את רגע השפל של חייה מורן שבתאי לא תשכח לעולם. "אמא שלי נכנסה לשירותים ותפסה אותי מקיאה", היא מספרת ודמעות נקוות בעיניה. "באותו הרגע הבנתי שנתפסתי. לכולם היתה הידיעה שמשהו לא בסדר, שהאנורקסיה חזרה, אבל הבושה היתה גדולה. כמו אדם וחווה אחרי שאכלו מהתפוח. זה הרגע שבו הבנתי שאני צריכה להחליט – או שאני "מחזירה ציוד" לבורא ומודה על עשרים שנות חיים - או עושה הכל כדי לצאת מהמקום הזה". שבתאי לוקחת הפסקה קלה, נושמת נשימה עמוקה וחיוך גדול מאיר את פניה בטרם היא אומרת: "אני רוצה לחיות!".

והיא חיה. ועוד איך היא חיה. מי שהיתה שבר כלי, שכמעט הובס בידי הפרעת האכילה, היא היום פצצת אנרגיה בת 36 ("פיזית, מנטאלית ונפשית אני הרבה פחות"), שלא עוצרת לרגע – לא על מסלול המרתון שהיא כל כך אוהבת לרוץ עליו ולא בחיים.

כיום היא מספרת את סיפורה בהרצאות שהיא מעבירה, מפתחת סדנאות לבני נוער, כותבת שירה, מדריכה נשים ובני נוער בריצות למרחקים ארוכים ובקיצור, יש לה תוכניות עד הפנסיה. ותהיו בטוחים, שגם אז היא לא תנוח. "שאלו אותי פעם מה המסר שלי לחיים ועניתי שאני סוללת את הדרך במסע שהוא עצמו היעד, כי אם כבר החלטתי לבחור בחיים, אז שיהיו בתנועה. מודעות היא שם המשחק, אחר כך מגיעה הבחירה בערכים ובלקיחת אחריות", היא אומרת.

"כדור שנשטף בתחתית הגרון,

זורם בדמי שטוף היגון,

אובססיה קסומה עם שליטה מדומה,

וכאוס סגור בשפיות לכאורה.

ריצה מטורפת שאסור להפסיק,

יעד לא מושג שאין לו תכלית,

והמון רעשים, מהמון כיוונים,

לא בטוחה מה שבור וסדוק מבפנים".

(מתוך שיר שכתבה שבתאי)

כדי להבין את עומק הבור אליו נפלו חייה של שבתאי צריך לחזור אחורה. כמעט להתחלה. כשהיתה בכיתה ג', היא אמרה לאמה תיקי "אני אשנה את העולם". השתיים התגוררו יחד בפתח־תקוה ושבתאי מספרת כי "הקשר עם אמא תמיד היה מאוד חזק, אבא שלי פחות נוכח ברקע".

שבתאי היתה ילדה מאוד פעילה. היא היתה במועצת תלמידים, שיחקה כחלוצה במשחקי כדורגל עם חברים והבקיעה לדבריה הרבה שערים וגם שיחקה כדוריד בהפועל פ"ת. "התעקשתי להתחיל לשחק כבר בכיתה ג', למרות שהמאמן ניסה לטעון שאפשר להתחיל רק בכיתה ד'. לא השארתי לו ברירה. גם הלכתי לכדורסל, אבל אני נמוכה מדי. הספורט תמיד ויסת אותי".

הפעילות הפיזית, היא אומרת, משמעותית מאוד בחייה, בדיוק מאותו מקום ממנו הגיעה הפרעת האכילה. "יש לי קשר מאוד חזק לגוף. הלמידה שלי נעשית באמצעותו", היא מסבירה. "אנשים עם הפרעת אכילה הם לרוב רגישים. כביכול, הם לא יפגעו באחרים ולא ינקטו באלימות כלפי חוץ, אלא יפגעו בעצמם. אבל יש גם משהו מאוד נרקיסיסטי בהפרעת אכילה, כי אתה פוגע בכל מי שסביבך ואתה יקר לו. ברגע שהבנתי עד כמה הגוף והנפש כרוכים אצלי זה בזה, היה זה עבורי כלי מצוין לפגיעה".

הסדקים החלו להיפער בגיל 16. "הייתי ילדת ג'אנק פוד", היא מודה בחיוך. "כילדת מפתח, שבאה לבית ריק, ידעתי לעשות לאמא שלי נקיפות מצפון ולבקש ממנה פיצוי בדמות אוכל. כל שבוע המבורגר וצ'יפס, פלאפל וכו'. אכלתי לא טוב, אבל עשיתי המון ספורט, כך שהוצאתי הרבה אנרגיה. אמא שלי, לעומת זאת, רזה מאוד, ותמיד אמרו לי "את לא רזה כמו אמא שלך". כשאומרים דבר כזה למישהי, שדימוי הגוף שלה בעייתי, זה לא עובר לידה וזה נשאר בראש, כמו ההערה שפעם זרקו לי 'יש לך כתפיים רחבות', כששיחקתי כדוריד".

לאט לאט הרגישה הנערה מלאת האנרגיות שמשהו הולך ודועך בה. "היתה בי תשוקה לחיים, אבל משהו בי כבה", היא משחזרת. "כרעתי תחת רמת ציפיות גבוהה מעצמי, בלימודים ובחיים. מצד אחד היו לי ציפיות אדירות מעצמי ועשיתי חמש יחידות בערך בכל מקצוע אפשרי, אבל מצד שני הרגשתי אפס. הפרפקציוניזם גורם לך לדרוש המון מעצמך, אולם אתה מרגיש שאת הכל קיבלת במזל.

"אז גם הגיעה התאהבות גדולה, שגרמה לי להרגיש שאינני נשית מספיק. בגלל שהייתי 'טום-בוי', וכל השנים אמרו לי 'את בן-בת'. הספק הזה כל הזמן כרסם בי. אולי בגלל שאני כל כך אסרטיבית, אף אחד לא יוכל להתאהב בי? זה בכלל לא קשור לעולם שסביבי, כי אני לא הצלחתי להתאהב בעצמי. כיום, אגב, אני מרגישה הכי אישה שאפשר, ויודעת שיש כל מיני גוונים לנשיות. ההבנה שאני שלמה עם כך מהווה עוד ניצחון עבורי".

בכיתה י' הגיעה האפיזודה האנורקטית הראשונה, כששבתאי לא אכלה כמעט במשך שבוע. אמה איימה עליה כי אם לא תאכל, תשלח אותה לאשפוז. "חזרתי לאכול, הדברים החלו להסתדר, אבל פתאום הבנתי איזה כוח יש לי בידיים, אני מסוגלת לא לאכול".

המשבר הגדול הגיע כששבתאי נאלצה להרדים את הכלבה שליוותה אותה מכיתה א'. "לא יצאתי מהבית במשך שבוע שלם, כדי לא להתמודד עם החזרה לבית ריק. כשחזרתי לבית הספר, החלו להגיע מחמאות. 'רזית וזה נראה מעולה'. התחלתי לפחד להשמין, אבל ידעתי שאני רוצה להצליח בבגרויות, אז לא יכולתי להפסיק לאכול לגמרי. אז ויתרתי על סנדביץ' בבית הספר. דיאט קולה ומסטיק גרמו לי להרגיש שובע. הורדתי כפות שלמות מהמנה בארוחת הצהריים. זו התעסקות אובססיבית. ברגע שאתה יודע שאסור לך לאכול, אתה לא מפסיק לחשוב על אוכל.

"אנורקסיה היא התסמין, לא בעיית השורש. היא יושבת על חרדות, ויכולה גם להוביל לדיכאון. אצלי היא הסיתה אותי מהעיסוק במה שבאמת הפחיד אותי. זה לא היה רק המראה החיצוני". 

היא רוצה ליצור אך נעצרת,

היא רוצה לרקוד אך מתכנסת,

היא רוצה את החופש אך חשה כבולה,

היא חיה בשקר של מראה עקומה.

(מתוך שיר שכתבה שבתאי)

כיום, שבתאי מאוד אוהבת להצטלם. עמוד הפייסבוק שלה עמוס בתמונות, רובן מדגמנות תרועות ניצחון, במהלכה ובסיומה של ריצה מפרכת כזו או אחרת. "אני אוהבת לשחק עם המצלמה", היא אומרת. "אני לא מגיעה למרוץ כדי להצטלם. אני סולדת מתרבות ה'סלפי' והוא בעייתי, בטח לבעלת אף עיראקי כמוני", היא מוסיפה בחיוך.

"יש רגעים משמעותיים בחיים שאני רוצה לצלם. אם יש לי תובנה שיכולה להעשיר אדם אחר, אני בוחרת להעלות את התמונות. זה מה שחשוב לי. באירועים משפחתיים לא תמצא אותי רצה אחרי הצלם. להיפך, אני בורחת".

אולם לא תמיד כך היה הדבר. כשביקשתי לצורך הכתבה תמונות של שבתאי מימי המחלה, נתקלתי בתשובה מפתיעה – אין לה. "בתקופת הפרעת האכילה, לא רק שלא רציתי שיצלמו אותי, הייתי כבויה לגמרי", היא מספרת. "בהרצאות שלי היום אני מדברת על להיות נוכחת. לא ממקום של "בואו תשמעו אותי", אלא ממקום שבוחר להשתתף, להיכנס לזירה. בעבר לא רק שלא הייתי בזירה, אפילו לא צפיתי על אנשים אחרים. האנורקסיה צמצמה אותי לכדי מערכת יחסים שלי ושלה, בלי מקום לאהבה עצמית ובטח שלא לאחרים. בתקופת המחלה עשיתי את המינימום והלכתי הביתה לישון. אל תדברו איתי בכלל, ובטח שאל תצלמו. אני לא ראויה".

במקום תמונות, בחרה שבתאי לשלוח ציורים שציירה באותן שנים. "ציירתי מתוך רגש", היא מסבירה. "הציור מביע את מה שעברתי. את המוות הפנימי והקריאה לעזרה".

הזרעים שנזרעו בתקופת הבגרויות נבטו בשירותה הצבאי, אליו התגייסה במשקל תקין. "הפרעת האכילה היתה אז עדיין בעיקר בראש כי רציתי להצליח בבגרויות", סיפרה. "נכון שאנורקסיה מוגדרת לפי משקל, אבל היא בעיקר נמצאת בראש. כשאמרו לי 'את נראית בריאה', מיד הסקתי שהשמנתי. לעלות במשקל זה הכי פשוט, יש תוכנית מסודרת, אבל ההפרעה נשארת בראש. מזה הכי פחדתי – שיחשבו שאם אני במשקל תקין, יחשבו שהכל בסדר ויעזבו אותי לבד. הירידה במשקל היא זעקה לעזרה, גם אם לפעמים לוקח זמן להבין את זה. אתה בבור ורוצה שמישהו יושיט יד ויעזור לך. לפעמים הבור הזה עמוק מדי. רק כשהבנתי שאני צריכה עזרה ושזה לא מפחית מכוחותיי ומערכי, הצלחתי להרים את עצמי ולבנות את יסודות ביתי מחדש".

שבתאי שירתה ביחידת המודיעין 8200, על אף שהעדיפה להיות מפקדת וביחידה לוחמת. "עברתי ממצב בו הייתי בפעילות בלתי פוסקת לשירות בו הייתי רוב היום ללא מעש", היא מספרת. "לשם נכנסה הפרעת האכילה. "כשמשהו בחיצוני לא היה בשליטה, כשהרגשתי שאני לא מצליחה לבוא לידי ביטוי, היתה הפרעת האכילה משהו שבו אני יכולה לשלוט. אני קובעת מה ייכנס לי לגוף. אנחנו מחפשים את השליטה הזאת".

בפני שבתאי ניצבה הזדמנות להגשים חלום ולצאת לקורס פיקודי. במקביל, קיבלה אישור לעבוד ועשתה זאת בבית קפה בעיר. העומס והלחץ היו כבדים מנשוא. אז הגיע המשקל שלה לערך הנמוך ביותר שלה - כ-40 ק"ג בלבד (גובהה 1.61 מטר).

"שבועיים לפני היציאה לקורס באתי לאמא ואמרתי לה 'אני לא מסוגלת יותר'", משחזרת שבתאי. "זו היתה תקופה שבה ימים שלמים לא אכלתי, או אכלתי ארוחה שכללה מעט מאוד פסטה וסלט כרוב. אני מאוד ורבלית וידעתי לספר לכולם שהכל בסדר איתי, אבל בראש עברתי גיהנום. אבל אז הבנתי שלא אוכל לעבור ככה את הקורס. אמא לא ידעה איך 'לאכול' את זה, אבל נרתמה מיד ואמרה שאקבל כל עזרה שאצטרך. היום אני מדברת על כך המון, על הצורך הזה לקבל עזרה. ככל שתסתירו את העניין יותר, המפלצת רק תלך ותגדל".

שבתאי נפגשה לראשונה עם אשת מקצוע, ד"ר שולמית בלנק. "דיברתי בשטף גדול מאוד והיא עצרה אותי ושאלה: 'מי את חושבת שאת? את לא אוכלת. אין לך אחריות שיש לילד בן שלוש, שיודע מתי הוא רעב. אם את לא מתחילה לאכול, בטלפון אחד אני מוציאה אותך מהצבא. את לא מסוגלת להיות מפקדת בלי לקחת אחריות על עצמך'.

"אהבתי את הגישה שלה, כי סוף סוף מישהו הבחין בכך שאני צריכה גבולות ברורים. אם לא שמים לילדים ונערים גבולות, הם כמו מי שנסחפו ללב האוקיאנוס ואין להם אפשרות לראות את קו החוף. הם בדיס-אוריינטציה. הורים חוששים היום להציב גבולות".

בניסיון הראשון להתמודד באמת עם המחלה, חיפשה שבתאי את הדבר ממנו היא פוחדת יותר מעלייה במשקל. "למרות שלא קיבלתי מחזור שנתיים, לא חששתי שבעתיד אני עלולה להיתקל בקושי להביא ילדים", היא מספרת. "סבלתי גם משיעור יתר, והידיים שלי קיבלו גוון צהוב. הדברים האלה לא הפריעו לי. זה הפחיד אותי, אבל לא הסעיר אותי בגיל 19".

מה שכן הפחיד אותה אז היה אובדן האפשרות להיות מפקדת. היא התעשתה, חזרה לאכול ולמסלול הצבאי.

רק אחרי השחרור מהצבא הגיעה הנפילה הגדולה, כשנסעה להדריך ילדים יהודים בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית. "עשיתי דברים נפלאים שם, אבל הייתי בודדה", היא נזכרת. "מצאתי עצמי אוכלת ארוחה אחת ביום".

הרגע בו הבינה כי המחלה שוב פגעה בה היה טריוויאלי למדי – היא לבשה ג'ינס שהיה מונח בארון חודשיים. המכנס שהיה צמוד הפך פתאום ענקי על גופה הצנום. "חברות שחיכו לי בשדה התעופה כבר אמרו לי: 'הצטמקת'".

"בראשה סרט נע:

מחשבות, הגיגים והרהורים, 

בתוכה היא יודעת:

היא הרבה מעבר לפחדים שבולמים".

(מתוך שיר של שבתאי)

בשלב הזה מגיע מה ששבתאי מגדירה כ"שלב ב' של האנורקסיה", הכולל, בין השאר, פעילות ספורטיבית אובססיבית והקאה בכפייה אחרי כל ארוחה. "התחלתי לאכול כי רציתי לתפקד, אבל אם אני לא עושה ספורט, אני לא 'מרוויחה' את זה", היא מספרת. "עשיתי כל יום לפחות שעה הליכה או קפיצה על חבל. זו לא היתה הליכה רגילה. אם היית רואה אותי בסמטה אפלה, היית מפחד ממני. השתדלתי ללכת במקומות שלא יראו אותי. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל זה לא הפריע לי".

ההקאות, מספרת שבתאי, היו הדבר הקשה ביותר עבורה וכיום, היא מעידה, היא לא מסוגלת להקיא. "אתה מקיא, העיניים שלך שורפות, הגרון בוער, אתה פשוט שבר כלי", היא משחזרת.

השפל העמוק ביותר היה, כאמור, הרגע אותו תיארה בראשית הכתבה. הרגע ממנו החליטה לצמוח. "הילדה מכיתה ג' שרצתה לשנות את העולם המשיכה לחיות בתוכי ולא היתה מוכנה שככה זה ייגמר", היא אומרת. "זה לא יכול היה להיות הסיפור שלי".

באותה תקופה ליוותה את שבתאי עמותת "למרחב", המסייעת לבני נוער וצעירים הזקוקים להכוונה ולתמיכה כלכלית. "אמרתי למנחה שלי שאני מודה לה על הרצון לעזור, אבל אני הולכת לשבור את כל הכללים ולדחות את הרצון שלהם לעזור, כי אני לא מסוגלת יותר ואני צריכה עזרה", היא משחזרת. "מבחינתי, שיאשפזו אותי. איבדתי שליטה. היא ענתה לי את אחד הדברים הכי מרגשים שאי פעם נאמרו לי. "למה את חושבת שדווקא עכשיו נעזוב אותך, כשאת באה ומודה שאת צריכה עזרה?".

שבתאי הגיעה למרפאה של עמותת "שחף", המסייעת למתמודדים עם הפרעות אכילה. היא קיבלה במקום טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, כולל טיפול בדרמה. "הייחוד של המקום הזה הוא בכך שלא מוציאים אותך ממעגל החיים שלך", היא מסבירה. "יכולתי ללמוד במקביל הנדסת תעשייה וניהול. שם התחלתי את תהליך ההבראה הראשי. זה תהליך שבעצם לא מסתיים לעולם".

שבתאי הלכה והתחזקה פיזית, ובעיקר מנטאלית. היא סיימה את לימודיה והחלה לעבוד בחברת היי-טק. לאחרונה עזבה את עולם ההיי-טק ועברה לעולם ההדרכה, הן בספורט והן במישור החינוכי, כשהיא משלימה לימודי תעודת הוראת מתמטיקה לעל-יסודי. בימים אלה, אגב, היא מקימה קבוצת ריצה לנשים המחלימות מסרטן.

במקביל, המשיכה לעסוק בספורט, אולם הפעם בצורה בריאה ושקולה. "יש ספורט שהוא אובססיבי ויש ספורט שבא מאהבה, אצלי הגבול היטשטש", היא אומרת, "הספורט שהיה אהבה גדולה הפך לכלי של השומרת הדיקטטורית. כשנכנסתי לעולם הריצה, זה לא היה ממקום טוב ובריא, אלא כמקור לשמירה על המשקל. אבל פתאום גיליתי אילו תעצומות אני חווה בריצה. גיליתי שכאשר אני מתמידה, אני גם משתפרת, שהגוף מחזיר לי תודה. החלטתי להתנהג כמו מקצוענית – אם בהתחלה הייתי קמה בבוקר ולא אוכלת כלום לפני הריצה, היום זה לא יקרה".

מה עושה לך טוב בריצה?

"עשרות מחשבות מתרוצצות לי בראש כל הזמן. אני ממוקדת בשלושה מקרים: כשאני כותבת שירה, כשאני פותרת תרגיל במתמטיקה וכשאני רצה. כיום אני משלימה לימודי תעודת הוראת במתמטיקה וכל הסובבים אותי משוכנעים שיום יבוא ואוציא ספר שירה".

הדרך להפיכתה למרתוניסטית היתה ארוכה. שנים רבות רצה ריצות קצרות יחסית, של 10 ק"מ וחצאי מרתון. "האימונים קשים, בהתחלה עוד הייתי "משחקת" עם האוכל", היא משחזרת. "לא תמיד הייתי לוקחת את ג'ל האנרגיה שחייבים לאכול בריצות ארוכות".

את המרתון הראשון בחייה, מרתון ירושלים, רצה בשנת 2012 וסיימה במקום הראשון מבין הישראליות, והרביעי הכללי. "לא הגעתי בשביל לנצח, אלא בשביל לסיים אותו", היא אומרת. "לא ידעתי שהוא נחשב לאחד הקשים בעולם".

בשנה שעברה סיימה רביעית מבין הישראליות במרתון טבריה, שנחשב לאליפות ישראל. בנוסף, השתתפה במרתונים באמסטרדם וברלין ובקרוב תרוץ בוינה. "כיום אני כבר לא רצה כדי לסיים", היא אומרת.

בשבוע שעבר סיימה במקום הראשון בחצי מרתון העגור שנערך בעמק החולה. "הריצה מחזירה אותי למקומות שטיילתי בהם בבית ספר", היא אומרת.

למה את רצה מרתון?

"במרתון אתה עובר מעין שינוי. כשאני רצה, אני מרגישה נוכחת בחיים. כשאני רצה לבד, לא מוזיקה, אני מאזינה לנשימות שלי, לפסיעות הרגליים והמקצב שלהן על האדמה. אני יכולה להיות עייפה וסחוטה ולפתע להרגיש שאני יכולה לעוף. הצורך שלנו להתרגשות מהחיים מוגשם במרתון. יש תחושה אדירה של עוצמה, הידיעה שהתגברת על קשיים גדולים, השינויים בראש, המחשבות על העתיד. אלה שלוש ומשהו שעות שבהן אתה עם עצמך. אני לא יכולה להבין אנשים שרצים ומדברים בטלפון. אנשים שואלים אותי איך אני מצליחה לשתוק שלוש שעות ולא מבינים עד כמה אני צריכה את השקט הזה. זו שתיקה רועמת".

מה גרם לך להתחיל לדבר על העבר שלך?

"זה עלה בעקבות תוכנית המנהיגות שעשיתי ב'ויצו'. במהלך התוכנית התבקשתי להציג את אבני הדרך של חיי, נקודות של הצלחה או שבר, שמהן הצמחנו כנפיים חדשות. פתאום מצאתי עצמי אומרת 'הייתי אנורקסית'. הבנתי שיש לי פה סיפור שחשוב שיישמע, שיכול לתת תקווה לאחרים ואולי לעשות פה שינוי אמיתי".

מאותו מקום החלה שבתאי להעביר הרצאות, בהן היא מספרת את סיפורה האישי. "לא מושלמת, שלמה", נקראת ההרצאה אותה היא מעבירה בעיקר בפני צוותים חינוכיים, ובמסגרות צבאיות וטיפוליות ברחבי הארץ. "הרגשתי שאם לא תהיה לי עשייה שתהיה מיושרת עם עולם הערכים שלי והצורך שלי בדיאלוג חברתי, ארגיש שהנפש שלי כבויה", אומרת שבתאי. "אני פה כדי שהנפש שלי תאיר. ההרצאה אמנם בתשלום, אבל על כל הרצאה כזאת אני נותנת גם הרצאה בהתנדבות מול בני נוער שזקוקים לכך וזאת מתוך רצון לתרום קצת לחברה".

"אחרי שנים של געגוע

ופזמון עצמי חוזר

היא שואפת לנסוק קדימה,

למצוא את יופיה הפנימי

משווע להיחשף".

(מתוך שיר של שבתאי)

השיחה איתה שלווה, אבל בעניין אחד היא מודה שהיא מתקשה להישאר רגועה. "יש תרבות שאני מגדירה כ'תרבות רזון' והיא נוראית", היא אומרת. "בריא זה לא בהכרח רזה ולהיפך. אתה בריא כשהמדדים הגופניים שלך טובים, כשאתה נושם נכון, כשאתה לא במשקל עודף, אבל כיום רואים רזון נוראי בכל מקום. כשבאות אליי נשים להתאמן בריצה ואומרות 'אני רוצה להיות רזה', אני מורידה את המילה הזאת. אני רוצה שתהיו בריאות. אם תעבדו רק עבור הרזון, זה לא יחזיק מים.

"יש קבוצות נוראיות באינטרנט, שמעודדות את הרזון אצל צעירות. יש הערצה לנשים רזות. במערכת החינוך בורחים מהעיסוק בעניין הזה וזה מחריד אותי. לא ייתנו לי להתקרב עם ההרצאה שלי לבתי ספר ממלכתיים. אני מרצה ומספרת את סיפורי מול צוותים חינוכיים, בבתי ספר פרטיים ובצבא.

"מערכת החינוך מתנהגת כמו בת יענה. היא לא ערוכה להתמודד עם הצפה של הדברים, אבל זה לא נעצר רק שם. בתי הספר לא נותנים מידע לגורמים טיפוליים על בנות עם BMI נמוך. ככל שאתה תופס את המחלה מוקדם יותר, היכולת להתמודד איתה גדלה, ואנחנו מפסידים שנים יקרות".

את מרגישה שניצחת את האנורקסיה?

"זה מאבק שאף פעם לא באמת מסתיים. אני כל יום מנצחת מחדש. אני לא אשקר. יש דיאלוג עם המחלה. הקול השיפוטי שלי עדיין שם, אבל זה כלי מכוון עבורי. אני כל הזמן שואלת ומבררת עם עצמי מה אני רוצה להגיד לעצמי ולמה אני מלקה את עצמי. לפעמים אני איכנע לבאסה, אני נותנת לי יום ליפול, אבל גם ביום הזה יהיו שלוש ארוחות. אני מתאמנת למרתון. האוכל לא יכול להוות שוטר בחיים שלי היום.

"עברתי הרבה טיפולים פסיכולוגיים והכרתי אנשי מקצוע נפלאים שבזכותם אני מרגישה שהאנורקסיה היא מתנה שקיבלתי, אחרת לא הייתי פוגשת אותם. אני לא מרגישה קורבן. המחלה הגיעה כדי לאותת לי משהו, כדי להבין מה עולם הערכים שלי, כדי להיות נוכחת בחיים שלי ולהעריך את היכולת שלי לבחור".