צילום: אסף פרידמן

הכל החל בהסכם נישואין לא ממש שגרתי. כשחתמו עליו, לפני כ־20 שנה, הכניסה לתוכו הכלה סעיף שקבע כי ברבות הימים, בלי קשר לילדים שיביאו לעולם, הם גם יאמצו ילד או ילדה.

כששומעים על החלומות שהגשימה שירה רונן (44), תושבת היישוב מעלה ישראל הסמוך לברקן שבשומרון, מבינים שמימוש אותו סעיף, יחד עם בעלה גדי (44), היה ממש רק שאלה של זמן.

החלום הזה נראה מוחשי במיוחד כשלחדר, בבית שבחווה שלהם, מתפרצת אביגיל בת השמונה. היא ילדה חייכנית וחברותית במיוחד, שממהרת לתת לנו "כיף", ואחר כך גם שמה יד על ראשנו ומוסיפה ברכה, משל היתה רב מקובל.

עוד מבט יספיק כדי להבחין שעיניה הצוחקות מלוכסנות קמעה. לאביגיל יש תסמונת דאון. סליחה, יש לומר - לאביגיל יש 'מותק של תסמותק', כשמו של עמוד הפייסבוק שפתחה שירה. הרבה חלומות הגשימה אביגיל למשפחתה ובכלל, המילה חלום, כפי שכבר הספקתם לשים לב, תחזור פעמים רבות בכתבה הזו. "אני אומרת לילדים שבאים לחווה שלנו שצריך לחלום כמה שיותר חלומות, כי בסוף הם מתגשמים", קובעת שירה.

הקואצ'רית שלי
נחזור לאותו הסכם הנישואין. במהלך השנים נולדו לשירה וגדי שני ילדים: איה (18.5) ונבו (13), כשלפני כעשר שנים החליטה שירה שהגיע הזמן לממש את הסעיף ההוא. "החלום שלי היה לאמץ ילדה סינית", היא מספרת. "בנערותי, ראיתי סרט על ילדות סיניות שננטשות. מאחר ולסינים מותר להביא רק ילד אחד, לרוב המשפחות מעדיפות בנים. זה נטבע בתוכי. לא חשבתי שאאמץ ילדה עם תסמונת דאון, אבל כנראה שאלוהים גלגל את העניינים ככה, שאתרגל למראה של ילדה סינית, ובסופו של דבר קיבלנו ילדה עם מראה כזה".

גדי: "לא חשבתי ששירה תרצה לפרוע את ההסכם. גם לי יש הרבה חלומות ־ שנשארים כאלה".

"עבדנו לפני כן עם ילדים מיוחדים, כולל כאלה עם התסמונת", מספרת שירה. "למדתי טיפול באמצעות בעלי חיים וגדי למד רכיבה טיפולית. כשהגיעה העת למימוש ההסכם ביננו, החלטנו לאמץ ילד/ה עם צרכים מיוחדים. החלטנו גם ללכת על אימוץ ולא אומנה. היה לנו בעבר ילדי אומנה שהגיעו לכמה חודשים, אבל רצינו ילדה משלנו, שתירשם בתעודת הזהות. הבנו בגדול מה המשמעות של אימוץ ילד עם צרכים מיוחדים, אבל אתה לומד באמת רק כשזה קורה. בתוך זה יש הרבה מאוד פרטים קטנים שאתה לומד על הדרך. למשל, לא ידענו איך היא תתפתח, כמו כל אימא שיולדת תינוקת עם התסמונת".

בני הזוג פנו לשירות למען הילד וביקשו לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים. "הרגשנו שאנחנו מסוגלים", היא אומרת. "עבדנו עם ילדים כאלה, אז למה לא? ילדים עם תסמונת דאון תמיד קסמו לי. הם מתנה לעולם וכל אחד אוהב מתנות. רציתי את היהלום הזה. מה קוסם לי כל כך? התום שבהם, השמחה, הפשטות שבשמחה. אני קוראת לאביגיל 'הקואצ'רית שלי'. בזכותה אני מנסה להיות אדם טוב יותר, הופכת לסבלנית יותר, מקבלת את האחר והשונה. מתנה".

גדי: "אם כל האנשים בעולם היו עם תסמונת דאון, לא היו מלחמות. היא יודעת רק טוב, אין בה טיפת רוע. לא משנה מה תביא לה, היא תקפוץ משמחה, כשילדים אחרים יזלזלו".

שירה: "ילדי תסמונת דאון הם אחוז מאוכלוסיית העולם ולא משנה כמה בדיקות והפלות ייעשו. אני מאמינה שיש להם יעוד, לעשות ולהרבות טוב בעולם".

בזמן תהליך האימוץ הם התנדבו בבתי יתומים. "ראינו שיש כל כך הרבה ילדים בלי בית, שצריכים חום אנושי", סיפר גדי. "הייתי חוזר פעם אחרי פעם ורואה שוב ושוב את אותם ילדים שממתינים לאימוץ ואף אחד לא לוקח אותם. זה הסיר ממני את כל הספקות".

כשהחל תהליך האימוץ, אביגיל עדיין לא נולדה. כמו בהריון, גם הליך האימוץ ארך תשעה חודשים, רק של בדיקות ואישורים. "כדי שילד יהיה בר אימוץ, הוריו צריכים לחתום על ויתור", היא מספרת. "היו כמה ילדים שכבר פגשנו, אבל בסופו של דבר ההורים לא ויתרו. חיכינו בציפייה דרוכה, אבל היום אני מאוד פעילה נגד נטישת תינוקות בבתי חולים.

"הביקורת שמקבלות האימהות, שיודעות שייוולד להן ילד עם תסמונת דאון, זהה לזו שאנחנו קיבלנו, גם מהמשפחה הקרובה. שמענו משפטים כמו: 'למה את עושה זאת לילדים שלך' ו'מכניסים ראש בריא למיטה חולה'. נפגשנו עם משפחות שאימצו, כולל משפחה מהשומרון שאימצה שלושה ילדים עם תסמונת דאון. גדי היה קצת יותר מבוהל ממני, וכשנפגשנו איתם ראינו שזה לא נורא".

וכיום? עדיין יש ביקורת עליכם?
"ברגע שידענו שאנחנו עומדים לקבל אותה, ביקשנו מכולם 'אם אין לכם משהו חיובי לומר, אנא נצרו את לשונכם'. אנחנו רוצים רק אנרגיות טובות. היום כולם אוהבים אותה".