הם מדברים עברית מבלי שלמדו אפילו שעה באולפן. ילדיהם נולדו כאן ולומדים פה כחוק בבתי ספר ובגנים. לדבריהם, הם אוהבים את המדינה שקלטה אותם וכנראה הצילה את חייהם. גם את האנשים שחיים בה לצדם הם אוהבים, למרות המתיחות הרבה ששוררת בכל מקום בו נמצאים ריכוזים של פליטים מאפריקה לצד ישראלים. מרכז פתח־תקוה, למשל.

עם זאת, רשויות העיר, בלחץ חלקים מהציבור, אינן רוצות אותם פה. לאחרונה פנתה העירייה לחברת החשמל ודרשה ממנה להוציא התראות לפני ניתוק לדירות מפוצלות במרכז העיר, שברבות מהן מתגוררים פליטים, בטענה כי הן מסכנות את שלום הציבור. רגע לפני שההחלטה יוצאת אל הפועל, כינסנו את סמואל לאסוף וכמה מחבריו מהקהילה האריתריאית, כדי לשמוע על תחושותיהם לגבי העתיד. "האנשים בישראל טובים ויודעים היטב מה זה להיות פליט", הוא אומר, "אבל שוטפים להם את הראש וחלקם כנראה כבר לא רואה אותנו כבני אדם".

שביל הבריחה

לשיחה איתנו הגיעו ארבעה. סמואל (39), שהגיע לארץ דרך סיני ב-2009, מספר: "עד סיני עשינו את רוב הדרך ברגל וחלק ברכב", סיפר. "מסיני כבר הלכנו ברגל". לארץ הגיע אחרי שנכפה עליו לבנות ללא תשלום את בתיהם של הגנרלים הבכירים בצבא האריתריאי, וזאת למרות שהשלים תואר בהנדסת בניין. "כמו עבד", הסביר, "אתה מגיע הביתה פעמיים בשנה ורק אחרי שאתה מתחנן. החיים שלי שם היו בסכנה. השלמתי תואר, רציתי להתקדם, אבל עתידי היה בעבדות. לכן התחלתי לשאול שאלות. כשראיתי שחברים שלי מתחילים להיעלם, החלטתי לברוח".

עם בריחתו, הגיעו קציני צבא לביתו והחלו לחקור את רעייתו. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכה, ברחה אף היא יחד עם בתם. כיום לזוג יש שתי ילדות: בת תשע, שלומדת בבית הספר "שמעוני" ובת שלוש, שנולדה בבילינסון. סמואל: "גיליתי שלילדה יש תעודת זהות רק כשבאתי לרשום אותה לגן. אנחנו יודעים שיש מספר, אבל לא יודעים איפה התעודה עצמה", אומר סמואל שעובד כיום בבית אבות.

היילה (42), שעובד אף הוא בבית אבות, הגיע לישראל ב-2008.  "במקום בו גרתי לא היה כלום, לא חשמל ולא מים וגם לא חוק או דמוקרטיה. מילה אחת לא במקום שולחת אותך לבית הסוהר", הוא מספר. "לכן כל תושבי אריתריאה שותקים. כשמישהו נשלח לכלא, אין לך שום דרך לדעת מה קורה איתו".

לארץ הגיע דרך סודן. שנה אחריו הגיעה לישראל אשתו, ובארץ נולדו בנו ובתו. "באריתריאה אין לך זמן להביא ילדים, אתה כל הזמן בצבא", הוא מספר. "בישראל עוזרים לי. אנחנו יכולים לגדל פה את הילדים בכבוד".

הצעיר שבחבורה והוותיק בארץ הוא סיימון (34), שהגיע ארצה ב-2007, אחרי שגויס בכפייה, עוד לפני שסיים תיכון. "הודיעו לי שאני רוצה לברוח לאתיופיה, למרות שבכלל לא חשבתי על זה באותה תקופה", הוא מספר. "כל זה רק בגלל שחבר שלי ברח". בהמשך, הוא מימש את ההאשמות נגדו, ברח לישראל דרך אתיופיה ומצרים. את אשתו האריתראית הכיר בארץ ולשניים ילדה בת שלוש. הוא עובד בבית קפה בעיר.

גידה אבבה, או בקיצור "אבי" (46), הגיע לארץ בגפו, אחרי שברח מבית סוהר בארצו. "הייתי מורה למתמטיקה ויום אחד הודיעו לי שאני עובד בחינם, כשירות לאומי", הוא מספר. "כשהתחלנו לעשות בעיות ולשאול שאלות על המצב שלנו והמדינה, נשלחתי לבית סוהר". חצי שנה העביר בתנאי מעצר קשים, שבהם ידיו היו אזוקות רוב שעות היממה. בינואר 2010, באחד מביקוריו בשירותים, הוא ברח יחד עם שלושה חברים נוספים. מרגע שנכנס לכלא ועד היום לא ראה את משפחתו.

"כשברחתי, הגיעו לביתי ועצרו את אשתי שהיתה אז בהיריון", הוא מספר. "עד היום אין לי מושג מה עלה בגורלה ובגורל התינוק". שני ילדיו הגדולים ברחו לפני שלוש שנים והגיעו לשוויץ ולאוגנדה. אביהם הגיע לישראל דרך סודן וסיני. כאן בישראל, המורה למתמטיקה עובד כמנקה רחובות.

"כולנו השארנו חברים שנהרגו בדרך לישראל", מוסיף סמואל.

אין מקום בת"א

כמו רבים מחבריהם, הגיעו הארבעה לישראל, והוסעו באוטובוסים לתל אביב. "הורידו אותנו בתחנה מרכזית, בלי לדעת את השפה, בלי עבודה ואין לך מושג לאן ללכת", מספר סמואל. "אתה גר איפה שאתה יכול ומנסה להסתדר".

היילה: "הייתי כמה ימים בתל אביב. אחר כך מצאתי עבודה בפתח־תקוה והגעתי לפה. מצאתי דירה קטנה ומאז לא עזבתי. לפני שלוש שנים עברנו לדירה גדולה יותר ברחוב שטמפפר".

כולם מציגים סיפורים דומים. העבודה בעיר עמוסת אזורי התעשייה, שיכולה להציע הרבה אפשרויות תעסוקה, משכה אותם לפתח־תקוה, כמו גם העובדה שהחיים בדרום תל-אביב הפכו קשים, בעיקר לבעלי משפחות. "בפתח־תקוה יש פחות אנשים מאשר בתל-אביב", מסביר היילה. "העבודה פה טובה יותר, זו עיר מרכזית".

סיימון: "נאסר על פליט שמשתחרר ממתקן 'חולות' להגיע לתל-אביב ולאילת. פתח־תקוה קרובה למרכז. אפשר לעבוד ולגור במרכז העיר ולכן היא אופציה מאוד נוחה".

אבי: "תל-אביב כבר מלאה באנשים. אין מקום".

התוצאה, לדבריהם, היא שבחודשים האחרונים הפכה פתח־תקוה ליעד מועדף עבור פליטים המגיעים מאריתראה וסודן. מרביתם השתקעו במרכז העיר, מה שיצר חיכוך מתמשך בינם לאוכלוסייה המקומית. הפיצוץ כמעט בלתי נמנע והגזענות כבר מרימה ראשה.

דוגמא לכך קיבלנו בזמן שצילמנו את הרביעייה בכיכר המייסדים, שהפכה למעוז הפליטים בעיר. שני ישראלים שעברו במקום וראו את הצילומים אמרו זה לזה: "סוף סוף מחזירים אותם לאפריקה". העניין הגיע לנקודת רתיחה לאחרונה, לאחר שפליט סודני פרץ לבית באזור וניסה לאנוס ילדה בת 12. זמן לא רב לאחר מכן החליטה העירייה על ניתוק החשמל בדירות המפוצלות.

"רוב האנשים, ברגע שישמעו שאני מאריתריאה, לא יסכימו להשכיר לי דירה", אומר סמואל. "בגלל זה בהתחלה רבים עברו לדרום תל-אביב. רוב הדירות שם ישנות ומוזנחות. אין לך ברירה, אתה תגור גם בזבל אם צריך. גם כיום, אנשים לא מוכנים לקבל אותך אם אין לך פנקס צ'קים. בבנק לא נותנים לנו להוציא, אז אנחנו גרים איפה שמוכנים להשכיר לנו ולא שואלים שאלות".

אחד מהם, שביקש לא לחשוף את זהותו, מספר כי הוא גר בדירה מחולקת. השאר אומרים כי אינם יודעים אם דירתם היא כזאת. "אני לא יכול לבקש מהמדינה והעירייה שלא לאכוף את החוק, אבל אני לא יכול לדעת שאני עובר עליו, כשאין לי מידע", מסביר סמואל. "אנחנו גרים במקום הכי נוח עבורנו. אין לנו מקום אחר ללכת אליו. כשהם שומעים אריתריאים, הם משוכנעים שאנחנו פושעים. סרטן, כפי שקראה לנו מירי רגב. מי שמוכן להשכיר לנו את הדירות, הוא מי שכנראה הדירה שלו לא חוקית ויתקשה להשכיר אותה לאדם אחר. אני לא בעל הדירה. לא הייתי שם כשבנו אותה וגם לא כשחילקו. כשהגעתי, היא כבר היתה מוכנה. לחתוך את החשמל זה פשוט לא הוגן. אנחנו הקורבנות".

"הם לא מחפשים את בעלי הדירות. כשהגעתי לעירייה לרשום את הבת שלי לגן ומילאתי טופס, אחת השאלות היתה אם הדירה מחולקת או לא. בעל הדירה ועורך דין היו חייבים לחתום על כך, או שלא ירשמו את הבת שלי לגן. למה הבת שלי היא בת ערובה במלחמה של העירייה מול בעלי הדירות הלא חוקיות? למה לשאול אותנו? תשאלו את בעל הדירה. הוא עושה משהו לא חוקי".

סיימון: "אני נדרש ללכת לעורך דין, לשלם לו הרבה מאוד כסף על התהליך, כשאני בסה"כ רוצה לרשום את הבת שלי לגן. אני משלם מספיק על שכר הדירה. זה גרם למשברים גדולים אצל הרבה אנשים, כי עורכי דין עשו מזה "ביזנס", על הגב שלנו".

מה תעשו אם בשבוע הבא תגלו שאין לכם חשמל?

סמואל: "אין לנו הרבה מה לעשות. הם יכולים לנתק את החשמל, לייבש את המים, להרוס את הבניין אפילו, אבל אין לי לאן ללכת. אתם רוצים שאלך מפה? אין בעיה. אני לא אבן. לא יכולים לזרוק אותי על האדמה. רוצים שאלך – תעשו את זה מסודר ותשלחו אותי למקום אחר. אני שמח להיות בישראל ואוהב את המקום. העובדה שאני יכול לשבת איתך ולבקר את השלטון לא מובנת מאליה מבחינתנו. אני אסיר תודה. אם לא רוצים אותי פה, תציעו אלטרנטיבה. אלך לתל אביב? יגרשו אותי. לאילת? גם משם. כשלאדם אין מקום משלו, זה גורם לו להדרדר לפשע. אתה רואה הרבה צעירים, שאין להם שקט ושלווה, הם לא רואים הווה ולא עתיד, הם נהיים מתוסכלים והופכים לפושעים".

היילה: "אני מקווה שהעירייה תעזור לנו. אם יתברר שהדירה שלי לא חוקית, שלא יזרקו אותי לרחוב, אלא יתנו לי אפשרות אחרת. אין לי תעודת זהות, אין לי כלום. אני עובד ומפרנס את עצמי. אני לא רוצה שום דבר בחינם. אנחנו פליטים והגורל שלנו בידי הממשלה".

אבי: "אני לא חי פה בחינם. אני משלם שכר דירה. כשראש עיריית פתח־תקוה אמר שהוא לא רוצה אותנו כאן, זה פגע בי מאוד. לא הגעתי לפה כדי לבלות ולא לעשות כסף. אנחנו פליטים שהגיעו לפה בגלל המצב הפוליטי בארצנו, לא משום סיבה אחרת. אנחנו עובדים, אנחנו לא יכולים לחיות בלי כסף. חייבים לעבוד. נשמח מאוד לחזור לארצנו ברגע שיתאפשר לנו (כולם מהנהנים בראשם בהסכמה). ברגע שיהיה פתרון למצב הפוליטי בארצנו, נודה לישראל על שאירחה אותנו ונחזור הביתה. אנחנו לא פושעים, לא אלימים ולא מחפשים לפגוע באף אחד. אנחנו משלמים חשבונות מים, חשמל, שכר דירה, ועד בית. כל מה שנדרש. רוצים לחיות בשקט, עד שנוכל לחזור לארצנו. אנשים בישראל חייבים להבין זאת. ברגע שהתושבים בפתח־תקוה יבינו זאת, יהיה הרבה יותר קל לכולם".

אתם יכולים להבין את החשש של התושבים המקומיים, בטח אחרי מקרה כמו הפריצה לבית?

היילה: "אנחנו לא מחפשים לעשות בעיות. ורובנו כאלה. אם אני עובר על החוק, תעצור אותי. כולם שווים בפני החוק, אבל ברגע שאחד מאיתנו מבצע פשע, מיד מתחילות הפגנות ומחאות ואומרים שכולנו כאלה. זה לא נכון. רק לפני כמה שבועות גבר רצח את אשתו וילדיו, אז תטען שכל היהודים רוצחים?".

סמואל: "אנשים מפחדים בעיקר בגלל הדיווחים השקריים בתקשורת ובגלל שפוליטיקאים משתמשים בנו ובהסתה נגדנו כדי להפיק רווחים פוליטיים, כדי לגרוף הצלחה בבחירות. אדם אחד, רע ככל שיהיה, לא יכול לייצג עשרות אלפי אנשים טובים. אני לא מסתובב פה בתחושה שמפחדים ממני, אבל זה מה שמדווח בתקשורת. זו טעות".

היילה: "אני לא נתקל כמעט בגילויי גזענות. מעט מאוד. אם יש כאלה שמקללים אותי, זה לא מייצג את הרוב. אנשים עוזרים לנו, אלמלא עזרה של אנשים, לא הייתי יכול להיות אפילו דקה אחת בישראל. נותנים לי עבודה, דירה, אוכל. יש אחוז מסוים שהנוכחות שלי מפריעה לו, בעיקר בגלל הממשלה והתקשורת. זה לא נעים, אבל זה שולי מאוד".

אבל אם ישראלי מבצע פשע, אנחנו חייבים לקבל אותו. הוא מקומי. אתם הגעתם לפה מבחוץ.

סמואל: "לא יכולנו להישאר בסודן או במצרים, כי מגיעים קצינים מאריתריאה ומחזירים את הבורחים. דינם כבר נגזר. זה קרה להמון אנשים. ישראל היא הדמוקרטיה הכי קרובה אלינו ולכן רבים מגיעים אליה. לפי הדיווחים שאני מכיר יש כ-37 אלף אריתראים בישראל. הם בני אדם. אם חלקם מבצע פשעים כנגד ישראלים, הם לא מייצגים אותי. אני בישראל כבר שבע שנים ואין לי מושג איך נראית תחנת משטרה. אף אחד מאיתנו. אם יש פושעים בינינו, שרובם צעירים, תעניש אותם, אבל אל תפגע בי על פשעי אחרים. באריתריאה, אם מישהו עושה בלאגן, פוגעים בכל הסובבים אותו. ישראל היא מדינה דמוקרטית".

אתם חוששים שתגורשו בחזרה לארצכם?

היילה: "באריתריאה יש רק מפלגה אחת, מפלגת השלטון. אני נחשב כמתנגד לשלטון, חבר אופוזיציה במדינה, שאין בה באמת אופוזיציה. אם אני חוזר לארצי, אני לא מסיים את היום הראשון שלי שם. אבל כאן זו דמוקרטיה. אנשים בישראל לא יתנו לזה לקרות. שלטונות ההגירה ראיינו אותי כמה פעמים. מילאתי טופס של מבקש מקלט ועד היום לא קיבלתי תשובה. אף אחד מאתנו לא קיבל. יש לנו ויזה, כל פעם מאריכים לנו אותה, אבל אין שום פתרון קבוע. אם אתם לא מסוגלים למצוא פתרון כזה, ואני מבין את הקושי, תהיו איתנו סבלניים, עד שנוכל לחזור הביתה".

מעיריית פתח תקוה נמסר בתגובה: "העירייה פועלת לטובת כלל הציבור בעיר, לרבות אכיפת שלטון חוק, מניעת תופעות הנגרמות כתוצאה מפיצולי הדירה, כמו מסוכנות בשל מקרי שריפה העלולים לגבות חיי אדם, פגיעה בתכנון המקומי, העמסה על תשתיות, מטרדים לשכנים ועוד. רק לאחרונה קרו מספר מקרי שריפה במרכז העיר של דירות מפוצלות, שהסתיימו באסון בנפש. אנו נוקטים באמצעים העומדים לרשותנו כדין למיגור התופעה. ניתוק משאבים ובכללם החשמל הינם בסמכות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. הואיל והחוק והפסיקה מאפשרים ניתוק משאבים, עמדתנו היא כי פעולתנו סבירה, מידתית ונעשית על פי דין".