כשיוסף לאון, שכולם קוראים לו "פיקו", התגייס לצה"ל, הוא רצה להיות בלהקה צבאית. הלהקות היו באותם ימים, אמצע שנות ה-60', האבן השואבת של הכישרונות התרבותיים בארץ. אולם פיקו, כפי שתבינו מהר מאוד, הוא לא אחד שהולך בתלם. הוא לא ניסה להתקבל ללהקה, אלא ביקש להקים אחת כזאת בעצמו. הוא אסף כמה מוזיקאים, לקח על עצמו את תפקיד הסולן והבדרן והחבורה הגיעה לפיקוד ההדרכה והחלה בחזרות.

הניסיון לא צלח, ופיקו נשלח לשמור על בסיס סירקין, שם בישר לו הש"ג, שיש שעות ארוכות של מנוחה בין המשמרות. פיקו הבין שזהו תפקיד חלומותיו, שבו יוכל להמשיך ולעסוק בדבר היחיד שבאמת מעניין אותו – בעלי חיים. אלא שהתחביב הפך מהר מאוד לקריירה צבאית ייחודית: פיקו הפך לאחד ממקימי יחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים של צה"ל, והיה מהראשונים שזיהו את היכולת של ההולכים על ארבע להשתתף במשימות צבאיות ואזרחיות הקשורות בביטחון המדינה.

"אני אוהב כלבים אהבת אמת, אבל מעדיף שכלב יקריב את חייו ובלבד שלא ייפגע חייל", הוא מסביר את הקונפליקט שעולה מעבודתו.

פיקו הוא טיפוס מיוחד, כפי שאפשר להסיק מהאותות והתכשיטים שעליו. את כובעו מעטרות סיכות עם סמלי יחידת "עוקץ" וחיל האוויר, בו הוא משמש כיום כמאלף הראשי. מה בדיוק אומר התפקיד הזה? הוא אינו יכול לפרט. צווארו מעוטר בשרשרת עם נשר.

"מלך העופות והשמיים. השליט", מסביר פיקו. על חזהו שרשרת של כלב, אהבתו הגדולה ביותר. "המילה כלב מחולקת לשתיים – כולו לב", הוא אומר.

בבית נשארו השרשראות עם התנין, מלך היאור, האריה, מלך החיות והדולפין. למה דולפין? "הוא דומה לאדם – עושה סקס להנאתו, לכן שמתי אותו על עגיל באוזן".

העולם הכי יפה

אהבתו הגדולה של פיקו לבעלי חיים החלה עוד כשהיה ילד קטן. הוא נולד בשכונת התקווה לאם שהיתה דור עשירי בארץ ולאב שעלה מטורקיה והיה לוחם באצ"ל. בגיל שנתיים עברה משפחתו ליפו.

"הייתי ונשארתי היפראקטיבי שמעולם לא אובחן", הוא מספר בחיוך. "אמא שלי היתה מגיעה לבית הספר שלי והיו אומרים לה: 'הוא ילד פיקח, אבל אי אפשר להשתלט עליו'. כשלא ידעו להסביר לי דברים, עשיתי אותם בדרך שלי. זה הפריע, אבל לא לי. אני אמנם בן 71 היום, אבל מתנהג כבן 25 בערך. אולי קצת פחות".

וזה מורגש. קצב דיבורו לא הואט, ולו לרגע, בכל שעות השיחה ומהזיכרון נשלפו הסיפורים, אלה שהוא יכול לספר, בצרורות.

"כל השנים עבדתי עם חיילים, אז אתה נשאר צעיר, מעודכן במה שמתחדש, אבל יש לי גם את השיגעונות שלי ואת הדברים שעליהם לא אוותר. אני אוהב שיש בלגן. בסוף זה מסתדר. משעמם להיות נורמלי. מי שאומר שהוא נורמלי אומלל. כיום, עם התפקידים והאחריות, אני בלגניסט מאורגן".

אבל רגע. סטינו מהנושא – נחזור לבעלי החיים. "כל אדם נולד עם אהבה גדולה למשהו, אצלי זה בא עם הבנה גדולה בנושא", הוא מספר. "כשהייתי בן חמש, אבא שלי הביא את הכלב הראשון. קראנו לו שלגי. תמיד היו כלבים בבית, גם כשהיה לי בית משלי. גם היום יש לי כלבה והיא האחרונה שתהיה לי. מספיק. במקביל, אהבתי לצאת לטבע, לחולות שליד הבית ולתפוס נחשים, עקרבים, פרפרים וציפורים. הכל עניין אותי".

הבייביסיטר שלו כילד עבדה במקביל כמזכירה בגן החיות בתל-אביב. "היא היתה מכניסה אותי לשם באופן קבוע", הוא נזכר, "אבל אבא שלי רצה שאלך ללמוד מקצוע. ניסיתי מסגרות, נגרות, דודי שמש. מה לא? לא התחברתי לשום דבר חוץ מבעלי חיים".

אתה מבין למה דווקא בעלי חיים?

"זה העולם הכי יפה שיכול להיות. אם יש עולם שבו אדם יכול להחכים ולהבין את העולם שסביבו – זה רק דרך החיות. הם לא מדברים איתך, הם מתנהגים. תנועות וצלילים. אם אתה מצליח להבין אותם, אין לך בעיה לקלוט התנהגות של בני אדם. כיום אני יכול להבין בני אדם שיושבים לידי בבית קפה רק מהתבוננות של כמה דקות".

אחרי גיוסו ותקרית להקת פיקוד ההדרכה, מצא לעצמו את הג'וב הצה"לי, שאפשר לו לשהות עם בעלי חיים.

 אגב, בסמוך לבסיס סירקין, בשיכון בילינסון, התגוררה עלמה צעירה בשם דינה. יום אחד היא הגיעה לדוכן פלאפל בסביבה יחד עם כמה חברותיה והבחינה בצעיר בלונדיני, שלא ממש התייחס לחבורת הנערות שבמקום. למרות זאת, היא הודיעה לחברותיה כי אותו בלונדיני סורר יהיה שלה. ואכן כך היה. השניים נישאו ועברו לפתח־תקוה, בה הם גרים עד היום. יש להם ארבעה צאצאים (שני בנים ושתי בנות) ו-13 נכדים.

אריק והכלבים

ב-1967 השתחרר פיקו מהצבא והחל לעבוד בגן החיות של תל אביב. "כמעט פיטרו אותי, כי הייתי נכנס לכלובים של החיות הטורפות", הוא מספר בגאווה.  באמצעות מה שהוא מגדיר "אינסטינקטים", החל לאלף כלבים במקביל לעבודתו בגן.

בשלב זה פיקו התבקש על ידי הכלבן הראשי של התעשייה הצבאית לסייע באילוף כלבי השמירה שבמקום. ב-1970 פיקו נענה להצעה ועבר לתע"ש, אולם עקב חילוקי דעות עם הקב"ט במקום, עזב אחרי כמה חודשים.

 לא חלף זמן רב ופיקו קיבל פנייה חדשה, הפעם מיוסי לבוק, מי שהיה הכלבן הראשי של חיל המודיעין ותלמידה של פרופ' רודולפינה מנצל.

שימוש צבאי בכלבים החל עוד בימיה הראשונים של המדינה. פרופ' מנצל, מאלפת כלבים נודעת, שהחלה לעסוק בתחום עוד בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, הגיעה לישראל ב-1938 והקימה מכון לחקר כלבים ואילופם. במכון עסקו תחילה באילוף כלבים לצורכי ביטחון, כולל הכשרת כלבים לגילוי מוקשים. בהדרגה הפך המכון למרכז ארצי לגידול כלבים גזעיים, בין השאר, לצורכי חקלאות. אפילו בארגון ההגנה היתה יחידת כלבים שעסקה באיתור מטענים ובגישוש.

"הספקתי להכיר את האישה הנפלאה הזאת לפני שנפטרה ב-1973", מספר פיקו. "היא הכשירה את הכלבים שזיהו את המוקשים הרבים שהוטמנו בגבולות המדינה בשנותיה הראשונות. למעשה, כלבים שירתו בשדה הקרוב כבר לפני 3,500 שנה, בקרבות בין הפרסים והאשורים".

פיקו חזר לצבא כאזרח עובד צה"ל, שהיה אחראי כסגנו של לבוק, על אילוף כלבי השמירה. "ביקשתי שיותר לי להכשיר כלבים למשימות נוספות", הוא מספר.

באותן שנים היו ניסיונות ראשונים להקים יחידת כלבים מקצועית בצבא, שלא עלו יפה. אולם שנה אחרי חזרתו לתפקיד, השתתפו הכלבים שלו בפעילות מבצעית ראשונה. "אריאל שרון היה אלוף פיקוד דרום ובקשרים טובים עם לבוק", משחזר פיקו. "הוא הגיע לביקורים תכופים. הוא אהב בעלי חיים כל חייו. התיידדנו והוא שאל אם אנחנו יכולים להכין כלבים לפעילות.

"חיפשנו מה ניתן לעשות כדי לעזור לחיילים, שהיו נכנסים לבתים בשטחים ונתקלים באלימות קשה מבלי שיכלו להגיב. לכן, יצאנו לפעולה. הכלבים הלכו בחזית והרתיעו כל מי שניסה לפגוע בחיילים".

עד היום הוא רוכש את הכבוד הרב ביותר לשרון ז"ל. "הוא היה אישיות מאוד מיוחדת ומורכבת. כשיצאת לפעילות עם אריק, ידעת שיש לך גיבוי מלא, הוא לא מפקיר אותך בשום שלב", מספר פיקו.

 "אם הוא היה רמטכ"ל כיום, הסיפור של אלאור אזריה היה נראה שונה לגמרי. הוא היה מגבה את החייל עד הסוף. היה נמנע גם העליהום הגדול סביב העניין".

לאורך השנים נעשו ניסיונות להקים יחידת כלבנים או למצוא דרכים שונות לשילוב הכלבים בשדה הקרב. ב-1974 לבוק הקים בסופו של דבר, בצוותא עם פיקו, את יחידת הכלבים ללוחמה בטרור, גלגולה הראשון של יחידת "עוקץ".

"יוסי היה שר החוץ', ודאג שנקבל כל מה שצריך להכשרת החיילים והכלבים", משחזר פיקו. "במשך ארבעה חודשים עבדנו לילות כימים. בחרנו בקפידה כל חייל וכל כלב ואז נתנו לחיילים לבחור אותם. הכלבים היו כלבי שמירה שכבר היו בצבא. לא היה רכש מבחוץ".

כל כלב יכול להיות "צבאי"?

"תלוי לאיזו משימה אתה מייעד אותו. בראשית הדרך, הכנו כלבי תקיפה בלבד. בהמשך, כשנוספו כלבים לזיהוי אמצעי לחימה, חומרי נפץ, גישוש וחילוץ, אפשר היה לבחור נוספים. כדי שהפעולה תצליח, היא צריכה להתנהל כמו הצגה – כל שחקן צריך לבצע את התפקיד שלו, גדול כקטן, במדויק ואי אפשר לאלתר. אם תפתיע כלב, הוא יפתיע חזרה ולא תוכל לחזות את פעולותיו. לכן חייבים לדעת את כל פרטי הפעולה כדי לדעת למה להכין את הכלב ולהתכונן".

פיקו מעולם לא רצה לקבל מרות. ב-1975 הוצעה לו דרגת רב-סרן, בלי סיכת מ"מ, אך הוא סירב.

 "כשלי יהיה דרג, מעליי יהיה זרג", הוא מסביר בשפתו המעודנת.

"כאזרח, אני אלוף מול כל אלוף, ועדיף לי ככה. אני מכבד את כולם ואת כל מי שמדבר איתי בגובה העיניים. גם אלופים ורמטכ"לים".

מקרבות להצלה

היחידה עסקה באינספור מבצעים ופעולות, שחלקם לא נחשפו, בעיקר בגבולות. "עשינו שם דברים מטורפים, אבל אי אפשר לדבר עליהם", הוא נזכר. "כלבים מצאו אנשים שהתחבאו בכל מיני מקומות, אפילו מאחורי קירות".

פעילות יחידת הכלבנים נחשפה לראשונה ב-1980, כשמחבלים חדרו לקיבוץ משגב עם, שעל גבול לבנון, והשתלטו על בית הילדים. לאחר יממה של מו"מ פרץ כוח של צה"ל למקום ושחרר את בני הערובה, למעט התינוק אייל גלוסקא ז"ל שנרצח בידי המחבלים. באירוע נהרגו גם תושב הקיבוץ וחייל צה"ל.

פיקו, שהיה במקום, מספר: "נהרגו שניים מהכלבים שלנו – סטיב, הכלב שלי, וטומי. הם נכנסו עם הכוח וחטפו אש חזקה. אלה היו שני הכלבים הראשונים שנהרגו בפעילות מבצעית".

באותה שנה הקים פיקו את החוג הישראלי לכלבי הגנה והצלה. "הרעיון נולד שנה קודם לכן, כשניסינו לעבור מבחן בינלאומי לכלבי עבודה", הוא מספר.

 "נכשלנו פעם אחרי פעם, עד שב-79' הגיע שופט הולנדי בשם ג'וזף טומן. הוא מאוד אהב את ישראל, נתן לנו כמה עצות ועברנו את המבחן. הוא שאל אותי, אם יש לנו מדינה שנפגעת מטרור, שסובלת מהרס ובעיות דומות, למה שלא יהיו פה כלבי הצלה? באותו רגע, התחלתי לחוש לחץ אדיר בחזה ולא שמעתי שום דבר מסביבי. בראש כבר התחלתי לפנטז איך אני מכשיר כלבי הצלה. אין לי מושג מה עושים ואיך עושים, אבל אני אעשה".

פיקו אסף את הכלבים שעברו את המבחן ואת מאלפיהם. "הכלבים שעברו את המבחן הבינלאומי הקשה היו כלבים טובים מאוד, עם אף טוב ושליטה".

תחילת הדרך היתה בהתכתבות עם השופט ההולנדי. "כיום העולם כבר לומד ממני", אומר פיקו, שמעולם לא למד בצורה מסודרת, אבל כיום, הוא מעיד, נעשים דברים בעולם על פי רעיונות שהגה, בעיקר בתחום הכלבנות.

"יש לי B.A משלי, ראשי תיבות של 'בוגר עממי'. אני גם לא קורא אנגלית, כך שאני לא חשוף למחקרים. אם צריך שהכלב יעשה משהו מסוים, הוא יעשה. הכל בנוי על ההבנה של התהליכים במוחם של כלבים. אני נכנס לתוך ראשו של הכלב האינטליגנטי, ומנסה לחשוב במה צריך לגרות אותי, כדי שאהיה מוכן לעשות את מה שצריך".

חברי החוג פנו לכמה גופים כמו צה"ל, המשטרה, מכבי האש והמשמר האזרחי כדי להציע עבודה משותפת אך כולם הגיבו בהיסוס. "אבל אז אירע אסון צור השני (הפיגוע במפקדת צה"ל בצור ב-1983 בו נהרגו 60 בני אדם ־ א.ק.). קיבלנו טלפון מהצבא, שהם צריכים שני כלבים. נשלחו שני כלבים שלצערי לא הצליחו לחלץ מבין ההריסות אנשים חיים.

"היו שם רק גופות. כלב נותן לך אינדיקציה אם יש במקום הזה חיים, או שאפשר להמשיך הלאה למקומות בהן אפשר עדיין להציל. כלב מעולם לא פספס אדם חי מתחת להריסות".

בעקבות האסון הוקמה היחצ"א, יחידת חילוץ וההצלה של פיקוד העורף (הג"א קודם לכן), שמאגדת את כל הגופים הצבאיים והאזרחיים העוסקים בתחום. גם הכלבים של פיקו נכללו בתוכה.

ב-1990 נפגש פיקו עם מפקד היחידה והציע לו להוסיף כישורים נוספים ליכולות היחידה. "היו שם בעיקר כלבי תקיפה. איזו יחידה יכולה לחיות רק על יכולת אחת?", שואל פיקו. "התחלנו עם כלבי הצלה. זה הכי קל. יש כבר את היכולות מאנשי המילואים".

פיקו לא מוכן לחשוף את הדרכים בהן לימד ואילף את הכלבים. "אני יודע את התהליך שהכלב עובר ומה לעשות כדי שהכלב יבין", אומר פיקו. "כלב חייב ללמוד באהבה, הנאה ושמחה. אי אפשר לכפות עליו כלום. זה תהליך שקשה להסביר, כולל לאנשים שעוסקים בתחום. צריך להיות מאוד רגיש, כי הכלב קולט הכל. אסור שיהיו תקלות בהבנה. זה מאוד מורכב ואם לא עושים את זה נכון, אפשר להיתקל בהרבה בעיות".

יום זיכרון לכלבים

לפני כמה שנים החלה להתעורר ביקורת מצד ארגוני זכויות בעלי חיים כנגד השימוש בכלבים למטרות צבאיות.

 "הרמטכ"ל נתן הוראה שניפגש איתם", משחזר פיקו. "שלומי, שהיה מפקד 'עוקץ' ביקש שאצטרף, אבל שאנסה לא לדבר יותר מדי. הוא ידע שאני אגרסיבי. התחילה השיחה והם ביקשו שנפסיק 'להקריב' את הכלבים".

הוא עדיין כועס כשהוא נזכר בכך. "כלבים הם החיים שלי, אבל אני מעדיף שכלב יקפח את חייו ושחייל לא ייפצע באצבע. כשאמא שולחת את הבן שלה לצבא, היא רוצה שהוא יחזור בשלום. אתה יודע מה זה להרוס משפחה? החיילים האלה הם כמו הילדים שלי. אפילו יותר. אני אחראי עליהם. כלב יכול לזהות מטען או זירת מטענים, להרחיק משם את החיילים ולהציל את חייהם. המטענים יכולים לפעמים להיות מוסווים בצורה מושלמת, למשל, להיראות כמו סלע לכל דבר. חייל יעבור לידו ויתפוצץ. כלבים נפגעו, ספגו הדף והצילו חיילים.

"אנחנו אוהבים כלבים, מלטפים ומאכילים אותם, מטיילים ושמחים איתם. כשכלב נפצע, הוא מקבל טיפול בדיוק כמו חייל. כשכלב נופל, הוא מקבל לוויה וכבוד כמו של חייל. יש גם יום זיכרון לכלבים, בדיוק כמו שיש לחיילים".

בין הכלבים ובין החיילים, המכונים "נוהגים", נוצרים קשרים חמים במיוחד. "אהבה מטורפת", מגדיר פיקו. "יצרתי מבחן, שבאמצעותו בתוך רבע שעה אני מצליח לזהות אם הכלב יכול לעמוד במשימה או לא. כשהייתי בסמינר בהולנד וראיתי שהיו שם לא מעט כלבים לא מתאימים, שאלתי את אחד המארגנים למה לא נפרדים מהם, אז הוא אמר: 'אם נצטרך להיפרד מהכלב, נאבד גם את האדם שאיתו'. אצלנו זה לא קורה. כלבים לא מתאימים לא נכנסים בכלל לשירות. לימדתי אותם את המבחן, שנראה היה להם בלתי אפשרי".

לצד העבודה הביטחונית שלו, פיקו משמש כשופט בינלאומי בתחרויות כלבים, תואר שקיבל אחרי מסלול ארוך מאוד. "מדובר בכלבי עבודה - גישוש, שליטה וכו'", הוא מספר.

"בישראל התחום מאוד מפותח. יש לנו אפילו אלופת עולם ישראלית. בארץ תמיד אהבו כלבים. כבר לפני הרבה שנים חיפשו כלבים גזעיים וזה היה מעין סמל סטטוס".

כיום יש קריאה לאמץ כלבים מכלביות, ולא לקנות כלבים גזעיים יקרים.

"ה'פלצנים' האלה, ואני מבקש שתכתוב בדיוק את המילה הזאת לא מפעילים הגיון. המכלאות מלאות? מה לעשות. ככה זה בכל העולם. כשיש כמות גדולה, ואף אחד לא רוצה לקחת אותם, מרדימים".

אז לא עדיף לאמץ כלבים נטושים? הם כבר במכלאות.

"אתה לא יכול להגיד לבנאדם מה לעשות. אתה רוצה שהוא יקנה חולצה בשוק הכרמל ב-10 שקלים, אבל הוא רוצה לקנות חולצה ב-400. אם אנשים לא רוצים לקחת, אתה לא יכול לכפות עליהם. אני מוכן לתרום לעמותה, בלי קשר, ותרמתי שנים ל'תנו לחיות לחיות'. לכל גזע יש את התכונות שלו, הצבע והצורה. לאנשים יש טעם מסוים והם מוכנים להשקיע כספים רבים בכלב. כלב שלא הולך לגידול - לסרס ולעקר אותו. לצמצם את הילודה. בסוף יישארו רק כלבים גזעיים ואז גם יירדו המחירים. מי שרוצה לאמץ ממכלאות, אין שום בעיה. טוב מאוד. תן לאדם לעשות מה שהוא רוצה ולדברים לקרות באופן טבעי. בלי כפייה".

כמו טראמפ

הסכומים שמושקעים כיום בכלבים יוקרתיים הם לעיתים הזויים לחלוטין. פיקו מספר על גור כלבים מסטיף טיבטי, שנמכר למיליונר סיני ב-1.6 מיליון דולר. "יש לו כסף, הוא רוצה להראות את זה. כלב זה סמל סטטוס היום. גם בארץ יש הרבה גזעים איכותיים ויוקרתיים. העלייה הרוסית, למשל, הביאה לא רק אנשים טובים, אלא גם כלבנות. הם הביאו הרבה מאוד כלבים וגזעים שונים של כלבים".

אילו גזעים הכי אוהבים בארץ?

"אנשים מאוד אוהבים רועה גרמני, שלהערכתי עולה 3,000-4,000 שקל. צריך לדעת איך לעבוד איתם. לפני כמה שנים הגיע אליי וטרינר, שקנה רועה גרמני, שהוא לא הצליח להשתלט עליו. הכלב היה מתנפל על אנשים ברחוב. הוא הלך לאינספור מאלפים, שכולם התעללו בכלב ופגעו בו. הם הלכו איתו בגישה קשה. הוא הגיע אליי וביקש שארסן אותו. בלי מכה אחת הצלחתי לחנך אותו והוא הפסיק לפגוע באנשים. לימדנו אותו לתקוף לפי הוראות שלנו. הוא לא מבין מה זה 'די'. אתה מאפשר לו לתקוף ואז עוצר אותו. לאט לאט. הוא נעול עליך, אבל לא עושה דבר, עד שאתה מאפשר לו. לכלב אין שיקול דעת, הוא מחכה לפקודה. הוא יודע לעצור כשצריך.

"בנוסף, יש כלב קטן מאוד בשם פומרניאן, ששוקל אולי שני ק"ג ועולה 15-17 אלף שקל. זה כלב יפהפה, אבל לא בשבילי. אני אוהב כלבים גדולים, כלבי עבודה".

למרות זאת, בבית מחכה לו תיגה, כלבת ג'ק ראסל קטנה ומבוגרת, כבר בת 12. "הבאתי אותה לבן שלי והוא לא הסתדר איתה כל כך", הוא מספר. "כלב זה כמו ילד. אני לא מחזיר, אז לקחתי אליי. מותק של כלבה, אבל כשהיא תלך לעולמה, לא אקח כלב נוסף. כל חיי יש לי כלבים, כל היום אני מוקף בכלבים, אבל מספיק לי – אני רוצה להישאר אדם חופשי".

עם מי אתה נהנה יותר לעבוד – כלבים או בני אדם?

"זו שאלה מטופשת", הוא אומר ולא חוסך שבטו גם ממני. "השילוב הזה של אדם וכלב חייב להיות כל הזמן. אני מכשיר אדם לעבוד עם כלב ולהיפך, ומאמין בלזרוק תלמידים למים הקפואים. תתחילו לעבוד. אני רוצה את החייל כלבן מאתמול, לא בעוד חודשיים, ולא מעניין אותי מה הפקודות. אני חותך, שיצעקו כולם. הכלבים נובחים, אני ממשיך והשיירה עוברת. כמו דונלד טראמפ".

למה אתה ממשיך לעבוד עם כלבים? אתה יכול לשבת בבית, לטייל בעולם. לנוח.

"מתישהו בקרוב תהיה לי שנת נצח. בינתיים אני פה וחי. אני רוצה ליהנות מכל רגע ולעשות את מה שאני הכי אוהב. אני עם שישה סטנטים בלב ולא עושה חשבון. אני אוכל מה שאני רוצה. אני יכול ללכת בכל רגע, אבל חייתי חיים שלמים ומלאים ואני ממשיך לחיות אותם".