מאיה סורמלו ואוטובוס הדמים. צילום ארכיון: מיכאל קרמר

האסון הכבד ביותר בתולדות פתח תקוה הוא אסון הבונים. האסון, שהתרחש בסמוך למושב הבונים, הפך לחלק בלתי נפרד מהעיר. 19 תלמידי כיתה ז' 12 בחטיבת "ברנר" נהרגו בעודם נוסעים באוטובוס בדרך לטיול. הנהגת ושני מלווים נהרגו גם הם.

בתאונה, שאירעה בשעה 8:50 בבוקר ב-11.6.1985, פגעה רכבת נוסעת באוטובוס "אגד" אשר עמד על המסילה והסיע את התלמידים ליעדם. בין ההרוגים היו גם הנהגת, מחנכת הכיתה ואם מלווה.

בבוקר ה-11.6.1985 יצאה מאיה סורמלו בן-ישראל עם תלמידי שכבת ז' בחטיבת הביניים "ברנר" לטיול בנות ובני מצווה עם חבריה לשכבה: "אני הייתי בכיתה ז'1 שזו הייתה כיתת ספורט, אבל כל החברים שלי היו בז'12, באוטובוס שנפגע. אני זוכרת שממש התרגשנו לקראת הטיול וקנינו ממתקים וחטיפים".

בגלל שמרבית חבריה היו בז'12, ביקשה סורמלו מהמורה שלה לעלות על האוטובוס שלהם, כדי להיות עם חבריה: "ביקשתי מהמורה שלי לנסוע איתם באוטובוס אבל הייתי ילדה שובבה והיא התנתה את זה בתנאי שאני אהיה ילדה טובה ולא יהיה רעש. כמובן שלא קיימתי את זה ולמעשה נענשתי וחזרתי לאוטובוס שלי. העונש הזה הציל לי את החיים".

שער ידיעות אחרונות לאחר האסון. פנים ושמות של ההרוגים

איך הרגשת עם זה שיכולת להיות בין חבריך ההרוגים?

"כעסתי על עצמי מאוד. רציתי להיות איתם כי אלו החברים שלי. אחרי זה כשחזרנו כעסתי על כולם. כל הבלאגן ואנשי המקצוע שדיברו איתנו, שנאתי את זה וזה הכעיס אותי. אני לא יודעת למה, אולי אגו, אולי בקטע של אני לא רוצה עזרה ואני יכולה להתמודד לבד, רציתי לכעוס על עצמי ולהיות לבד שלא הייתי עם החברים שלי. כמעט כל מי שגדלתי איתו בהרצל ועין גנים נהרג".

מה את זוכרת מהאסון עצמו?

"היה אוטובוס אחד או שניים שעברו את המסילה. תלמידי ז'12 היו על האוטובוס השני ואנחנו היינו אחריהם. אני זוכרת שכן ראינו את ההתנגשות ואני זוכרת צרחות וכאוס שלם. מייד הסתובבנו ונסענו חזרה לפתח תקוה לא ידענו בכלל מה גודל האסון".

מה ציפה לכם כשחזרתם?

"יש לי שתי תמונות מהחזרה לעיר: התמונה הראשונה שלי היא כשהתחילו להודיע ברדיו אחרי שעה-שעה וחצי על התאונה. בדיוק כשהגענו עם האוטובוס לצומת גהה ראיתי את אבא שלי עם המשאית שהיתה לו עושה פרסה ונוסע ככל הנראה לכיוון בית החולים רמב"ם, איפה שאמרו שכולם מאושפזים. ניסיתי לצעוק לו ולא הצלחתי והוא לא ראה אותי מהאוטובוס. קשה לדמיין מה עבר עליו כשהוא נסע מזועזע ולחשוב שהוא נסע את כל הדרך מפתח תקוה לרמב"ם בתקווה שהוא יראה את הבת שלו פצועה ולא הרוגה".

סורמלו מוסיפה: "הדבר השני המזעזע זה מה שהפיל את האסימון לילדים. כשהגענו לפתח תקוה אז ראינו בצומת של ברנר, כל הצומת הענקית של עין גנים ופוחס היתה מכוסה בהורים ובני משפחה ותושבים שהכירו או שמעו. היה שם ממש שטיח של אנשים והם פשוט צבאו על האוטובוסים כמו בסרטים, מחפשים מישהו שהם מכירים, הורים שמחפשים את יקיריהם ומנסים לזהות מי ניצל ומי לא. אז הבנו את גודל האסון, כשראינו את הכמות של האנשים". 

מאיה סורמלו במהלך הרצאה בחטיבת ברנר. יום בלתי נשכח

כיום מאיה בת 45, נשואה ואם לשלושה, מספרת על כך שכמעט 30 שנים הדחיקה את האסון ורק לאחרונה חזרה לספר עליו. "כיום אני פעילה חברתית ובערך בשנה ה-29 לאסון פנו אליי משפחות וגם חברים של ההרוגים אם אני יכולה לעזור בכל מני דברים שקשורים להנצחה של אסון הבונים. ביקשו עזרה גם מהעירייה ואז הרמתי את הכפפה וחזרתי לזה וכל הזכרונות חזרו גם הם".

יש קשר עם השכבה?

"עשינו כמה מפגשים כאלה של שכבת ברנר אבל זה לא תפס. כל אחד עם המשפחה והחיים שלו והעניינים שלו. אין יותר מדי ערבוב".

אחרי שהתחילה לפעול בנושא בשנים האחרונות, העבירה הרצאות לתלמידי ברנר כבוגרת המחזור וגם נאמה במצעד השנתי בפארק אפק, לזכר 30 שנים לאסון: "לפני הצעדה שהיתה לפני חודש ביקשה ממני אירית גרוס המורה שלי להגיע לברנר כבוגרת המחזור ולפני הצעדה לספר לילדים מה היה אז. הילדים התעניינו, שאלו שאלות ולמדו על האסון מנקודת מבטי".

אנדרטה שהוקמה לזכר הנספים באסון הבונים

מה היה במצעד השנה?

"כמדי שנה השתתפתי בצעדה שהיה מירקונים לפארק אפק, מסלול שמקובל כבר כמה שנים שצועדים בו. היו המון אוטובוסים, היערכות מדהימה של העירייה והירתמות שלהם בצורה בלתי רגילה של אגף הספורט וראש העיר שמלווים ונותנים יד. היה  טקס קצר של 20 דקות והיה מקסים. קצת היה חבל שלא היתה תחושה של טקס לזכר אסון הבונים. הילדים דיברו, הקראתי יזכור ואת שמות הנספים ותוך כדי שמעו רעש וקשקשת. כדאי לשים לב לזה בשנים הבאות, לעשות הכנה מוקדמת לילדים שיבינו את גודל האירוע".

32 שנים אחרי, את מרגישה שהאירוע הזה שינה אותך?

"הוא מאוד מאפיין אותי. אני מאיה סורמלו מאסון הבונים. יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול ותואר שני במשפטים, אבל אני בכלל עוסקת בשיקום פציעות. כל הזמן נמשכתי לכיוון של לטפל באנשים, אולי בגלל האירוע. אני מנסה לעזור לכל מי שצריך גם בפן החברתי, אם זה נזקקים ברמת הרווחה ואם זה ניצולי שואה ואם זה כל מני תושבים שצריכים פה ושם שאלה אז אני מחברת אותם למקומות הרלוונטים".

איך זה משפיע עלייך כאמא לילדים?

"לפני שבועיים היה טיול בני ובנות מצווה של הבן שלי שלומד בבן גוריון בכיתה ז'. בדיוק באותו הגיל ואותו קונספט של טיול שאני הייתי בו. זה החזיר אותי אחורה ומהרגע שהם נסעו לירושלים הייתי בחרדות ובכיתי. הייתי בהיסטריה ורק רציתי לדעת שהם הגיעו. עם הבת הגדולה שלי שתכף בת 22 לא היה מצב שהיה טיול מטעם בית הספר או מהגן שלא התלוויתי אליו - טיול שנתי, הצגה, טיול רגיל, הכול. לא יכולתי לחשוב אחרת. גם במסע לפולין הייתי איתה. אתה מקבל את הצביטה הזאת בבטן ולא יכול לשחרר. היום אני מכריחה את עצמי אבל זה נורא קשה. הם יוצאים מהבית ואתה מחכה שהם יחזרו.

דבר בוגרת מחזור ה', מאיה סורמלו בן ישראל, בטקס האזכרה במלאת 30 שנים לאסון:

יומני היקר
10.6.85 יום שני, 
אני חייבת לספר לך, היום שברנו שיא בקפיצה מהבניינים. הגענו לקומה השלישית וקפצנו למטה אל ערמות החול שהקבלן השאיר. היום כולם קפצו כי כבר אין פחד, אנחנו גדולים. מחר מתוכנן לנו טיול שנתי, בית הספר קורא לו טיול בני מצווה.
עוד הרבה שנים אחר כך יקראו לו טיול בני המצווה של בית הספר ברנר.


11.6.85 יום שלישי
 בוקר טוב יומני היקר אני כותבת לך כל כך מוקדם בבוקר, היום זה יום הטיול ואני ממש ממש מתרגשת. כבר הכנתי תיק עם כובע כריכים ואיזו בובה שאני הכי אוהבת. לקחתי מלא חטיפים כדי שאוכל לכבד את החברה.


12.6.85 יום רביעי
יומנ היקר היום היינו במקום שקט
מקום עם הרבה אבנים
היה שם בכי הרבה שקט והרבה בכי
אמרו לי שהחברים שלי כבר לא יהיו יותר ולא יכולתי להבין את זה.


11.6.2005
בתי היקרה את כבר כמעט בת 10 שנים אני רוצה לספר לך על יום אחד נורא
יום בו ניסה האוטובוס לחצות את המסילה
יום בו נעצרו השעונים מלכת, הלב הפסיק לפעום
בלילה כבר לא היה צורך בכוכבים הזוהרים בשמים כדי שיאירו אותם.


9.6.2015
משפחות יקרות 30 שנים עברו, התבגרנו, נולדו לנו ילדים, חלקם כבר עבר את גיל בני המצווה.
 30 שנים נמנעתי מלהגיע לכאן כאילו זה לא היה חלק מעברי, מהפחד לחזור לשם אבל הזיכרון תמיד היה חזק ממני
הכאב המשיך להיות בכל רגע, הגעגועים לא עזבו.

והנה אני כאן היום אתכם מוכנה להביט לאחור. אנחנו החברים לא שכחנו.