צילום: ריאן

הוא נראה בדיוק כמו כל אחד מהחיילים בבסיס המודיעין שבו הוא משרת. כשהוא צועד במדים הירוקים ברחבי הבסיס בדרכו לפגוש אותנו, שום דבר בפניו החייכניים של רב"ט נ' בן ה-22 מאזור פתח־תקוה לא מסגיר את סיפור חייו הטראומתי. קשה להאמין שהצעיר הזה עבר התעללות מצד אביו הנרקומן, חזה באונס קרובת משפחתו בת השלוש ונאלץ לאסוף בקבוקים למיחזור כדי לממן את האוכל שלו. כנער הוא סולק מהבית יחד עם אחיו התאום, חזר בתשובה, גר ברחוב ועבר התעללות מצד רבנים משיחיים.

ואחרי החיים הקשים האלה הוא עומד כיום בגאווה על הרגליים: משרת במערך התקשוב של חיל המודיעין, מנהל יחסים מורכבים עם הדת והמשפחה ואפילו עובד על סטארט-אפ שאת הכישורים להקמתו רכש כילד, כשאסף מחשבים מקולקלים ברחוב ותיקן אותם. זהו סיפורו הבלתי נתפס של צעיר, שלמרות המהלומות שהעניקו לו החיים, הוא לא מתכוון להרים ידיים. יותר משזה סיפור על קושי, זה סיפור על התמודדות, ועל תקווה גדולה.

אבא מכור
נ' מספר שנולד לעולם של אכזריות ללא גבולות. "דוד שלי אונס קרובת משפחה שהיתה בת שלוש. זו התמונה הראשונה והיחידה שאני זוכר מהילדות המוקדמת שלי", הוא משחזר. "הוא היה מכריח אותי ואת אחי התאום לעמוד בדלת הכניסה לחדר מבלי לזוז ולצפות בזה. אם היינו זזים, היה מאיים עלינו במכות. אלו דברים שאף אחד לא אמור לראות, בטח לא ילד בן שנתיים וחצי, אבל אי אפשר לשכוח את זה, וזה מלווה אותי עד היום. כל הסיפור הזה נמשך שנתיים שלמות, עד שערב אחד בת דודה שלי תפסה אותו, סיפרה לשאר המשפחה וכשזה התפוצץ הוא נעצר".

אתה מדבר על הסיפור הזה עם מישהו? עם אחיך התאום?
"כילדים קטנים ידענו שמשהו לא בסדר, אבל פחדנו לדבר על זה, במיוחד ליד ההורים. כבוגרים, בכל פעם שאנחנו מנסים להעלות את הנושא, זה נגמר בדמעות".
את ילדותו העביר נ' בבית הוריו יחד עם אחיו התאום ושני אחים נוספים. אולם קשה מאוד לקרוא לתקופה הזאת "ילדות" במובן הרגיל של המילה.

"אבא היה מכור לסמים כשהייתי ילד קטן. הרואין, כדורים, הכל. כילד הייתי נכנס לדכאונות בגללו וכל הזמן התפללתי שהוא יבריא כבר מההתמכרות שלו. הוא היה בורח ממוסד גמילה כל שבוע, וכשלא היה לנו מה לאכול, הוא היה מתחנן לדודה שלי שתביא לו כמה מאות שקלים בשביל אוכל לשבת, וכמובן, שהוא היה לוקח את הכסף, נוסע ללוד וקונה סמים. למרות הכל תמיד רציתי שהוא יבריא מההתמכרות שלו".

איך אימא שלך הגיבה למצב של אביך?
"כמובן שזה השפיע מאוד על כל הבית, כי לא היה כסף למזון, מים, חשמל, דברים בסיסיים. לפעמים אמא היתה מתחבאת מתחת לספה, מכסה את עצמה בשמיכה ובוכה כי היא פשוט לא ידעה מה לעשות ואיך להתמודד. כשאתה חווה דבר כזה כילד, אתה נכנס לדיכאון, אין לך דמות אב ואמא שלך קורסת".

בתוך המציאות הנוראה הזאת, היחסים בין נ' לאביו הידרדרו. "היה מקרה שפשוט שבר אותי. כשהייתי עצוב, אמא ציירה לי ציור יפהפה, במיוחד בשבילי, ובאחת הפעמים, כשאבא רצה להכין את מנת הסם שלו הוא השתמש בדף של הציור כמשטח להכנת הסם ושרף אותו. מאז פשוט לא רציתי שייצא מההתמכרות, לא היה לי אכפת יותר. זה הגיע לשיא כשהוא איים להרוג אותי, ופתחתי לו תיק במשטרה".

אתה מתאר מציאות בלי אוכל ודברים בסיסיים בבית, אז איך בכל זאת שרדתם?
"אחיי ואני היינו יוצאים לרחוב ומחפשים בקבוקים ופחיות למיחזור כדי לקבל את הפיקדון ולאסוף כמה שקלים לאוכל. ככה זה היה במשך שנים. אני זוכר מקרה אחד, שבו אני הייתי בן תשע ויחד עם אחותי ואחי התאום מצאנו כמות גדולה של פחיות זרוקות, והיינו מאושרים שנוכל להביא הביתה הרבה אוכל לשבת. תחשוב, כילד לא אכלתי בכלל מעדני חלב כי לא היה כסף, אולי לבן פעם בשנה, ופתאום יכולתי לפנטז על להביא אוכל לשולחן לקראת השבת.

"נכנסנו לסופרמרקט, שלושה ילדים קטנים ומחויכים, והמנהל חשב שגנבנו את הפחיות. כשסיפרנו לו שאנחנו שמחים כי יש לנו כסף לקנות אוכל לאמא, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא הביא לנו את הכסף על הפחיות ואמר לנו לא לבזבז אותו. מיד אחר כך הוא הגיע עם עגלה מלאה במוצרי מזון ושלח אותנו הביתה עם אוכל וכסף. זה היה מאוד מרגש".

מקום מטורף
תקופת הילדות הקשה קיבלה תפנית כאשר נ' היה בגיל 10, אז נולדו לו שתי אחיות. אביו הצליח לתפוס את עצמו בידיים ולהתנקות מהסם ונדמה היה שהחיים עומדים לחזור למסלולם. הבית ידע מעט רווחה כלכלית, אולם השמחה היתה מוקדמת ותוך זמן קצר החיים שוב פעם העמידו את נ' במבחן.