צילום: ריאן

הנוכחים באודיטוריום בכנסת לא ידעו ברגע הראשון כיצד להתייחס לצליליה הראשונים של 'התקווה', שהופקו מכליהם של חברי "פירקת אל-נור" (תזמורת הלהבה), הרכב ישראלי המנגן מוסיקה מזרחית קלאסית, במהלך אירוע של השדולה לטיפוח וקידום ומסורת יהודי המזרח.

"אף אחד לא ציפה שנפתח את הערב עם 'התקווה' בעיבוד הזה", מספר השבוע אריאל כהן מפתח־תקוה, המייסד והמנהל האמנותי של התזמורת. "מהר מאוד ראיתי אנשים בוכים מהתרגשות וזה עשה לי טוב בלב. סוף סוף ההמנון שייך לכולם, לא רק למערבים. הרגשתי שייכות להמנון הזה, שהיה מערבי לכל דבר ושיקף רק חלק מהחברה בישראל".

הרבה כבוד וההערכה שמורים אצלו למורשת הגדולה של מוזיקאי ערב, שרבים מתוכם הם יוצאי תזמורת רשות השידור הגדולה ונחשבים לחבריו הקרובים עד היום. לצד זה, תמצאו בדבריו גם לא מעט כאב ותסכול, ביקורת עצמית ולאיזון גם תקווה וחזון.

כהן באמת מאמין כי המוסיקה שהוא כה אוהב, ונדחתה שנים ארוכות על ידי הממסד, יכולה להוות גשר בין יהודים לערבים. לראיה הוא מציג התכתבויות ענפות עם חברים מכווית, מצרים, לבנון ומדינות ערב נוספות.

"אם נגשים את החלום ונופיע באחת המדינות האלה, לא תהיה לנו בעיה למכור כרטיסים", הוא אומר בחיוך. בישראל, מתברר, עדיין קשה להם מאוד.

אום כולתום ואני
כהן (29) נולד וגדל בפתח־תקוה למשפחה חרדית, ומתגורר בה עד היום עם רעייתו ושני ילדיו. הוא למד בישיבת הרב פינטו בעיר, שהוא גם דודו. מגיל צעיר מאוד הוא נחשף למוסיקה המזרחית, תחילה באמצעות בית הכנסת ועולם הפיוט.

"ההורים שלי עלו ארצה ממרוקו וגדלתי על מוסיקה מרוקאית מגיל קטן", הוא נזכר ברגע המכונן כשהיה בן שמונה. "התגלגלה לידיי קלטת טייפ של אום כולתום. נשאבתי לקול, לעוצמות ולמוסיקה שלה מהרגע הראשון. באותו רגע אמרתי לעצמי 'מוסיקה מרוקאית זה דבר נחמד, אבל אום כולתום זה הדבר עבורי'. זה התחיל עם השירים הכי מוכרים שלה, כמו 'אינתה עומרי', אבל מהר מאוד הפך למשהו עמוק הרבה יותר".

הילד אריאל העמיק יותר ויותר בנבכי המוסיקה המצרית, ועד היום המחשב שלו עמוס בתיקיות על פי מדינות, כשהתיקייה של אום כולתום תופסת נפח עצום. "המוסיקה המצרית היא המפותחת ביותר בעולם הערבי", הוא מסביר. "שאר המוסיקה במרחב הזה היא פולקלוריסטית, פשוטה יותר. המצרית היא הבטהובן של העולם הערבי. כשהמוסיקה המצרית של מאה השנים האחרונות עלתה, היא מחקה את כל מה שהיה לפני כן במרחב".

הדיסקים והקלטות ששמע ללא הפסקה לא הספיקו לילד הסקרן, ובגיל עשר כבר אפשר היה למצוא אותו בהופעות של טובי הנגנים בארץ. "היה מאוד מוזר לראות ילד בן עשר יושב עם עיראקים בני 70", הוא אומר. "בעולם החרדי יש ביטוי נרחב מאוד למוסיקה הערבית, וגם היום תוכל למצוא בירושלים ילדים קטנים ששרים אום כולתום. הם אולי לא יודעים לדבר ערבית ועושים טעויות בשפה, אבל הם מצטטים שירים שלמים. באופן אישי ידעתי ערבית בלהג המרוקאי, בהמשך למדתי את השפה על בוריה".

רגע מכונן נוסף אירע כשהיה בן שש בלבד, שהשפיע אליו באופן עקיף. "ב-1993 נסגרה תזמורת קול ישראל בערבית, אחרי 40 שנות פעילות ענפה, שכללה הצלחה גדולה בארץ ובעיקר בעולם הערבי", הוא אומר. "הם עשו דברים מדהימים. בזמנו, תוכנית הרדיו שלהם זכתה להכי הרבה מאזינים אחרי התזמורות ממצרים וסוריה.

"עד היום, אם תדבר בכל מדינה ערבית על אברהם סלמן, נגן הקאנון העיוור של התזמורת, מיד יידעו במי מדובר. בכל מקום אחר בעולם, בטח בעולם הערבי, הם היו נחשבים לכוכבים שלא יכולים ללכת ברחוב. פה הם חטפו הלם תרבות. לא רק שלא הכירו אותם, גם לא רצו להכיר אותם. היום, כשאני נלחם על תקציבים, אני מבין מה שהם חשו.

"בסוף הם הצליחו, אבל כששולמית אלוני מונתה לשרת התקשורת והחליטה כי מוסיקה מזרחית בערבית צריכה להיות מנוהלת על ידי ערבים - חלק מהנגנים פוטרו ואחרים אולצו לפרוש, כשאת מקומם תפסו נגנים מקומיים ערביים, אשר היו אמורים להמשיך את הגחלת, אבל מהר מאוד התזמורת נסגרה".

דור פוגש דור
כמה שנים לאחר מכן נוצר חיבור מפתיע בין הנער לחלק מהנגנים הוותיקים. "בשני העולמות (הפיוט והזמר העיראקי) היו פחות או יותר אותם נגנים כי זו אותה מוסיקה", הוא מסביר. "פתאום מצאתי את עצמי מתחכך עם דמויות ענק כמו זוזו מוסא, פליקס מזרחי, אלברט אליאס ועוד רבים, שניגנו במשך שנים ארוכות בתזמורת קול ישראל בערבית והיו כוכבים גדולים.

"התחלתי לשאול אותם שאלות. הם הופתעו לראות נער חרדי שמתעניין במוסיקה מצרית ועיראקית של לפני מאה שנה, אבל הם הבינו אותי".