איש העסקים והסופר זוהר מנשס לא אוהב את ההערה הקבועה בתחילת כל ספר ש'כל קשר בין עלילת הספר והמציאות מקרי בהחלט'. מקרי? זה שקר, לדבריו. "אני נמצא בכל מקום בספר", הוא מסביר. "בכל דמות, גברית או נשית. אני, מטען הזיכרונות, התחושות והניסיון שלי". 

"בחברה טובה", הרומן הראשון שלו, אינו אוטוביוגרפיה, אבל מנשס בהחלט נמצא בו, או לפחות חלק ניכר מהשלבים שעבר חייו: הילד שגדל בצל משבר כלכלי מורכב במשפחתו, שראה את החלום ושברו מתרחש אצל אביו; הצעיר שנלחם כדי להיות קצין בצה"ל, המנכ"ל שהרים חברה כושלת וגם חווה את הצדדים האפלים של ההצלחה העסקית. "אני שואל מטשרניחובסקי את משפטו המפורסם ואומר שהאדם הוא לא רק תבנית נוף מולדתו, אלא תבנית נוף זיכרונותיו", הוא אומר.

ממחסור להצלחה

המפגש המוצלח של מנשס עם עולם העסקים בבגרותו היה שונה מאוד מהמציאות בילדותו. הוא נולד ברחובות, ובגיל צעיר עברה משפחתו למושב קידרון הסמוך. "כילד, חוויתי תקופות כלכליות מורכבות. היו גם כמה משברים לא פשוטים, ובעיקר ראיתי איך אדם כמו שמואל, אבי המנוח, שהיה איש עבודה מעולה, עובר להיות עצמאי וחווה התרסקות", הוא מספר.

"אבי הגיע בגיל צעיר מאוד לארץ. הוא היה אושיה בישראל בתחום תכנון התפעול. מנהל תפעול מצטיין שקיבל החלטה להיות עצמאי. זה לא עבד. לא חיינו בעוני, אבל היו תקופות של מחסור, של צורך. לא שכחתי את התחושות האלה והן עלו על הכתב ונכנסו לספר".

והיו עוד מכשולים שצלח. במהלך שירותו הצבאי הודח מקורס קצינים, אך לא ויתר, חזר לקורס, שימש כקצין בחיל הים ואף נבחר למצטיין הרמטכ"ל. אחרי שנשא לאשה את אסנת, עם לידת בכורו פז, נסע בשליחות הסוכנות היהודית לניו ג'רסי, שם נולד בנו רון. חוויות החיים בקהילה היהודית האמריקאית, והקשר המאוד מיוחד בין הישראלים ליהודים החיים בגלות, מוצאים אף הם ביטוי בעלילת "בחברה טובה".

כשחזרה המשפחה לישראל, שוב נכנס לעולם העסקים ומונה לסגן מרכז המנהל הלוגיסטי של רשת "שופרסל". לאחר ארבע שנים התבקש לצאת  לשליחות התרמה למען  קק"ל בבריטניה, שם התמקד בגיוס תורמים אישיים ומוסדיים למגוון של פרויקטים ירוקים כמאגרי מים לחקלאות מדברית והקמת פארקים בעלי נגישות גבוהה לאוכלוסייה מוגבלת, בעיקר של ילדים. שם גם נולדה בתו, שי.

כיום, כשהוא בן חמישים ומתגורר עם משפחתו בראש העין, כבר לא פשוט לתפוס את מנשס מראש לשעתיים רצופות של ראיון. לפני חמש שנים הוא עזב את עולם העסקים והניהול, והחל לשמש כסגן נשיא הוועד האירופי של מכון ויצמן למדע. המפגש עימו נערך יום אחרי שחזר מביקור בשוויץ וכשהמזוודות כבר ארוזות מחדש, שעות אחדות לפני טיסה לברצלונה בצוותא עם כלת פרס נובל, עדה יונת.

הספר החל לנבוט, לדבריו, במהלך הגיחה האחרונה שלו, בינתיים, לעולם העסקים. זה קרה כשמונה למנכ"ל חברה, וכמו תומר, מנכ"ל חברת "דייה" בספר, גם בחיים האמיתיים נאלץ להתחיל את תפקידו, כשהחברה סבלה מהפסדים כבדים, כשברקע המשבר הכלכלי העולמי של השנים 2008-9. אז גם החל לנבוט במוחו סיפורה של החברה הבדיונית.

"זו תקופה שבה אתה צריך לנסות ולאחוז את המקל בשני קצותיו", הוא מספר. "מחד, זו חברה עסקית שצריכה להראות רווחים. אין לה מטרות אלטרואיסטיות. מצד שני, המשבר גדול והלקוחות נעלמים. צריך לשמור על העסק חי, אבל להישאר בנאדם. לא לנצל תקופות כאלה כדי לקצץ ולשלוח אנשים הביתה. זה הדבר הכי קל לעשות, כי קשה לשלם. אתה צריך לדעת למצוא את הדרך לצוף גם על פני גלים גבוהים.

"ראיתי סביבי בעולם העסקים הישראלי זילות לערך של שמירת העובד. זה חרה לי מאוד. בחברה שלי היה מאבק גדול בעניין. אתה יודע שאתה זורק אנשים למדבר, כי המצב בחוץ קשה מאוד. אתה אחראי אישית על כך. החלטתי שזה מעניין אותי, ואני רוצה לספר על זה. לא ידעתי שאני כותב רומן או בכלל ספר, אבל היה לי ברור שהעניין הזה, שחברה ישראלית עוברת משבר והדרך בה הוא משפיע על המנהלים ועובדיה, המערבולת הזאת, זה סיפור שצריך לספר".

ישבן יש לך?

מנשס מעולם לא כתב בצורה מסודרת למרות שלדבריו: "הייתי הכותב של המשפחה, זה שאחראי על הברכות בימי הולדת ואירועים".

מנשס הצטרף לסדנת הכתיבה של הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי, במסגרתה קיבל תרגיל כתיבה, שבה כתב על הרהוריו של מנכ"ל, שבזה הרגע נאלץ לפטר עובד.

"כתבתי קטע קצר, אשכול קרא את זה וראה פוטנציאל", הוא משחזר. "אין הרבה רומנים שעוסקים בחדרים האחוריים של עולם העסקים, במה שקורה מבעד לחזות הנוצצת. נראה היה לו שזה רעיון ששווה פיתוח".

כתב היד החל לצמוח, נולדו דמויות וסיפור, שמתכתבים עם המציאות. "זה לקח לי תקופה ארוכה. במקביל המשכתי לעבוד כרגיל ולעיתים היו ימים ארוכים בהם לא כתבתי בכלל", נזכר מנשס. "אמרתי לאשכול שאין לי תמיד השראה. הוא ענה לי: 'ישבן יש לך? שב תכתוב. כתיבה זו עבודה. אל תחכה להשראה. תקרא מה שכתבת אתמול, תמחק חצי ותכתוב מחדש'. הבנתי אז למה לסופרים לוקח כל כך הרבה שנים להוציא ספר. כיום אני מבין שזה מסע של כתיבה וקריאה ושכפתור ה"מחק" הוא החבר הכי טוב שלך".

כשהספר כבר היה כמעט מוכן, הספק כרסם במנשס. "הרגשתי שאני לא מספיק אמיץ, שלא חציתי את קווי האויב שלי בכתיבה ונשארתי תקוע במקום הכי גרוע לכותב חדש – המקום של 'מה יגידו'", הוא מספר. "בטקסט הראשון הרגשתי שיש דברים שאני רוצה לומר ולא עושה זאת. חששתי מה יגידו אימא, השכנה, המורה בבית ספר".

מה למשל?

"בספר יש התמודדות של ילד עם משבר כלכלי כבד שפוקד את הבית. מה הוא חווה, איך זה משפיע עליו כמנהל וכאדם. בספר יש סאבטקסט שלא משנה אם אתה מנהל 'גוגל' עם עשרות אלפי עובדים או מנהל עבודה של חמישה עובדים, אתה מושפע מכל מה שחווית ועברת בחייך. השריטות הכי קטנות ועד הצלקות הקשות ביותר".

מנשס אזר אומץ ופנה לסופרת האהובה עליו, יעל הדיה. "בעיניי היא סופרת אמיצה במיוחד", הסביר. אחרי כמה מפגשים איתה, החליט לגנוז לחלוטין את ספרו ולכתוב אותו מחדש. "החלטתי לצאת למסע אמיתי בציר הזמן, לספר את סיפורה של החברה דרך הדמויות, כשכל דמות תקדם את העלילה", הוא מספר. "לא שכתבתי ולא ערכתי. כתבתי אותו מחדש, במבנה שרציתי, עם הדמויות שבחרתי. הרגשתי שאמרתי את הכל. הפסקתי עם ה'מה יגידו', הפקרתי את העורף המוגן שלי.

"לא מעניין אותי לכתוב 'קולח', אלא להעביר מסר מדמם, כבד וריאליסטי על מה שקורה בחברות עסקים גדולות, מאחורי החזות המרשימה כביכול, איזו בדידות מטורפת, עולם יצרים אפל מתרחש שם. כל השדים מוסווים בכל מיני פינות ובבת אחת, ברגע אחד, מגיע המשבר ומדליק את הכל".

כך נולד "בחברה טובה" (הוצאת "פרדס"), המתרחש לאורך שלושה ימים בזמן המשבר הכלכלי הגדול ב־2009. "הספר חושף באופן ריאליסטי מה קורה כשמגדל הקלפים מתמוטט על חברת עסקים גדולה, ואיך ההנהלה לא ערוכה לחיות בזמן משבר עמוק", מספר אביו הגאה של "בחברה טובה". "הספר מראה איך חברה יכולה להיות טובה ומפנקת עבור מנהליה ועובדיה, שצומחים שנים ארוכות יחד. אותה חברה טובה יכולה להפוך לקטלנית והרסנית ברגע אחד. אני מעלה לדיון את האיזון בין השעבוד לעשייה ולפרנסה לבין המשפחה והזהות העצמית. אפשר בקלות להתמכר לחברה טובה ולהצלחה, אבל זה גם יכול לקבור אותך".

הספר, מעיד מנשס, אמנם מתרחש בעולם העסקים, אבל למעשה, יותר מהכל הוא עוסק בבני אדם. "בחרתי למקם את הדרמה האנושית בזירה העסקית כי רציתי לחשוף את העולם הזה, אבל בקלות הסיפור יכול היה להתרחש בין מנהל בית-ספר והצוות שלו, מנהל סופר-מרקט ועובדיו, בכל מקום שיש בני אדם, שיש יחסים ביניהם", הוא אומר. "אתה יכול להיות מלכת אנגליה או פועל ניקיון. כולנו בני אדם וכולנו מושפעים מהמטען האישי שלנו".

בארץ יש יחסי אהבה-שנאה עם העשירון העליון שאתה כותב עליו.

"הספר מנסה להראות לקוראים שהתהילה לעיתים מזויפת. יכול להיות אדם שחי בפאר ומרוויח הון תועפות, אבל כשאתה מקלף את השכבות, אתה מגלה שהוא קורבן של דברים שקרו לו בחיים, שלא הכל נוצץ ושיש הרבה מאוד בדידות בחייו. אדם מצליח יכול להיות גם נבגד, נטול עולם פנימי, מכור להצלחה, שאין שום דבר בחייו פרט אליה".

"רונית, הדמות שסיפורה פותח את הספר, היא דוגמא לכך. היא מצליחה מאוד, מחזיקה בכמה דירות, ידועה בכל העולם העסקי הישראלי ומיועדת להיות המנכ"לית הבאה. אבל היא מרגישה בתוך כלוב מזהב. היא מאבדת עצמה לדעת. היא שפחה. היא מחליטה לצאת מהעולם הזה לחלוטין ולעבור לעולם הרוח. חבריה שנמצאים בתוך המירוץ לא מסוגלים להבין את העניין הזה, איך מישהו מסוגל לעזוב את 'בית המקדש. בהמשך, חלק מהם מבינים".

טנגו עם התורם

מנשס עצמו הצליח רוב הזמן להימנע מנפילה למקומות הנמוכים האלה גם בזכות "זגזוג" אל העולם העסקי והחוצה. "כל השנים ניסיתי למצוא עוד תוכן בחיי, מלבד העבודה", הוא מספר. "הכתיבה, למשל. אבל הרגשתי שגם אני נכבש. פתאום אין לך זמן לפתח את האני שלך. כל כולך נתון לדבר אחד – לסיים את החודש בהצלחה. אתה מנהל בכיר שהוא עבד, עבד להצלחה, וזו חרב פיפיות".

אחרי שש שנים בתפקיד המנכ"ל, החליט מנשס לשוב לעולם הפילנתרופיה והחל לעבוד במכון ויצמן. "הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי מהותי", הוא מסביר. "רציתי ללכת לעולמות אחרים, אבל כאלה שמוכרים לי. עולמות התוכן של פילנתרופיה וחיבור אנשים לדברים גדולים ממני, למשהו שהוא מעבר לעניין החומרי. נוצר חיבור עם המכון, התחלתי להכיר אותו והתאהבתי במכון ובהווייתו".

במסגרת תפקידו הוא לומד את מגוון המחקרים המדעיים הנעשים במכון ויצמן, משוחח עם המדענים וצוותי המחקר ויוצר חיבורים פילנתרופיים עם קשת רחבה מאוד של תורמים מכל אירופה.

"התפקיד בנוי על יכולתי לבנות ידידות אישית עם אנשים מרתקים ובעלי אמצעים פיננסיים גדולים, לדעת לייצר כימיה מהירה בפגישה ראשונית קצרה ולהתחיל בבניית קשר, לספר על הייחודיות הנדירה של המחקרים פורצי הדרך במכון ויצמן ולהדגים לתורם הפוטנציאלי את תרומת המחקר למען רווחת האנושות", מסביר מנשס. "אני לא מדען, אבל אני צריך להבין את מהות המחקר וההשלכות שלו. אני מעין שדכן בין תורם פוטנציאלי וחוקר. הקשר עם התורמים הוא אישי ולטווח ארוך. בהמשך אנחנו שומרים על קשר ואני מעדכן אותם בפרויקט. הקשר והשותפות בין הפילנתרופים והמחקר במכון חזקים מאוד".

איך נוצר הקשר עם התורמים?

"זה תהליך שלוקח זמן. מעין ריקוד טנגו עם התורם. נוצר קשר אישי, הוא מגיע לבקר במכון. יש גם כאלה שמחליטים שלא מתאים או לא מעניין אותם. אבל כמו בעולם העסקים 'הלקוח' הטוב ביותר שלך, הוא מי שכבר מכיר את ה'מוצר' שלך. אדם שהחליט לתרום, מכיר הרבה אנשים ויכול להפגיש אותנו עם אחרים. הם גם השגרירים הכי טובים, מזמינים קבוצות לסלון המפואר שלהם, מראים להם מחקרים ודו"חות וכו'.

"מעבר לכך, יש כתבי עת המפרטים אנשים לפי הון ותחומי עניין. יש הרבה מאוד אנשי מקצוע, שעוסקים בניהול קרנות פילנתרופיות. יש גם כאלה שהם לא בהכרח עשירים במיוחד, אבל מאוד מקושרים ויכולים לחבר אותי עם כאלה שכן. יש לא מעט ערוצים".

למה שאדם ירצה בכלל לתרום מכספו ומדוע שיבחר דווקא במכון ויצמן?

"יש הערכה עצומה לכוח של המדע. מכון ויצמן למדע נותן למדענים לרוץ אחרי חלומותיהם במשך שנים ארוכות. פרופ' עדה יונת היא דוגמה מצוינת לכך. עשרות שנים של עבודה קשה ואפורה עד שהגיעה פריצת הדרך. לא מתערבים למדענים בעבודה, סומכים על האישיות והתשוקה שלהם לחקור. התוצאות מוכיחות זאת. המכון תורם לעולם תרופות, גילויים חדשים, אלטרנטיבות וכו'. האנשים שאני מביא למכון הם כאלה שיודעים להעריך כל זאת. הם יודעים שמדע זו מהפכה שקטה. אלה אנשים בעלי הון עצום, שרוצים לעשות משהו מהותי למען האנושות".

זה לא סוד שיש לישראל בעיה של חרמות עם העולם האקדמי בעולם.

"ישראל יכולה לעורר עניין לא חיובי, אבל מכון ויצמן הוא גוף אוניברסלי. הוא ממוקם בישראל ואנחנו מתגאים בכך, אבל בעולם הוא נתפס כבינלאומי. יכול להיות אדם שיראה את ישראל בעין מסוימת, אבל את המכון בצורה שונה לגמרי. מסתכלים עליו כגוף אקדמי, ותו לא. יש הפרדה מוחלטת. אפשר לדון במה שקורה פה על כוס קפה, אבל המכון לא סובל מחרמות. להיפך. יש אינספור פניות לשיתופי פעולה מהרבה מאוד גופים בכל העולם.

"כשאני מגיע עם חוקר מהמכון, שמרתק את השומעים, או מביא משלחות לביקור במכון, שמשולב עם סיור בארץ, התגובות נפעמות. חלקם מגיעים ממדינות עם יחס מורכב לישראל והם מגלים דברים שלא ידעו על המדינה. אנחנו מהווים חלון ראווה יפהפה של מדינת ישראל וזה כבוד גדול עבורנו. אני מרגיש שגריר של ישראל".

לגנוב מהחיים

מנשס, למרות היותו איש עסקים ממולח, בחר להוציא ספר ביכורים באחת התקופות היותר קשות לספרות העברית, לפחות בהיבט הכלכלי. קיים יחס לא סביר בעליל בין כמות ההשקעה של סופר, בעיקר בראשית דרכו, לבין הרווח הכספי הזעום בסוף המסלול המתיש. מבחינה כלכלית נטו, מדובר במשימת התאבדות של ממש.

לפני כמה חודשים בוטלו סעיפים רבים בחוק הספרים, שהגביל את האפשרות של חנויות הספרים למכור במבצעים ספרים שזה עתה יצאו. "חיכינו עם הוצאת הספר עד אשר יבוטל החוק, כדי שיוכל להימכר במבצעים", מודה מנשס. "דיברתי על העניין בישיבת ועדת החינוך של הכנסת. היו בחוק היבטים חיוביים, כמו השמירה על הסופרים והכבוד שהוא נותן למילה הכתובה. אבל החוק היה כל כך גורף ואחז בתוכו את ספרי הביכורים. אם ספר שלי, שהוא ספר ביכורים, נמכר באותו מחיר של ספר, שנכתב על ידי סופר ידוע ומוכר, הסיכוי שקורא יבחר בספר שלי אפסי, גם אם הספר יעניין אותו. ספרות הביכורים בארץ בתקופת החוק נפגעה אנושות. אנשים פשוט לא ניגשו לפרוזה ישראלית חדשה. הייתי בעד שינוי החוק, כך שיחריג את ספרות הביכורים".

לא מפריע לך שהספר יימכר במסגרת 4 ב-100?

"לא. המטרה שלי בספר הראשון היא להגיע לכמה שיותר קוראים, ליצור דיון עם הקהל, שיכירו אותי. אם כדי להגיע אליהם זה אומר שהספר ייכלל במבצעים, אני נותן את כל כולי לזה. אין כמעט סיכוי להרוויח מספר ביכורים, וגם אז, אלה רווחים מאוד שוליים. אדם שמוציא ספר ביכורים הוא מי שבוער בו משהו לספר, והוא לא יכול לחשוב על רווח כספי. אני לא חושב שיש הרבה סופרים שמתפרנסים רק מהכתיבה. יש דברים המשיקים לזה – סדנאות כתיבה, תרגום, עריכה, הרצאות וכו'".

אז אפשר לכנות אותך "סופר", או שמדובר בהבלחה חד-פעמית?

"פתחתי את הדלת למעיין נסתר באיזו מערה בתוכי. שמעתי את פכפוך המים כל הזמן ולא ידעתי לזהות אותו. היום כבר אי אפשר לעצור את הסחף. כבר סוערים בי ספרים נוספים. על מה אכתוב? יש סופרים שעושים תחקירים מקיפים לספרים שלהם ויוצאים למסעות עבורם. אני מעדיף להיות מחובר לעצמי ואכתוב מתוך עולמות התוכן המגוונים שלי. נדמה לי שגרוסמן אמר פעם שלהיות סופר זה קצת כמו להיות כייס. אתה גונב לעצמך סיטואציות מהחיים. איך אני יודע שתהליך הכתיבה החל? הסלולרי שלי מתמלא בפתקים ואני מבין שהגיע הזמן להתחיל לברוא דמויות".