צילום: ריאן

הסיפור שלנו מתחיל לפני כשש שנים ברוסיה. שם אמנם קיים חוק גיוס חובה לצבא, אבל הדרך שבה חמק אלסטר מורן (25) משירות היתה קלה להפליא. "הדואר ברוסיה לא ממש פעיל", הוא מספר. "הם שלחו לי צו ראשון. לא הגיע אליי, אז לא הלכתי".

ולא עשו לך כלום?
"המשטרה הצבאית כנראה לא קיבלה את הדואר עם ההודעה לאן להגיע. ככה זה, מי שיכול להתחמק, מתחמק".

אם הייתם מספרים לו אז שכעבור כמה שנים הוא יגור בישראל, וישרת כחייל בודד בחטיבת גולני, מורן לא היה מאמין לכם. הרי הוא בסך הכל רצה להיות עיתונאי, לפני שסיפור החיים שלו החל להתפתל ולקחת אותו לכיוון ארץ הקודש.

מי הטובים?
מורן גדל והתחנך במוסקבה, מבלי שידע כמעט דבר על מדינת ישראל. שם משפחתו מסגיר את מוצאו היהודי של אביו מיכאל, אבל אמו הלנה היא נוצריה, והוא מעיד כי לא ספג בנעוריו חינוך יהודי או ציוני.

"אבא שלי הגיע לכמה ביקורים בישראל, אבל פרט לכמה קטעים שראיתי בטלוויזיה כשהייתי קטן, בזמן אחד המבצעים של צה"ל, לא ידעתי דבר על המדינה", הוא מספר. "לא ידעתי אפילו מי הטובים ומי הרעים, עם מי אנחנו נלחמים ובעד מי אנחנו".

בגיל 19 הוא החליט לעסוק בעיתונות. הצעיר הנחוש הגיע למערכת העיתון "נוביה גזטה", שנחשב לאחד המבקרים הגדולים ביותר של הנשיא ולדימיר פוטין, וביקש לקבל הזדמנות. "הודיתי שלא למדתי תקשורת או עיתונאות", הוא מספר, "אבל הסכימו לתת לי כל מיני משימות קטנות, עד שחשפתי, באמצעות חבר רופא, שביקור של פוטין בבית חולים פחות או יותר בוים. המקום קושט לכבודו ועם לכתו, הכל פונה והוא חזר להיות מקום עלוב. כתבתי את הסיפור, שהפך לכתבת שער. העורך הראשי אמר 'יש בך משהו' וביקש שאישאר".

מורן מונה לכתב המשטרה והפלילים של העיתון. "ברוסיה קצת בעיה להיות בקשר עם המשטרה", הוא מספר. "אתה צריך למצוא הדברים בעצמך. למשל, בבחירות לפרלמנט ב-2011 חדרתי לתוך קבוצה שארגנה זיוף בחירות – כל אדם קיבל עשרה ויותר פתקים ושם את כולם בקלפי. הייתי סמוי בתוך הקבוצה לאורך כל הדרך וברגע האחרון הודעתי על כך למשטרה".

בישראל מדברים על הניסיונות להגבלת התקשורת. אתה יכול להשוות את המצב בארץ לזה שברוסיה?
"ביום שעליתי לארץ, בארבע שעות הטיסה, הספיקו לסגור שני עיתונים רוסים. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, אבל תמיד יש סיכוי שיבוא מישהו בכיר, לרוב מטעם המדינה, ויתערב בטקסט או ימנע את הפרסום. יש גם המון איומים בתביעות. למשל, העיתון שלי נתבע עכשיו על כך שחשף שלחבר ממשלה יש מטוס פרטי ולא ברור מאיפה הכסף לכך.

"באופן רשמי, העיתונות חופשית, אבל בפועל היא ממש לא. בעיתון שלי עבדה העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שנרצחה לפני עשר שנים אחרי שביקרה בחריפות את פוטין וכתבה גם ספר בנושא. עד היום התיק נשאר פתוח. עוד שישה עיתונאים מהעיתון שלי נרצחו וניסו לחסל כמה עשרות מהעיתון. בישראל, אנחנו רחוקים מאוד מהמקום הזה".

מצאת עצמך מאוים על ידי המשטרה או השלטון? לא פחדת?
"הייתי ואני עדיין צעיר ומטומטם. לא פחדתי. במקרה אחד הוכיתי על ידי שוטרים למשימות מיוחדות ואף נעצרתי. ב-2012 הגעתי לסקר את ההפגנה הכי גדולה שהיתה ברוסיה מאז פירוק ברית המועצות, נגד בחירת פוטין לנשיאות. עד היום אנשים יושבים בכלא על אותה הפגנה, מבלי שעשו דבר. מצאתי עצמי באמצע, בין המפגינים לשוטרים ואחד השוטרים היכה אותי עם אלה ולקח אותי למכונית, אבל בסופו של דבר נחלצתי ממעצר, כי סיפרתי שאני עיתונאי. כמה ימים לאחר מכן, כמה מחבריי הפגינו ביום סיום מלחמת העולם השנייה והצטרפתי אליהם. כולנו נעצרנו, אני הייתי היחיד שלא הוכה".

מורן נמצא אז במסלול ישיר לקריירה מבטיחה בעולם התקשורת, אבל רגע אחד, לפני כשלוש שנים, שינה הכל. "סידרתי את הבית, הרמתי ציוד כבד ופתאום הרגשתי כאב חד בגב, לא יכולתי לנשום", הוא משחזר. "מעולם לא הרגשתי כל כך רע".

הוא עבר סדרת בדיקות שלא העלו ממצאים חד משמעיים. ואז הגיע הרופא והטיל את הפצצה. 'אנחנו חושבים שייתכן ויש לך סרטן בעמוד השדרה', נאמר לו, 'אנחנו לא בטוחים בכך, אבל ניתן לך טיפולים כימותרפיים'.

"פחדתי מאוד והייתי מוכן לעשות כל מה שצריך", מספר מורן. "עברתי כמה סדרות של טיפולים, קלים יחסית. היו לי כמה בעיות עם הלב, עליתי במשקל בגלל התרופות ואיבדתי את כל הכושר הגופני".

הטיפולים לא עזרו לשיפור המצב, ועל כן הוחלט על טיפול אגרסיבי יותר. "הייתי מושבת לחלוטין, לא אכלתי כלום ויצאתי משם אחרי שבוע בידיעה שאין שום מצב שאני עובר את הטיפולים, שאמות אם אמשיך בהם".