אלון כהן. צילומים: ריאן

כמו בסיפור טוב, בוקר אחד קם אלון כהן והבין שהחלומות שלו אינם מתגשמים. היתה לו עבודה מסודרת, וגם אישה אהובה, והוא נמצא רגע לפני החתונה. רק דבר אחד היה חסר לו – אושר.

ואז הגיעה שיחת הטלפון, שבישרה כי אביו חטף דום לב, והוא הבין שהחיים לא מחכים לאף אחד. ברגע אחד הוא החליט לוותר על העבודה הנוחה שלו ולצאת לדרך חדשה ועצמאית.

עשר שנים אחרי, אלון כהן מפתח־תקוה הוא השף והבעלים של חברת הקייטרינג הבוטיקית, הנושאת את שמו, והוא בעיקר האדם הכי מאושר שתפגשו. "כשמגיע הלילה, אני רק מחכה שהוא יסתיים ויתחלף בבוקר", הוא אומר בחיוך גדול. "אני מאמין בעצמי, הולך עם הרגשות ותחושות הבטן ולא מוותר לעצמי. זו עבודה קשה, להציב מטרות ולהגשים אותן, אבל החיים קצרים מכדי שנתלבט. בסוף כולם מגיעים לאותו מקום, השאלה היא מה אתה עד שאתה מגיע לשם".

צילום: ריאן

משהו היה חסר

את האהבה הגדולה לאוכל קיבל כהן (39) בילדותו בשכונה הדרום תל-אביבית כפר שלם. "גדלתי במשפחה תוניסאית והכל סבב סביב אוכל", הוא מספר. "אבא שלי היה בשלן. חגים, שבתות אפילו לוויות – הכל אוכל. בימי שישי אבא היה מושך אותי איתו לשוק התקווה. במטבח הייתי בעיקר על תקן עוזר – לחתוך ירקות ולערבב. כשגדלתי, הייתי זה שמבשל לחברים. לקחתי את הדברים שלמדתי בבית הכי מסורתי שיש ושילבתי אותם עם הסגנון המודרני שלמדתי עם השנים, הפיוז'ן. יצרתי משהו שמחבר בין השניים. תמיד שאלו אותי: 'למה אתה לא עושה עם זה משהו'?".

גם את המרכיבים הנוספים של עבודתו – המסירות והנכונות לעבודה קשה, קיבל בבית הוריו. "ההורים שלי נאבקו למען חינוך ילדיהם", הוא מספר. "הסביבה היתה מורכבת מאוד. כילד בן עשר זה לא היה מחזה נדיר למצוא באזור מזרקים שנרקומנים השליכו. אמי, מרים, תמיד עמדה על כך שיש להגיע מבית הספר ישירות הביתה, ללא עיכובים מיותרים. בשעות החשיכה לא הסתובבתי בחוץ.

"אבא שלי, שלום, עבד באותה עבודה מהרגע שבו השתחרר מהצבא, עד האירוע ששינה את הכל עבורנו. הוא תמיד גם התרה בי - 'תעבוד בעבודה מסודרת, עם תנאים סוציאליים ותצא לפנסיה'. תמיד היה אדם מסודר, ששונא סיכונים. הוא ביטח כל דבר, אפילו את מכשיר הוידאו. החלום הגדול שלו היה להגיע לפנסיה, לפרוש, לבשל לילדים ולנכדים כל יום ולטייל. תחילה הלכתי בדרכו".

כהן למד כלכלה ומנהל עסקים והחל לעבוד במחלקת הכספים של חברת "פלאפון", בה התקדם בסולם הדרגות. "עבודה לפי הספר של האמא הפולניה", הוא מחייך. "שמונה עד חמש, משכורת, טלפון ורכב צמוד, חולצה מכופתרת".

אבל כהן הרגיש שמשהו חסר. "לא הייתי מאושר", הוא נזכר. "הרגשתי בורג במערכת, שאני יכול לתת הרבה יותר מעצמי. רציתי לעשות משהו אמיתי, שהוא שלי. משהו שאני אוהב".

צילום: ריאן

תחילת מסע

ה-13 במאי 2007 נראה היה כמו עוד יום רגיל במשפחת כהן. אבי המשפחה, אז בן 59, קם לעוד יום עבודה במפעל בקרית גת, בו עבד כמעט 40 שנה, שמונה שנים לפני הפנסיה המיוחלת. "בבוקר הוא לא הרגיש כל כך טוב והקיא כמה פעמים", משחזר בנו. "אמא רצתה שיישאר בבית, אבל אצלו אין דבר כזה. לא מפסידים עבודה. הוא שטף פנים ויצא".

במהלך הבוקר קיבל אלון שיחת טלפון ממקום העבודה של אביו. "הוא לא הרגיש טוב ופינינו אותו לברזילי", נאמר. התברר כי אביו חטף דום לב, ואחריו אחד נוסף בדרך לבית החולים. "כמעט ואיבדנו אותו", מספר כהן. "הוא עבר החייאות, מכות חשמל והורדם. הבטיחו שתוך יומיים הוא יתעורר, אבל הזמן חלף והתברר שהוא נכנס לתרדמת. הרופאים לא ידעו להעריך מתי, אם בכלל, הוא יתעורר. בעוד שעה, שנה או לעולם לא. זה חוסר אונים מטורף. אבא היה הכל בבית. אמא שלי לא ידעה אפילו להוציא כסף".

בחלוף שבועיים התעורר אביו, עבר שיקום ארוך ומורכב שבסופו חזר לביתו, אבל כשהוא סובל מבעיות זיכרון. "הוא מסוגל לקחת כדור בבוקר, ואחרי עשר דקות לשאול אם הוא לקח כבר כדור", מספר כהן בכאב. "הוא לא חזר לעבודה, משתעמם בבית ולא יכול ללכת מרחקים ארוכים. אנחנו משתדלים להוציא אותו לטיולים, לגרום לו לקצת אושר. זו לא הפנסיה שעליה חלם ואליה שאף. רחוק מכך שנות אור".

המכה שניחתה על אביו שינתה את ההסתכלות של כהן על חייו, וגרמה לו לחשב מסלול מחדש. ביום בו חזר אביו לביתו, אחרי השיקום הארוך, כהן הבין שאין לו מה לחכות יותר. "קמתי בוקר אחד ועזבתי את הכל", הוא אומר ומצביע על כתובת הקעקע, שנחרתה על זרועו: It's now or never. "קיבלתי אז את אות הפתיחה לתחילת המסע שלי. לא משנה מה הסיכונים, מה אומרים החברים והמשפחה. אני עושה מה שטוב לאלון כהן ועם האמונה הזאת אני הולך עד הסוף".

באותו יום הכין את מכתב ההתפטרות. "ניסו לשכנע אותי להישאר ולהעלות לי את השכר", הוא אומר. "הם היו מאוד הוגנים איתי בתקופה שאבא היה מאושפז. אבל הסברתי שזה לא הם, זה אני". השבוע, אגב, יסגור מעגל כשיבשל את האוכל באירוע של מנכ"ל חברת "פלאפון" ובכירי החברה.

צילום: ריאן

שף, אבל אחרת       

כהן נרשם ללימודי בישול גורמה ב"תדמור", סיים את הלימודים ופתח עסק.

מאיפה נולד הרעיון להפוך לשף פרטי לאירועים?

"בזמנו זה היה רעיון חדשני. לא היה לי מספיק כסף לפתיחת מסעדה ולא רציתי להיות שוב שכיר. ידעתי שאני רוצה ליצור מערכת משלי. ראיתי שיש צורך במשהו שלא היה קיים אז, להביא את המסעדה הביתה. זה היה רעיון חדש, עם הרבה סיכונים, אבל עם הרבה אפשרות להצלחה. נשאבתי לעולם הזה ואני מאוד אוהב את האירועים. זו יצירה מחודשת בכל פעם מחדש. אני מגיע לחלל שהוא כלום ואחרי כמה שעות הקמה נבנה משהו חדש. תמיד כיף לקבל מחמאות. זו נישה שנכנסתי אליה, התמקמתי והתמקצעתי".

השינוי המקצועי הזה אירע דווקא בראשית ימיו כאיש משפחה, מיד אחרי נישואיו לענת, כיום אם בנו רועי (6) ובתו אופיר (3). "אשתי זרמה איתי ונתנה לי את כל התמיכה", הוא מספר. "הפחד הכי גדול שלי הוא להיות ממוצע וכמו כולם. אני לא רוצה לצאת מהבית בבוקר ולחזור בשעות קבועות. המעגל הזה, בית-ילדים-משפחה-עבודה הוא לא אני. אני אוהב ללכת על הקצה, להיות שונה. גם היום אני אומר לבני: 'אתה לא חייב להיות כמו כולם, לך בדרך שלך, זה הרבה יותר מיוחד'".

העסק החל בדירת חדר שכורה בדרום תל אביב, קומה שלישית בלי מעלית, שבה גר עם ענת, חברתו דאז ולימים אשתו. "קניתי חומרי גלם בסופר ובישלתי בבית. הכל בלי מימון חיצוני. האירוע הראשון היה יום נישואין של זוג מאבן יהודה, אליו הצטרף זוג חברים. ענת היתה המלצרית. הם מצאו אותי דרך אתר האינטרנט המושקע שהקמתי. אף אחד לא ידע מי אני, ובזמנו שף פרטי היה רעיון חדשני. בפן הזה, לימודי מנהל העסקים עזרו לי. עשיתי הכל לבד – אני מבשל, מכין מתכונים, מקים את אתר האינטרנט ופונה ללקוחות. היום אני כבר מחכה שיגיע הבוקר. ללכת לעבודה, ליצור, לראות את המערכת שיצרתי בעצמי עובדת".

בהדרגה הלך העסק וגדל. כיום המטבח הגדול שלו ממוקם באזור התעשייה סגולה בעיר, מתחת למשרדו. משם יוצא הצוות לאירועים גדולים וקטנים, הכל על פי דרישת הלקוח. "פניתי תחילה לפלח שוק עליון, לאנשים במעמד כלכלי גבוה יותר. גם היום אני לא זול וככה מיתגתי את עצמי", הוא מספר. "יש לנו את כל הפתרונות, ממפגשי אירוח ועד אירועי בוטיק וחתונות".

למה הכוונה באירוע בוטיק?

"זה מתחיל ביחסי אנוש. אני תמיד נמצא וזמין והלקוחות יודעים זאת, בכל שאלה. מעבר לכך, עשינו חתונה בבית גם ל-20 אנשים, זה מאוד בוטיקי. יש לזה קסם מיוחד שהרוב לא עושים. הכל מאוד מוקפד, קטן ואישי. אין עוגות ענקיות. אני מאוד מאמין באלגנטיות הזאת".

העסק של כהן מספק, לדבריו, מגוון אפשרויות קולינריות. "הכל נעשה בהתאמה אישית. שואלים את הלקוח מה הוא אוהב, אלו מקומות אהב או לא אהב לאכול. האם יש רגישויות, מי האוכלוסייה, האם זו ארוחת בוקר, צהריים או ערב. אנחנו יכולים לתת קשת של אפשרויות, בין חתונה בשרית לטבעונית, ארוחה איטלקית וערבית. אנחנו בונים תמהיל שיוצר פתרון לכל צורך. כל אירוע, מבחינתו, הוא חדשני ונותן את הסיפוק האדיר. אני מתלהב מחדש כמו ילד כאילו זה האירוע הראשון".

"כל ענף הקולינריה בארץ צמח. אנשים מבינים הרבה יותר באוכל, יודעים מה הם רוצים. נפתחות מסעדות יוקרה ללא הפסקה והן תמיד מלאות. יחד עם זאת, אתה מרגיש שהמחיר משחק תפקיד אצל הרבה אנשים. אנחנו חיים כנראה באיזושהי בועה. הקניונים מלאים, הטיסות לחו"ל עמוסות. אנשים חיים".

גדלת במקום לא פשוט והיום אתה מתחכך בעשירי הארץ.

"אני נותן להם שירות ומדבר לכולם בגובה העיניים. מנכ"ל 'טבע' לצד חתונות של אנשים 'רגילים'. לא מדובר במחירים של אלף שקל למנה. אנחנו מנסים להיות נגישים".

ואכן כהן היה בהחלט נגיש עבור מנכ"ל של חברת משקאות גדולה, שהזמין אותו לבשל עבורו במלטה. "הוא חגג יום הולדת לאשתו, נסע עם כל המשפחה למלטה ושכר אותנו. אני ומלצרית נסענו עם האוכל והכלים מהארץ ובישלנו שם. מבחינתי, כל מה שלא בשגרה, רק תביאו.

"לפני שבועיים הגיע לארץ אדם נוימן, הבעלים והמייסד של חברת WE WORK, חברה ששווה מיליארדים עם 160 סניפים בכל העולם. הוא התארח במלון לא כשר בתל אביב, למרות שהוא מקפיד על כשרות. הוא לקח אותנו לכל סוף השבוע, שכר חדר נפרד ובישלנו לו לאורך כל הביקור. הוא איש מלא השראה והיה מדהים.

צילום: ריאן

אני לא שופט

עולם הקולינריה קיבל בעשור האחרון דחיפה משמעותית, ולתכניות הריאליטי היתה כמובן השפעה מכרעת בכך. לכהן יש הרבה מה לומר בנושא. "הטלוויזיה עשתה טוב ורע לתחום. מחד, הרבה אנשים מגיעים לעולם שלנו. פעם שף נחשב למקצוע נחות. מי שהיה נושר מבית ספר היה נלקח ללימודי בישול. היום זה נהיה מקצוע 'שווה'. מאידך, אנשים מקבלים במה, ואחרי חודשיים בתכנית בישול הם כבר מאסטר שף. "זה לא עובד ככה. אני מאמין בעבודה קשה והתמדה ואין תחליף לניסיון, שנותן משמעות להצלחה. מגיעים הרבה טבחים, שמשוכנעים שמחר הם יכולים לנהל את המטבח. מעבר לכך, מוסר העבודה בדור הזה נוראי. יום אחד מגיעים למשמרת ולמחרת בכלל לא טורחים לעדכן שלא מגיעים. אבא שלי לא היה מעז להסתכל לבוס שלו בעיניים, אם הוא היה מתנהג ככה. לא צריך להיות קיצוני, אבל חסרה יראה בסיסית. אתה מזמין מישהו לראיון עבודה, וקודם כל, הוא שואל מה השכר. מבחינתי, הייתי עובד חודש בחינם. תראה מי אני ותחליט כמה אני שווה".

תשקול להשתתף בתכנית ריאליטי, כשופט או מתחרה?

"הציעו לי כמה פעמים להשתתף, בתכניות שחיפשו אנשים עם ידע וניסיון, אבל אני לא במקום הזה. זה נחמד שיווקית ויכול לפרסם אותי, אבל זה לא בשבילי. שופט? אני לא במקום של לשפוט אנשים. לא מתחבר לזה. לא אוהב לבוא ולהגיד 'זה לא טעים לי'".

תכניות הריאליטי הוציאו לאור לא מעט שפים שמתנהלים כדיקטטורים, צועקים, מעיפים כלים ורודים בצוות.

"זה לא אני", אומר כהן. "במטבח יש אקשן, אבל אקשן טוב. הכל חי ונושם. לפעמים יש הרמת קול, אבל אני מאוד מאמין בדיבור בגובה העיניים, גם עם העובדים. לפני הכל אני בנאדם. ובכל זאת, המטבח זה סיר היתוך. החום מטורף, הלחץ אדיר, מנות יוצאות וחוזרות. יוצאות ממך אנרגיות מדהימות. אני לא יכול להבין שזורקים מחבת על עובד, אבל אם לפעמים הקול קצת עולה ואחר-כך עושים יישור קן, אין בעיה.

"זה קצת כמו הביצה והתרנגולת. צריך להיות משוגע כדי לעבוד במטבח, ומי שבמטבח משתגע. אין דרך אחרת. קבל סיטואציה שקרתה לנו. חצי שעה לפני הגשה באירוע ענקי מחליפים חלק מהקונספט. במקביל, בזמן הכנת הפירה, אחד הטבחים שם שמנת מקולקלת. 20 ק"ג הולכים לפח. אתה מחויב לכך בחוזה וחייב לספק את זה.

"באירועים תמיד יש דברים לא צפוים. יש לך חצי שעה להרים את הכל וזה חייב להיות בזמן. באותו רגע, כל הצוות, 30 איש, עומדים ומסתכלים עליך. אתה זה שצריך לקבל החלטות ולהריץ את כל המערכת. אני רוצה לראות מי לא נכנס מזה לטירוף.

"זה לא מתאים לכל אחד. אשתי תגיע לאירוע כזה ותברח מיד. מי צריך את הלחץ הזה? מצד שני, בשבוע שעבר שמרתי על שני הילדים. הייתי איתם ארבע שעות. אמרתי לאשתי: "ענת, תני לי לנהל אירוע של אלפי אנשים, שלוש שעות איתם התישו אותי".

את כל התיאור הצבעוני הזה מנפק כהן בווליום גבוה ובהתרגשות גבוהה. תארו לכם כמה גבוהה האנרגיה בזמן אמיתי. זה לא נשמע כמו המקום הכי מתאים עבור אדם מלא חרדות, שמשוכנע כי מה שאירע לאביו, יקרה גם לו. על ידו השנייה, אגב, קעקע קו עולה ויורד, כמו של אק"ג.

"זה להזכיר לעצמי שאני חי ונושם", הוא מסביר. "אני סובל מהתקפי חרדה מאז המקרה של אבא שלי. בכל יום אני משוכנע שאני חוטף התקף לב. הלחץ גדול? נכון, אבל אני פה. זה התחום שלי, מזה אני נהנה. אני עובד על עצמי המון ומזכיר לעצמי שזו רק חרדה. מה שקרה לאבי חקוק לי וההרגשה היא שאני הבא בתור (דופק על השולחן שלוש פעמים). אני לא חי בריא, עובד מאוד קשה ולא אוכל מסודר. בסוף היום, כשלא הספקת לאכול, אתה מגיע הביתה ואוכל פיתה עם חומוס בעמידה. דווקא באירוע, בזמן לחץ, אין לי זמן לחשוב על זה".

בדרך למק'כהן

כשחושבים על שף "משוגע", השם הראשון שעולה לראש הוא של הבריטי גורדון ראמזי. הוא גם השף שכהן הכי מעריך מחוץ לארצנו. "מעבר להיותו משוגע, הוא עושה דברים מדהימים והוא גם 'ביזנס מן', השף הכי עשיר בעולם", הוא מספר על השף שבמטבחו ביקר בעבר. "בארץ, אני מאוד אוהב את מאיר אדוני. הוא אדם מקסים ואני מזדהה עם אנשים כאלה. הוא יצירתי מבחינה מקצועית ועושה מנות מורכבות, דברים מטורפים. יש שיגידו שעם יותר מדי חומרי גלם, אבל אני חושב שהוא עושה עבודה מיוחדת".

מעבר לפריחה בעולם הקולינריה, שמביאה לפתיחת מסעדות רבות ברחבי הארץ, אנו עדים גם לתופעה מקבילה, של סגירת מסעדות רבות. "הבעיה נעוצה בחוסר הבנה בכל מה שכרוך בניהול עסק", כהן מסביר. "אנשים משוכנעים שאם הם אוהבים בישול או אלכוהול, זה מספיק. הם אומרים לעצמם 'אני קונה בירה ב-3 שקלים, מוכר ב-10, אני לא יכול להפסיד'. ואז עובד שוכח את דלת המקרר פתוחה בלילה ונהרסה סחורה בעשרת אלפים שקל.

"בלי ליווי וידע מקצועי אנשים יכולים ליפול. אם חודש חודשיים לא הצלחת למכור, אתה בבור של מאות אלפי שקלים ומתחיל לרדוף אחרי עצמך. ענף המזון נמצא בסיכון הכי גבוה. אם תלך לבנק לבקש הלוואה, יופיע איקס גדול על העניין. אוכל זה לא בגד, שאם לא מכרת היום, תוכל למכור מחר. מה שלא מכרת, הולך לפח".

כיום אתה בעיקר מנהל. מתגעגע לבישול?

"יש לי כמה כובעים. בבוקר אני מנכ"ל, עובד מול לקוחות, ספקים ועובדים ובשעות הצהריים והערב אני נכנס לכובע השף במטבח, ויוצא לאירועים בלילה. אני משתדל להגיע כמעט לכל האירועים, חשוב לי לפגוש את האנשים והם רוצים לראות אותי".

את החלום מלפני עשור כבר הגשמת. מה החלום הבא?

"אני רוצה להקדיש עוד ועוד זמן למשפחה, להמשיך להתמקצע, לגדול בתחום שלי, ללמוד דברים חדשים, לפתוח מחלקה חדשה של קונדיטוריה, ואולי גם לפתוח עסק של מזון מהיר. למרות האהבה הגדולה שלי לאוכל מתוחכם, אני שף שאוהב 'מקדונלד'ס' ואין לי בעיה להודות בזה. קודם כל, האוכל טעים, אבל מה שמדהים שם זו המערכת. ילד בן 15 מוכר, בני 16 מנהלים סניפים ובני 17 מנהלי אזור. ליצור מערכת זאת זה לא מובן מאליו. זו מכונה משומנת ומטורפת.