הילדה הקטנה חייכה בביישנות והישירה מבטה אל הזר שנכנס לביתה. לא יותר מחצי דקה חלפה, ואופיר גריידי כבר זכה לחיבוקה החם. "היא לא עזבה אותי במשך דקות ארוכות. במובן מסוים, עד היום, שלוש שנים אחרי, היא לא הרפתה ממני", משחזר אופיר בהתרגשות, למרות השנים שחלפו מאז אותה סיטואציה.

גריידי, איש קיבוץ בארות יצחק, יחד עם חבריו לעמותת "איתן מושבך", כבר נכנסו לבתיהן ולחייהן של יותר מ-120 משפחות על מנת לשפץ את בתיהן, ואולי נכון יותר לומר – להחיות אותם מחדש, והכל בהתנדבות. כל בית הוא משפחה, וכל משפחה היא סיפור, אבל לכל אחד מהם יש את הרגע שלא ישכח ואת הילד שנכנס לו עמוק לוורידים.

אופיר, שייסד את העמותה יחד עם חברו לקיבוץ, בני יעקבי, זוכר היטב עד היום ילדה אחת שנגעה ללבו במיוחד. "זו ילדה שגדלה בלי אבא ופתאום היא ראתה דמות אבהית. היא גרה בבית במצב קשה, אפילו בלי מכונת כביסה. פתאום הגיעו חבר'ה סמכותיים, שהסבירו מה אפשר וצריך לעשות כדי לשנות את המצב. זה כנראה משהו שהיה חסר לה. כשיצאנו מהבית, אני ובני דמענו כמו ילדים. אחר כך חזרנו לבית הזה ונתנו לה צעצועים".

7 שנים בלי אור

היוזמה נולדה באוקטובר 2013. הרעיון קדח במוחו של בני יעקבי, בן 59, שעובד ב"כל-בי" המקומי, ועל שם אביו יהודה ז"ל קרויה העמותה. בשלב הראשון הוא פנה לחברו לקיבוץ, אופיר גריידי, 33, קניין רכש במקצועו.

"היו לי הרבה מחשבות איך לעזור ולתרום, אבל העזרה הזאת קסמה לי במיוחד", מסביר יעקבי. "לאופיר יש קבוצת חברים שעושה מעשי חסד ומחלקת מזון לנזקקים. הוא קודם כל אמר 'כן' ותוך שעה רתם את החברים. התחלנו בלי כסף, אפילו בלי ארגז כלים, ובלי ידיעה מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות".

מתנדבים, הם מספרים, מעולם לא היתה בעיה לאתר, אבל השאלה הבוערת היתה – איך מגיעים לבתים שבאמת צריכים את העזרה הזאת? "לא היה לנו איזשהו מודל לפעול לפיו, כיוון שלמיטב ידיעתנו אין קבוצה בארץ שעושה פעולות כאלה באופן מסודר, מלבד באירועים נקודתיים כמו לפני פסח או ביום המעשים הטובים". 

יעקבי פנה לעובדת סוציאלית, אשר הפנתה אותו למשפחה הראשונה שגרה באור יהודה. "הגענו לבית של משפחה ממוצא אתיופי עם שישה ילדים", מספר יעקבי. "אופיר ואני עשינו סיור מקדים במקום, כמו שאנחנו עושים מאז בכל בית, ונדהמנו לגלות שכבר כמה זמן אין אורות בחדרים בגלל איזו בעיה בחשמל, אין מים חמים בברזים, ועל המיטות מצאנו שקיות ניילון פרושות בגלל נזילות בלתי פוסקות מהתקרה".

גריידי: "כבר באותו ערב הגיע חשמלאי שניסה להבין: איך במשך שבע שנים אין להם אור בבית? הוא איתר איזו בעיה בתוך הקיר, משהו קטן שלא הצריך הרבה עבודה, אבל למשפחה פשוט לא היתה מודעות לכמה פשוט העניין".

ההצלחה היתה מסחררת. אחרי שנים ארוכות, שב האור לבית המשפחה. "ברגע שילדי המשפחה נכנסו הביתה וראו פתאום אור בחדר שלהם, זה היה פשוט מדהים", מספר גריידי בהתרגשות, גם בחלוף שלוש שנים מאז. "פתאום נהיה להם אור בעיניים. ראית ילדים שנפתחו לעולם וכל מה שהיה צריך לעשות זה תיקון אחד פשוט".

"החבר'ה היו בעננים", מוסיף יעקבי, "וזה נתן לנו את התמריץ וההבנה שאנחנו בכיוון הנכון".

בעקבות ההצלחה באור יהודה בנתה הקבוצה מודל עבודה. "החלטנו שככל שזה תלוי בנו, ילדים לא יחיו יותר בחושך", אמר גריידי. "נצא לדרך עם הכלים שיש לנו, ונעזור למי שאפשר".

גם כיום, שלוש שנים אחרי, הקושי הוא בעיקר באיתור המשפחות שבאמת זקוקות להם. הדרך אליהן עוברת בכיתות רגליים כמעט סיזיפי. לא פעם יעקבי וגריידי מסתובבים בשכונות מצוקה, פונים לתושבי המקום ומבקשים כי יכוונו אותם לבתים הזקוקים להם.

"התגובות הראשונות לרוב מאוד חשדניות", אומר יעקובי. "אנשים לא מאמינים לנו ולא ממש מבינים מה אנחנו עושים. גם אם הם לא חושבים שאנחנו מנסים להרע, הם אומרים שלפנינו היו הרבה שהבטיחו ואז נעלמו. הם מחפשים את המניע הנסתר. אני יכול להבין אותם. אנחנו מפנים אותם לעמוד הפייסבוק שלנו, שבו יש הסבר מפורט, כולל של מנהל מתנ"ס ממוצא אתיופי, שמציג את הפעילות שלנו. זה שובר את הקרח.

"העיניים והאוזניים שלנו תמיד פתוחות. לא מזמן ביקרתי בבית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק. על לוח מודעות במקום היתה קריאה של משפחה הזקוקה לעזרה. אפשר לראות את המודעה ולהתקדם. הרמתי טלפון ובדקתי את הנושא".

"לפעמים אנחנו פשוט דופקים בדלת של שירותי הרווחה ומבקשים שיכוונו אותנו", אומר גריידי. "אנחנו לא דורשים כל סיוע מהם פרט לחיבור עם משפחות נזקקות. לצערי, בדרך כלל, כשמפנים אותנו בכירים בעיריות, אלה בתים שלא באמת צריכים אותנו ואליהם לא נכנסנו. אנחנו לא הולכים לבתים שרק מחפשים מישהו שיעבוד בשבילם. בראייה שלנו, צריכים לפרוש לנו שטיח אדום, אבל לא תמיד זה המצב. ייאמר לזכות עיריית פתח־תקוה שהם הבינו אותנו, חיברו אותנו למי שצריך ונוצר שיתוף פעולה. אני מקווה שנצליח לעשות איתם יותר".

יעקבי מוסיף: "למרבית המקרים הקשים לא הגענו דרך שירותי הרווחה, אלא דרך פעילי שכונות שעומדים איתנו בקשר. כך הגענו לאחרונה לבית בשכונת עמישב, בו התגוררה אם חד-הורית ל-11 ילדים, אחרי שאבי המשפחה נעלם. זו היתה מהמשפחות שאנחנו לא עוזבים, חזרנו אליה כמה פעמים. נוצר חיבור".

גריידי: "זו גם הסיבה שאנחנו מתראיינים. לא חסרים מתנדבים, כסף או אמצעים. אנחנו גם לא מחפשים הילה או טפיחה על השכם, אלא רק דרך להגיע למשפחות שבאמת זקוקות לנו, כדי לא להישאר במקום הקטן שלנו. זו הסיבה שפתחנו עמוד פייסבוק והגענו גם לדיונים בכנסת".

"נוער מדהים"

מה שהחל כיוזמה פרטית, הלך ותפח עם השנים. כיום למעלה מ-50 חברים כלולים בקבוצת הווטסאפ של הפעילים בעמותה.  "ברגע שאדם מגיע פעם אחת ונחשף למצוקות האדירות בהן חיים אנשים, הוא לא יכול להישאר אדיש", אומר גריידי. "אין מקרים של אנשים שמגיעים פעם אחת, למעט אילוצים טכניים, כי הכל נעשה בהתנדבות ואחרי שעות העבודה. אנחנו לפעמים צריכים לעצור אנשים מלהתנדב, כי אנחנו מתקשים להכיל את הכמות והכל עובר מפה לאוזן".

בין המתנדבים תמצאו חילוניים ודתיים, גברים ונשים, תלמידים ומבוגרים ואפילו חיילים המגיעים לחופשת סופשבוע, בה כל שעה יקרה, ובוחרים לפתוח אותה בכמה שעות של עבודה קשה.

בין המתנדבים אנחנו מוצאים את הדס אמיר (16), תלמיד המתנדב כבר שנתיים, הדר ישראלי (15), עליו מעידים כי הוא "מומחה בהחלפת שלבים בתריסים" וחן מיור, שעובד עם חשמלאי הקיבוץ ומתנדב כבר שלוש שנים. גריידי: "החבר'ה הצעירים האלה איתנו כמעט מהיום הראשון והתרומה שלהם מדהימה. יש אנשים שבאים פעם בחודש ונותנים את שלהם, אבל הם מעורבים ברמה הרבה יותר משמעותית. זה נוער מדהים. יש הרבה סטיגמות רעות על הנוער של היום, אבל מולך יושבת דוגמא חיה למצב הפוך. אני לא מכיר הרבה אנשים שביום החופשי שלהם מהלימודים יבואו לתת עבור אחרים".

פניתי לצעירים הביישנים וביקשתי שיספרו מדוע הם "מבזבזים" את יום החופש שלהם על ההתנדבות. החיוך מיד כבש את פניהם, ואם היתה זו כתבה מצולמת, המילים היו מיותרות. ובכל זאת, מספר חן מיור כי "אנחנו לא מרגישים שאנחנו מבזבזים את היום. כשהייתי במכינה קדם צבאית היה לי ברור שביום שישי, כשיש התנדבות, אני לוקח רכבת מוקדמת יותר ומגיע ישר לבית. מדובר בפעם אחת בחודש שאתה בא ונותן מעצמך. זה לא בשמים. אנחנו ממש מחכים ליום הזה בחודש".

הדס אמיר: "כששמעתי בקיבוץ על הפעילות שלהם, באתי מיוזמתי ושאלתי מתי אפשר לבוא. הדר שמע מה אני עושה וביקש שאבוא. זה נראה לי מעניין וחשוב, ובהתחלה גם כהזדמנות להפסיד בית ספר", הוא אומר וצוחק. "כיום אני מגיע למרות שבשישי יש לי חופש. זה עוזר לי יותר מעוד יום לימודים".

מה עושה לכם הפעילות הזאת?

מיור: "יש בתים שקשה להיכנס אליהם, אבל מדהים לצאת מכולם. בצאתנו מהבית האחרון ששיפצנו, האבא חיבק אותנו אחד אחד והילדים הקטנים לא הפסיקו לחייך. החדר שלהם היה רטוב והם ישנו במזרנים על הרצפה ופתאום יש להם מיטות. האושר הזה של הילדים שווה את הכל וזה מה שאקח איתי לחיים, לעוד שנים ארוכות. ילד אחר, בכיתה ב', יצא בבוקר מהבית כשהקיר שלו שחור כמעט לגמרי, מלא בחורים, שקעים חשמליים פתוחים ומיטה מפורקת. הוא חזר מבית ספר לחדר נקי ומסודר, עם מיטה מוצעת. הוא התבייש להגיד תודה, אבל חייך חיוך גדול שאמר הכל. השמחה הזאת מניעה אותנו".

גריידי: "עבורי ההתנדבות ממלאת את המצברים. בשבועות שאני כבוי, כשפחות הלך לי, אחרי יום התנדבות, הבטרייה מלאה. לפני כמה שבועות חזרתי עצבני מיום עבודה קשה. אמרתי לעצמי: או שאלך לישון עצבני, או שאחפש מיטה עבור המשפחה אליה הגענו בסוף אותו שבוע. התיישבתי על האינטרנט, מצאתי מיטה, פגשתי את הדס ובאותו רגע נסענו להביא מיטה. פרקנו אותה בבית וסיכמתי ערב שהתחיל רע מאוד בצורה מוצלחת. אתה נותן ומקבל הרבה יותר".

אמיר: "אני לומד המון. כיום, במקום לקרוא לבעל מקצוע שיבנה או יתקן עבורי דברים, אני בעל המקצוע. מעבר לכך, אתה רואה שיש ילדים שישנים על הרצפה, שהמטבח שלהם מפורק. אתה מקבל המון פרופורציות לחיים, אבל גם הרבה מאוד סיפוק. בארבע שעות עבודה בבוקר שישי, אתה תורם המון. זו הסיבה שאנחנו מתחברים להתנדבות הזאת יותר מלתרום כסף. כשאתה תורם כסף, אתה לא יודע איזה שימוש נעשה בו. כשאתה משפץ את הבית, אתה רואה מיד את התוצאה ויודע שעשית שינוי משמעותי בחיים של אנשים. אלה ילדים ונערים שגדלים עשר דקות מאיתנו, והעולמות שלנו כביכול שונים, אבל נוצרים קשרים".

יעקבי מספר על נער בן 16 מבני ברק. "הוא ישב בחדר שלו ולא ממש התייחס אלינו", הוא משחזר. "הבית היה מאוד קשה. משפחה עם שמונה ילדים במצב כלכלי רע. ברגע שהוא הבין שאפילו בנות עובדות, בזמן שהוא התבטל, הוא קם והתחיל לעזור לנו. כשיצאנו, הוא עבר בין כל המתנדבים וחיבק אותנו. הוא לא אמר את המילה 'תודה', אבל ביטא אותה בדרכו הנפלאה. זה היה מרגש מאוד. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לעבוד קשה".

לא כמו בטלוויזיה

בשלוש שנות פעילות העמותה, הספיקו חברי הקבוצה לשפץ את בתיהם וחייהם של למעלה מ-120 בתי אב באור יהודה, לוד, בני ברק ורק בשנה האחרונה למעלה מ-30 משפחות בפתח־תקוה, והיד עוד נטויה.

מה בעצם הם עושים? כל מה שצריך. גריידי: "העבודה עצמה בימי שישי היא רק סופו של תהליך ארוך. בני ואני מגיעים כמה שבועות מראש, בודקים מה צריך לעשות, מודדים, קונים ציוד, הכל כדי שביום שישי, כשמגיעים המתנדבים, נדע בדיוק מה כל אחד עושה ולא נבזבז זמן על עניינים טכניים".

בבוקר יום שישי "פושטים" על השכונה כ-25-30 מתנדבים, מתחלקים לצוותים וכל אחד מגיע לבית אחר באותה שכונה. בכמה שעות טובות, כולל הפסקה לקפה, סיגריה ודבר תורה, אליהם מתכנסים כל המתנדבים בשעה הנקובה, הם מצליחים לעשות פלאים.

"אנחנו לא כמו תוכניות טלוויזיה, שמשקיעות מיליונים ובונות בתים כמעט מחדש, כביכול ביום או יומיים", אומר יעקבי. "אנחנו לא עושים ניתוחים פלסטיים אלא מטפלים במה שדורש טיפול כמו: עבודות חשמל, אינסטלציה, צבע, אטימת חורים, תיקון דלתות, משקופים ותריסים".

גריידי: "אנחנו מחולקים לשלושה דרגים. בדרג הראשון – בעלי המקצוע כמו חשמלאים, אינסטלטורים וכו'. בדרג השני נמצאים בעלי הידיים הטובות, שיודעים לעבוד ומקבלים הנחיות מדויקות מאנשי המקצוע. בדרג השלישי נמצאים בעיקר הילדים ובני הנוער שעושים תיקוני צבע, שפכטל וכו'. מהר מאוד, אחרי שני בתים, עולים מהדרג השלישי לשני, כמו שאני עשיתי".

בזמן כהונתה של הממשלה הקודמת נפגשו חברי העמותה עם יועציו של שר הרווחה דאז, מאיר כהן. "פרשנו בפניהם את התכניות שלנו ואת ההשפעה שיש למעשים שלנו על המשפחות והם מאוד התלהבו", מספר גריידי. "התחלנו לבנות קבוצת עבודה מסודרת, והכוונה היתה לבנות גרעיני התנדבות ברחבי הארץ. אלא שאז הממשלה נפלה והכל נכנס להקפאה. גיבשנו תוכנית ארצית נוספת, לפיה הידע ואם צריך גם המשאבים ייצאו מאיתנו ויתפרסו במקומות נוספים. אנחנו יודעים שיש לכך ביקוש".

כפי שוודאי שמתם לב, חברי העמותה אמנם ישמחו לקבל תרומות, אבל זו לא האג'נדה העיקרית שלהם. העמותה זוכה לתמיכה משמעותית מבעלי חברת ההלבשה "פוקס". "יצרתי קשר עם בת המשפחה והאם, נוצר אמון בינינו והגענו לשכונת רמת אשכול בלוד, שם הקימה המשפחה מתנ"ס", מספר יצחקי. "זו אחת השכונות היותר קשות בארץ. עשינו בערך 70 בתים בשכונה, ואחרי שסיימנו שם, הם המשיכו לסייע. אנחנו מקבלים עודפים ומחלקים למשפחות, כמו גם תמיכה כספית".

"איתן מושבך" תסייע לכל מי שבאמת זקוק לכך, אולם יש להם רצון מיוחד לסייע לבני העדה האתיופית. "בהכללה גסה אני יכול לומר שבני העדה האתיופית לא פונים לעזרה", אומר יעקבי. "לפעמים זה בגלל חוסר מודעות ולפעמים, כשהם מבקשים עזרה, הם לא צועקים, זה נעשה בדרך כלל בשקט ואף אחד לא מתייחס אליהם, כי אחרים באים ומרעישים עולמות.

"הם העלייה האחרונה שהגיעה לארץ והם נשארו מאחור. מכל מה שראינו עד כה, הם אלה שהכי צריכים אותנו, והם גם יודעים הכי יפה להגיד תודה על כל דבר קטן שעשינו. אנחנו שומעים מהם הרבה מאוד כאב שרוב הזמן נשאר מודחק. מדי פעם הוא מתפוצץ, כפי שקרה בשנה שעברה".

גריידי: "הפערים הולכים וגדלים כל הזמן. אנחנו מנסים לעזור מהמקום שלנו. לרוב האנשים לא פשוט לקבל עזרה. אז אנחנו מנסים לגייס אותם לעבוד איתנו. אנחנו מלמדים אותם ומקווים שהם יעבירו את זה הלאה".

אתם נכנסים למשבצת שאמורה למלא מדינת ישראל. המדינה אולי לא אמורה לדאוג לתיקון החשמל בבית, אבל אם עובדת סוציאלית מגיעה למקום ומבחינה בכך, היא אמורה לדאוג שהעניין יטופל.

גריידיי: "לחלק מהמקומות בכלל לא הגיעה עובדת סוציאלית. אין לנו טענות לאף אחד. העובדות הסוציאליות עובדות קשה מאוד ובסופו של דבר מתקשות להגיע לכל הבתים ולתת לכולם את תשומת הלב. בסופו של דבר, כמו שאמר בני, מי שצועק מקבל עזרה שלא תמיד מגיעה לו. אנחנו עוזרים למי שלא צועק.

"אנחנו רואים בעיניים את מה שמסתתר מאחורי המספרים המפחידים שבדו"חות העוני למיניהם. זה מתפוצץ לך בעיניים ואתה לא יכול להישאר אדיש ולחכות שהדברים יתחילו לזוז. יש פער בין מה שהמדינה צריכה לתת ומה שקורה בפועל. אם אנחנו לא נגשר על הפער הזה, הילדה הקטנה משכונת יוספטל בפתח־תקוה, לא תקבל את שמגיע לה. אותה לא מעניינת הביורוקרטיה".

התרומה של חברי העמותה למשפחות, להן הם מסייעים לא מתמצה בהיבטים הטכניים. לא פעם, הם מספרים, האוזן הקשבת עובדת לא פחות קשה מהידיים המשפצות. "הכי חשוב, קודם כל, להיכנס לכל בית עם חיוך", אומר יעקבי.

"לפעמים זה ממש משנה להם את החיים", מוסיף גריידי. "פתאום ילד שהתבייש להזמין חברים הביתה כי יוצאים ג'וקים משקע החשמל, כי קירות הבית שחורים או כי אין מברשת ליד האסלה, יביא חברים הביתה והפערים בינו לבין הילדים האחרים בבית ספר יילכו ויצטמצמו".

יעקבי מסביר: "לפעמים אתה כל כך רגיל לחיות בתנאים קשים, שאתה כבר לא מאמין ביכולת שלך לשנות את המצב. לכן, אם בסיור המקדים אנחנו רואים שיש ילד או נער בבית, בגילאים שיכולים לעזור לנו, אנחנו מצרפים אותו לשיפוץ הבית. הם מרגישים שותפים ומעבר לכך, יש המשכיות לפעילות שלנו, כי הם לומדים לעשות. זה מניע אותם לפעולה.

"עבדנו לא מזמן בבית בפתח־תקוה שהיה קשה מאוד. שני בנים מהמשפחה עבדו איתנו ו'הכריחו' אותי לבוא השבוע כדי לראות איזה בית מדהים הם עשו. הם המשיכו את העבודה שלנו. השמחה והגאווה שלהם היתה מדהימה".

מקרה דומה, מעיד יעקבי, התרחש בבית בלוד, אשר נשרף כליל עקב קצר חשמלי. "כמה חודשים קודם לכן הם שיפצו את הבית אחרי שחסכו שנים ארוכות. הכל הלך. באנו צוות גדול עם פטישי אוויר וחשמלאי שהדריך אותנו. לא עשינו הרבה מעבר לזה, אבל נתנו את הדחיפה הראשונה. הם כבר המשיכו אחרינו".

גריידי: "כשאתה רואה ילד בן 13 לוקח שפכטל ועובד כמו המבוגרים. הנערים שבמקום לא יכולים להישאר אדישים. יהיו בודדים שיישארו לישון בזמן שאתה קודח להם בחדר, אבל הרוב יקומו, יצחצחו שיניים ויצטרפו אלינו".

לפניות לעמותה, לתרומה או לבקשת סיוע ניתן לפנות לעמוד הפייסבוק או להתקשר לבני יעקבי: 050-5559045 או אופיר גריידי: 0525903973.