לתרום'? הרוב יענו בחיוב. לחבר הכי טוב תתרום? למישהו שהיה איתך בצבא או במילואים? מה סף המינימום? בסופו של דבר, אתה מבין שגם אם אתה לא מכיר את הבנאדם, אבל אתה יכול לאפשר לו לחיות ולגדל את המשפחה שלו, כפי שאני עושה, אז למה למנוע זאת ממנו?".

כפרי: "ברגע שאתה בתוך הסיפור ורואה מחלקת דיאליזה, קשה להישאר אדיש. אחרי שאתה מבין את חיי היום יום של חולי דיאליזה ומבין שהם עוברים גיהנום, ולך יש את האפשרות להציל אחד מהם, אתה תעשה את זה. אתה לא מחפש תמורה. במעשה שלי, הרווחתי כפול, אבל אתה לא יושב כל היום וחושב על זה".

רביבו: "יש גם הבנה מוטעית, שמי שמקבל את הכליה הוא המושתל ולנו 'לא יוצא כלום'. יוצאת לנו תחושת סיפוק בלתי נתפסת. זה הפך אותי לאדם יותר טוב. הוציא ממני הרבה טוב. היום אני מוצא עצמי עושה את הדברים בהרבה יותר רגישות. קשה לי להסביר את התהליך, אבל בימים הכי קשים עם הילדים והעבודה, כשאתה מוריד את החולצה לפני המקלחת, אתה רואה את הצלקת ונזכר במי שקיבל את הכליה. אני תרמתי למישהו בשם ליאור, ואני מדמיין אותו משחק עכשיו עם ילדיו או יושב עם אשתו בבית קפה. זה רק בזכותך וזה עושה לך טוב מאוד".

שלב הוועדה

לא מדובר בתהליך פשוט. "קודם כל, אתה מגיע לרופא המשפחה ואומר לו שאתה רוצה להתחיל בתהליך", מספר כפרי.

"הוא מיד אומר לך 'אתה טמבל ומשוגע, אתה לא צריך את זה'. מה הוא צריך את זה? לא נתקלתי ברופא שעודד את זה".

אחרי שמתעקשים ומקבלים הפניה לבדיקות דם ושתן, מגיע שלב איסוף השתן, במהלכו נדרש התורם להטיל את מימיו במשך יום שלם לתוך מיכל גדול, מה שמוליד סיטואציות משעשעות. "אתה הולך יום שלם עם תיק מלא בשתן", מספר כפרי, בסוג של נוסטלגיה.

כשהשלב הזה מוכרז כתקין, מגיע התורם ליום שלם בבית החולים.

"אתה מתרוצץ בין המחלקות, עושים לך בדיקות ואתה מרגיש כמו כוכב אורח כי אתה בריא", מתאר כפרי. אחרי הערכה פסיכולוגית, מתאימים בין תורם ומושתל. "בעמותה המלצנו שלא לפגוש את המושתל עד שזה לא קורה", אומר צוריאל. "דברים בתהליך יכולים להשתבש ואז מפח הנפש גדול עוד יותר. לפעמים גם תורמים פוטנציאלים מחליטים להתחרט ברגע האחרון. בראשית התהליך, אמרה לי רופאה שאני יכול להחליט בכל שלב שאני מוותר, גם ביום הניתוח. היא הבטיחה שתוציא אותי הכי טוב, שתמציא איזו בדיקה שהשתבשה, כך שלא יהיה שום לחץ על אדם לעשות את המעשה, שלא יקום בלי כליה ויגיד 'מה עשיתי?'".

השלב האחרון הוא פגישה עם ועדה בת שמונה חברים, שאמורה לתת את האישור הסופי. "הם לא נחמדים", מצטט כפרי את גולדה מאיר. "הם יושבים מולך ומנסים להסביר לך שלא כדאי לך, לבדוק שאתה לא גנב, שלא מעורב בכך כסף ושלא איימו עלייך. אם אתה שורד את זה, יש תאריך".

איך מתמודדים עם החששות הכבדים לפני הניתוח?

צוריאל: "אתה קורא הרבה, שואל, לומד את התהליך. זה תהליך מאוד קשוח. הרבה אנשים נופלים בשלב הבדיקות. אם מוצאים את הדבר הכי קטן בהיסטוריה המשפחתית או בבדיקות, מפילים אותך. בסופו של התהליך, אתה מבין שהבדיקות נועדו לוודא שתוכל לחיות עד 120 עם כליה אחת".

רביבו: "יש לא מעט סיכונים. כמו בכל ניתוח בהרדמה מלאה יש סיכונים. אבל גם בלידה יש סיכונים ואנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם. היולדת עושה זאת למען עצמה? גם אנחנו עושים זאת לעצמנו".

צוריאל: "הפחד הבאמת גדול הוא שהכליה לא תיקלט. אתה נותן מעצמך כדי שאדם אחר יחיה ויש 85% הצלחה. יש 15% סיכוי שזה לא יקרה. הכנתי עצמי לזה. אני מאמין במשפט 'אני אחראי למעשים והקדוש ברוך אחראי לתוצאות'. אם זה לא מצליח, אדע שעשיתי הכי טוב שאני יכול".

הניתוח עצמו אורך כשעתיים, האשפוז עוד כשלושה-ארבעה ימים וההחלמה, הם מספרים, אורכת כחודש. "זה משתנה מאדם לאדם", מספר כפרי. "ראא'ד, שתרם לחבר שלי, אכל בגט יומיים אחרי ההשתלה, בזמן שאני לא יכולתי לראות אוכל. מצד שני, אחרי שבועיים כבר חזרתי לעבודה. אחר כך יש חודש וקצת של כאבים. זה לא כיף. לאט לאט אתה מרגיש שאתה מתחיל לחזור לכשירות".

צוריאל: "אצלי הכאבים היו של הניתוח, כמו של ניתוח קיסרי. החתך הוא באותו מיקום. בכלל, זה דומה לקיסרי כי הבאת עוד חיים לעולם".

כפרי: "מצד שני, אין לך את מפל ההורמונים שנופל על אישה אחרי לידה".

ובזמן הכאבים האלה, כשמתעוררים באמצע הלילה, לא מקללים את הרגע שהחלטתם לעבור את הניתוח?

כפרי (צוחק): "אתה לא מקלל את הרגע, אתה מקלל את מי שנתת לו את הכליה. וברצינות, הימים שאחרי הניתוח היו לי קשים מאוד. זה לא כיף".

רביבו: "כשאתה רואה מה נתת לאדם בצד השני, הכל מתגמד. מבחינתך, הכאבים הם בקטנה, וכשהם עוברים, אתה חוזר לחיים נורמליים. אחרי הניתוח, זה אחד הרגעים היחידים בעולם בהם מתרגשים מפיפי. זה רץ בוואטסאפ של המנתחים. ברגע שיש שתן, הכליה יודעת לעשות את עבודת הסינון ולהפריש שתן. כשהשקית של המנותח מתחילה להתמלא, זה הרגע הכי מאושר".

כפרי: "אצל סאוסן, האישה לה תרמתי, זה לקח קצת זמן. במשך שבועיים, כל בוקר קמתי והתקשרתי לשאול אם היא עשתה פיפי. זה קצת הזוי".

ומה קורה אחרי ההחלמה? לא קורה כלום בעצם. "כולנו נשמח לכוסות מים, זה מאוד חשוב אצלנו", אמר רביבו בחיוך למלצרית בבית הקפה בו ישבנו, אחרי שכל אחד פירט את הזמנתו. וזה הכל. זה כל מה שנדרש מתורמי הכליה כיום, חודשים אחרי תרומתם. השריד היחיד (מלבד הצלקת המרשימה בבטנם) לכך שעברו ניתוח – קצת יותר תשומת לב לדברים שכולנו בעצם צריכים לשים לב אליהם. להקפיד יותר שלא להתייבש, רצוי גם לא לעשן.

"הייתי בהרצאה שבה מנהל מחלקה הסביר שלתורם כליה מומלץ שלא לעשן, לא להעלות במשקל, להיזהר מיתר לחץ דם ולא לקחת כדורים מסוג מסוים", מספר רביבו. "ניגשתי אליו אחרי ההרצאה ושאלתי – "כל מה שהמלצת, לא מומלץ גם למי שלא תרם כליה?". הוא אמר לי 'וואלה, לא חשבתי על זה ככה'. היום אני שומר על עצמי יותר. הבדיקות שאנחנו עוברים פעם בשנה עוזרות לנו, יש לנו מודעות הרבה יותר גבוהה. אם כל אחד היה מקבל אחת לשנה הזמנה לבדיקות ורואה בדיוק את מצבו, אני מאמין שכולנו היינו בריאים יותר".

צוריאל: "יש תיאוריה שגבי פיתח, לפיה בעצם עדיף לתרום כליה, כדי לשמור על הבריאות. הפחד של כל תורם הוא שהכליה הנותרת תיפגע, אבל מחלה שתיפגע באחת, תפגע גם בשנייה. העובדה שתרמתי כליה תשים אותי ראשון בתור להשתלה, כך שסך הכל שיפרתי את האחוזים שלי".

אתם פוגשים את המושתלים אחרי הניתוח?

צוריאל: "בבית החולים אנחנו חדר ליד חדר. נפגשים לא מעט. אחרי זה כל אחד והבחירה שלו. אני בקשר עם ההורים של המושתלת שלי מדי פעם, בבית החולים גם התפללנו יחד".

כפרי: "במובן מסוים, הדבר הנכון הוא להגיד 'אני נתתי, עכשיו תעזבו אותי בשקט'. רכבת ההרים הזאת שעובר המושתל, יכולה להיות כבדה עליך. הם מתחילים חיים שלמים של דאגות. לי היום יש גם משפחה ערבית. כשאמרו לנו שהמושתלת היא ערבייה מהצפון, אני ואורי כבר דמיינו חאפלות בכפר עד אור הבוקר. בסוף קיבלנו זוג ערבי אשכנזי מחיפה".

רביבו: "אני בקשר עם המושתל, אבל לפי הקצב שלו. כשאתה מגיע לאירוע, אתה נותן צ'ק ואחרי זמן מה, מקבל חזרה באירוע שלך. כשאתה נותן כליה, הצד השני נמצא באסירות תודה. אין אופציה להחזיר. היום הוא נמצא במקום טוב, אני לא רוצה שירגיש אותי בצלו. שיחיה את חייו בשמחה ולא ירגיש שיש לי איזה זכויות. לפני שנה וחצי נולד לו בן והוא ביקש שאהיה הסנדק. תחילה סרבתי, אבל הוא התעקש ואחרי שעשיתי זאת הרגשתי שירדה ממנו אבן. הוא הרגיש שנתן לי משהו חזרה".

כפרי: "אף אחד מאיתנו לא רוצה שיהיו חייבים לו לעד. זה לא מעניין. אחד הדברים שמקבלים אחרי הניתוח זה נופש. המדינה מממנת לך. התקשרתי לאורי כשהייתי בחופשה ואמרתי לו "אנחנו בנופש, עכשיו אנחנו שווים".

הדתיים מככבים

בקיץ האחרון נולדה העמותה. מטרתה של "תורמים לחיים", כפי שמגדיר זאת כפרי, היא "להבהיר, ללוות ולעשות את כל מה שאפשר כדי להבין שתרומת כליה מן החי היא לא עניין רציני".

רביבו: "בהסברה נכונה ובשיתוף נכון של הסיפור, אפשר לגרום לעוד אנשים לעשות זאת. כל אדם שנרתם לתרום מציל עוד חיים".

העמותה, שכרגע חברים בה 12 איש, חלקם תורמים ומושתלים, הפיקה חוברת שמסבירה לכל מי ששוקל לתרום את התהליך. "אנחנו עובדים על תכנית מנטורים, תורמים שילוו בתהליך את מי שמעוניין לתרום", מוסיף רביבו. "אנחנו מקיימים גם ערבי מודעות. ברק ואורי דיברו באוניברסיטת תל-אביב, למשל".

צוריאל: "ערבי המודעות חשובים לנו מאוד. כשאנחנו שומעים על אדם שזקוק לתרומה, אנחנו מכנסים 20-30 איש, ואחד מאיתנו בא לספר את סיפורו. בסוף תמיד יש את מי שיקום ויהיה מוכן לעשות".

כפרי: "אנחנו מנסים להפיץ את הבשורה. תרמנו בעצמנו ואנחנו יכולים לתת דברים שהיו חסרים לנו בדרך. אנחנו מצליחים לדייק את העניין יותר ויותר – גם את נושא ההסברה, גם את הליווי. לצערי, המגזר היהודי-חילוני, כמו גם המוסלמים והנוצרים, חלשים בתחום. זה משהו שלי, כחילוני, מפריע. חשוב לי לגייס אותם. הקהילה הדתית, דתיים לאומיים וחרדים הם ה'כוכבים' של העניין הזה".

למה אחוז תרומות הכליה גבוה בקרב דתיים?

כפרי: "יותר קל להם להסביר לעצמם למה לעשות זאת. זו מצווה. הנתינה נמצאת יותר בבסיס של הקהילה הזאת, שהיא קהילה אמיתית מחזקת. בפדואל יש 'מגפה' – שישה אנשים תרמו ביישוב קטן כל כך. ברור לי שלחברה החילונית חסר ידע בנושא, אצל מוסלמים ונוצרים עוד יותר. צריך להתחיל לזרוע זרעים אצל בני נוער וסטודנטים, כך שאחרי הם יבשילו ויגיעו לגיל ממנו אפשר לתרום, יהיה להם קל יותר לעשות את המעשה. יהיה תמיד למי לתרום".

רביבו: "אנחנו עובדים בשיתוף. ברק יודע איך לדבר עם החבר'ה החילוניים שלו, לי קל יותר עם הקהילה שלנו. לנו, כחברה, יש אחריות גם לאותם חולי דיאליזה".

איך מתגברים על העניין ההלכתי?

צוריאל: "אין שום בעיה הלכתית בתרומה מן החי. להיפך. יש רבנים שמעודדים אותה. הבעיה בתרומה מן המת היא לא בתרומה עצמה, אלא בקביעת המוות".

רביבו: "יש איזשהו קיבעון בעניין. יש מי שפשוט פוסל את כל עניין תרומת האיברים מן המת וזה לא נכון. גם אם מחכים עד לדום לב, שאז אין ספק שמדובר במוות, עדיין אפשר להציל את הריאות, הכבד והכליות. בהסברה נכונה ועם הדמויות הרבניות הנכונות, אפשר למצוא את הדרך לתרום איברים, גם אם את הלב אי אפשר".

דרך פעילות העמותה כבר בוצעה השתלה אחת. השתלה נוספת תתקיים בראשון הבא. שש נוספות בוטלו בשל בדיקות רפואיות ויש עשרים מועמדים נוספים בתהליכי בדיקות.

למרות הביקוש לתרומות, לא כל מי שממהר להודיע כי הוא מעוניין לתרום, חברי העמותה דוחקים בו להיכנס לתהליך. "צריך לוודא שהאדם נכנס בהבנה גמורה למה שעומד לקרות", אומר כפרי.

"אני לא רוצה שאדם בן 25 יתרום. אין לו את ההבנה והבשלות. התורם צריך לבוא מקרקע יציבה, עם סביבה תומכת ועוטפת לימים שאחרי הניתוח".

"אנשים מבינים שאתה רציני, כשאתה שולח אותו לחשוב עוד חודשיים-שלושה", אומר רביבו. "לפעמים אני מקבל תגובות מאנשים שחשבו קצת והבינו שהם לא מסוגלים. עדיף שאנשים יחשבו על זה לעומק מאשר שיתחילו את התהליך, יינשאו על גבי ההתלהבות ופתאום יבינו מה עשו".

בחודש מאי הם ישתתפו במרוץ של "הר לעמק", וכבר מתרגשים מהרעיון. "כל אחד הביא צילום רנטגן כדי להוכיח שהוא באמת עם כליה אחת", מספר כפרי בחיוך על שמונת הרצים של הקבוצה, ורביבו מוסיף: "הם הראו לנו את הצלקת. כמו שבוחרים אבטיח, דפקנו על הבטן. אם שמענו צליל חלול, התקבלת".

בימים אלה מחפשים חברי העמותה ספונסר, שיתמוך בפעילותה וביציאה למרוץ.

 "אף אחד לא מחפש לגזור קופון. אנחנו גם לא רוצים להראות כמה שאנחנו יפים, אנחנו יודעים זאת, בלי קשר", אומר כפרי. "אנחנו רק מחפשים עוד ועוד דרכים להביא את העניין למודעות. אנחנו לא גיבורים ולא עשינו שום דבר יוצא דופן. הצלנו חיים".

לפניות לעמותה:

אורי: 050-7588000

רתם: 054-2427927

או באמצעות עמוד הפייסבוק "תורמים חיים".