ליאת שחר ואמיר ז"ל. הכינה לו סנדוויץ' לפני שיצא לטיול השנתי ממנו לא חזר

אסון הבונים הוא הקשה ביותר שידעה פתח תקוה. האירוע נחקק היטב בזכרון התושבים, כאשר 22 נוסעים שביניהם 19 תלמידי כיתה ז' 12 בחטיבת "ברנר" בעיר נהרגו בדרכם לטיול בית-ספרי ב-11.6.1985. האוטובוס, נהוג בידי נהגת, חצה מחסום רכבת ולא הספיק לצאת עד שהרכבת הגיעה. 32 שנים בדיוק אחרי האסון, שוחחנו עם ליאת שחר, אחותו של אמיר שחר, מהרוגי אסון הבונים.

הרחובות היו שקטים כאשר רבבות מתושבי העיר כבר ידעו על האסון שבו נהרגו 19 מתלמידי כיתה ז' 12 בחטיבת ברנר, בחודש יוני 1985. האסון שפקד את העיר הכה גם בבית משפחת שחר. ליאת, אחותו של אמיר שחר שנהרג באסון, הסכימה להיפתח ולדבר איתנו על אמיר, על היום ההוא ועל ההתמודדות עם השכול.

"אמיר היה ילד נורא נורא חכם, מהאלה של ה800 פסיכומטרי ושליד המיטה היה להם אינציקלופדיות, ספר בהיסטוריה וספר מדע בדיוני. היו לו ציונים טובים והוא היה גאון. מצד שני הוא היה הכי לא חננה בעולם, ספורטיבי וחבר בנבחרת כדוריד של הפועל פתח תקוה יחד עם החברים לכיתה שנהרגו. ילד יפה, עיניים כחולות, שיער בלונדיני. מבחינת אופי הוא היה מנהיג חברתי שחבל על הזמן. הוא היה מאוד צנוע ומאוד טוב, מלא אהבה לזולת. אחד החברים שלו סיפר שהוא היה מוכן לקחת רק ממנו שיעורים כי אמיר גם היה מסביר ומלמד אותו, הוא הרגיש שזה חשוב לו".

אמיר היה בן 13 במותו. את בר המצווה חגג בחודש פברואר, 4 חודשים לפני האסון.

אסון הבונים. התלמידים היו בדרך לטיול. צילום: מיכאל קרמר

איפה תפס אותך האסון?

"היום הולדת שלי הוא ב-10.6. יום לפני זה חגגתי יום הולדת 16 עם חברים וחברות בבית כי ההורים שלי נסעו לטיול בארצות הברית. בבוקר אני זו שהערתי אותו לטיול והכנתי לו את הסנדביצ'ים. אני זוכרת שהלכתי איתו לבית הספר והיו שם 12 אוטובוסים, 4 אוטובסים נסעו לשלושה מסלולים שונים".

האוטובוס של כיתה ז' 12 לא היה אמור להיות האוטובוס המוביל, אומרת ליאת. "כשהם נכנסו למושב הבונים, בגלל שהמחנכת שלהם היתה המתכננת של הטיול אז הם עברו להיות האוטובוס הראשון. הם הגיעו לעבור את המסילה והנהגת לא הצליחה לעבור. הרכבת פגעה במטר האחרון של האוטובוס והפגיעה הייתה בחלק האחורי שלו, איפה שאמיר ישב בספסל האחורי".

איך שמעת על מה שקרה?

ב"גלל שהייתה לי יום הולדת יום לפני כן אז לקחתי יום חופש ונשארתי בבית ליום כיף, עם חברה אחת. פעם בחטיבות ובתיכונים הייתה רחבה משותפת אז כששמעו בברנר מה קרה זה הגיע גם אל כמה חברות שלי שהיו בבית ספר ושמעו על זה. הן הגיעו אליי ב-11 בבוקר הביתה ושאלו באיזו כיתה לומד אמיר. אמרתי ז' 12 ואז אמרו לי שהיתה תאונה".

ליאת שחר. זוכרת היטב את היום הארור ההוא

ליאת, שהייתה מתנדבת במד"א באותה תקופה, מספרת כי ברגע של אינסטינקט לקחה את החלוק של מד"א ורצה לבית הספר. "גרנו בוולפסון וישר רצתי לבית הספר. כשהגעתי היה תוהו ובוהו – הורים התעלפו, בכי והרבה חוסר ידיעה. לא ידעו מה קורה עם הילדים, הסתובבתי עם החלוק של מד"א כאילו אני בכלל כוח עזר וזה לא קשור אליי. חשבתי שככה אני אקבל עוד מידע ואוכל להיכנס לחדר המורים בלי שיגרשו אותי".

"באיזשהו שלב הוציאו רשימה מחוץ לחדר המורים של הפצועים ברמב"ם. בחדשות כבר דיברו על 20 הרוגים. אני בכלל לא עיכלתי את זה. הרשימה היתה של פצועים ואני עוברת על הרשימה ואני רואה שאמיר לא מופיע שם. לא חיברתי במוח, חשבתי שאם הוא לא ברשימה אז הוא בריא ושלם, לא חשבתי בכלל שמי שלא פצוע למעשה מת. לאט לאט התחילו להוציא משפחות לרמב"ם והגיעו תלמידים שחזרו מהטיול".

שער ידיעות אחרונות לאחר האסון. פנים ושמות של ההרוגים

מתי הבנת שאמיר בעצם בין ההרוגים?

"בית הספר התרוקן ובשעה 17:00 ריכזו אותנו 5 משפחות בכל כיתה ואז נכנס קצין משטרה ואמר מי זוהה ומי לא זוהה. לקחו אותנו לאבו כביר. במהלך היום שמעו והגיעו דודים וחברים של ההורים וכבר לא הייתי לבד אבל עדיין לא עיכלתי. הסתובבתי וחשבתי שאני מד"א. אמרתי לדודה שבכתה שאין מה לבכות, או שהכול בסדר או שנבכה אחר כבר. נסענו לאבו כביר עם דוד שלי ולא רצו לתת לי לזהות אותו. עשיתי שם בלאגן ונתנו לי להיכנס וזיהיתי אותו. ואז התחיל המרדף למצוא את ההורים שלי".

בתקופה ללא טלפונים סלולריים ובלי אפשרות לדעת היכן הוריה שוכנים ובאיזו עיר, נעשו מאמצים כבירים מצד כל הגורמים כדי להגיע אל ההורים: "לקח לנו שלושה ימים לאתר אותם. לא ידענו לאן הם נוסעים, בזמנו פשוט היו לוקחים רכב ונוסעים. חברים של אבא שלי אמרו שהוא רצה להגיע לחוף המערבי והוא עבד באל על והפעילו קשרים והצליחו להגיע אליהם ללאס וגאס ולקשר אותם איתנו בטלפון".

איך מודיעים להורים דבר כזה?

"אמרנו להורים שאמיר פצוע קשה בגלל שהוא נסע עם האופניים ונפצע ועכשיו הוא מאושפז. אבא שלי סיפר אחר כך שהוא חשד, כי בדרך כלל מספרים פחות ממה שהמצב האמיתי, שאם מספרים שהילד מחוסר הכרה אז כנראה שהוא מת. העלו אותם למחלקה ראשונה כי אבא שלי היה עובד אל על. בטיסה הזאת לא חילקו עיתונים כדי שהם לא יגלו דרך העיתון. חיכינו בשדה התעופה וליד המטוס כבר פגשתי אותם וישר אמרתי להם במקום שאמיר איננו. בדרך כבר סיפרתי להם שזו לא תאונת אופניים ושזה לא רק הוא ולמעשה את כל מה שקרה".

אנדרטה שהוקמה לזכר הנספים באסון הבונים

מה עם האח הקטן? איך סיפרתם לו?

"סיפרתי לו עוד לפני שההורים הגיעו. אמרתי לו שאמיר לא יחזור יותר אבל הוא לא הבין כלום. גם היום הוא אומר שאין לו זכרונות מאז. הבאנו אותו עד המטוס אבל הוא לא הבין מה קורה והוא שאל  את ההורים שלי אם הביאו לו מתנות".

איך ממשיכים הלאה?

"זה לא עניין של הכלה או מה עושים עכשיו, זה מן סוג של ברור מאליו שצריך להמשיך לחיות. בטח בשביל ילדים ועם כמה שהייתי גדולה ובוגרת יחסית, עדיין הייתי ילדה שצריכה לקום בבוקר ולחיות. בדיוק היה גם חופש גדול ואתה מתנדב רואה חברים ואז מתחיל בית ספר וכולם מסתכלים עליך ואתה חייב להמשיך הלאה. ההורים קיבלו החלטה ככל הנראה שיש עוד ילדים אז אתה חייב להמשיך ולגדל אותם. כולם בוכים ועצובים, אבל חייבים להמשיך לחיות".

אמיר הונצח בטקסי ספורט כמו טורניר כדור יד וגביע על שמו וארבעת החברים שלו שנהרגו באסון. גם בבית הספר היסודי גורדון התקיים טורניר ספורט שהוקדש לזכר 9 תלמידים שלמדו בגורדון ונהרגו באסון, אמיר ביניהם: "החטיבה עשתה טקס במשך 20 שנה להורים והתלמידים והיום יש ספריה על שמם ועושים טקס במקום לתלמידים בכל שנה".

פינוי הפצועים לאחר התאונה הקשה. צילום: מתוך יוטיוב

32 שנים אחרי, ליאת בת 48 נשואה ואם לארבעה ילדים.

והיום, אתם זוכרים, מדברים על אמיר בבית?

"לכל משפחה בבית יש תמונות של הבן או הבת שנהרגו אבל יש את המשפחות שלא מזכירות ולא מעלות כלום כי הן לא מסוגלות לדבר ויש את אלה שלא מפסיקות. אצלי אמיר בבית זה משהו שאני מזכירה כל הזמן ואומרת ומדברת על התאונה ומסבירה איך זה השפיע עליי, גם בתור אמא. אני תמיד יוצאת איתם לטיול כשהם קטנים, אחרי גיל 10 אני משחררת כשהם עצמאיים יותר. התאונה הזאת הגדירה אותי בתור אמא".

יש לכם איזה אירוע הנצחה משלכם שאתם עושים?

"כל 11.6 אנחנו נפגשים בצומת הבונים, מחכים לרכבת שעוברת באותה שעה ועושים טקס אינטימי של המשפחות והבוגרים. יש לי חברה אחרת שבחיים לא הביאה את הילדים שלה. אני תמיד אומר שהילדים שלי גדלו בבית הקברות סגולה ובחולות של הבונים כי זה חלק ממני והם מקבלים את זה. הילדים שלי תמיד הכילו אותי. בסגולה יש חלקה גדולה כמו חלקה צבאית, תחומה ומרוצפת קברים אחידיים ממש כמו בחלקה צבאית. כל משפחה כתבה על הכרית ועל האבן משפטים. על של אמיר כתוב "לו אך והארכת לו חיים" מהשיר "מה אברך" הוא בורך בהכול ורק בזה לא, הוא לא האריך חיים.  לזכותה של עיריית פתח תקוה יאמר שהיא מארגנת את הטקס ב11.6 בצורה מדהימה ועובדת מול משרד החינוך לארגון הטקס בבית הקבות בסגולה ממש כמו טקס של יום הזיכרון".

אנדרטה במקום התאונה. צילום: אליעד שניידר

לפני שנתיים במלאת 30 שנה לאסון, במהלך תכנית טלויזיה, התראיינו בני משפחה ובוגרים שסיפרו על יקיריהם ועל החברים שנהרגו ועל האסון עצמו: "זה החזיר את החבר'ה אחורה בזמן ומדובר כבר על הורים לילדים שהם בני 40 פלוס. פתאום חווינו את זה ממקום אחר ואז עלה הרעיון של להנציח אותם".

על מה חשבתם?

"בשנת ה-30 הוחלט על הקמה של אנדרטה בצומת של בית הספר בעין גנים פינת פוחס, הנקודה שממנה הם יצאו מבית ספר. רצינו וחשבנו על הנצחה נוספת, אולי רחוב על שמם,  אולי גן שעשועים, אבל בסוף החלטנו שנכתוב ספר. הקמנו פרוייקט מימון המונים והצלחנו לגייס 100 אלף שקל".

למה דווקא ספר?

"בספר חיפשנו משהו יותר משמעותי, הגענו בני משפחה, בוגרים וחברים להחלטה והתגייסנו ורצנו על רעיון של ספר עלילתי כי ספר של זיכרון כבר קיים והוא נכתב במלאת שנה לאסון.  גייסנו סופרת שהייתה מוכנה לקפוץ למים העמוקים האלה. היא עשתה עבודת תחקיר של כמעט שנה על התקופה של לפני 30 שנה -  ואיך נראתה המכולת והבית ספר ומה לבשו באותה תקופה והיא ממש למדה את רוח התקופה מחדש. היא עברה משפחה משפחה  על מנת לשמוע על הילד שלהם ולהכיר אותו, לשמוע סיפורים ואנקדוטות ולקחת תמונות. היא ראיינה מלא חברי שכבה שהיו מוכנים לדבר וככה היא אספה חומר. היה שיתוף פעולה מדהים".

(צילום וידאו: מתוך היוטיוב)

על מה אמור להיות הספר?

"הספר הוא על התקופה שלהם מהחופש הגדול של כיתה ו' ואז כשהם לחטיבה ונפגשים בכיתה ומתחילים להכיר ולהיות חבורות חבורות. הספר  הוא על מה עובר עליהם במהלך השנה הזאת, כמו ספר הרפתקאות של ממש ועל אהבות וצחוקים וסיפורים של בינו לבינה, כל השנה הזאת למעשה עד לאסון ממנו לא שבו".

הספר נמצאת כעת בשלבי הוצאה לאור ועתיד להיות מופץ בחצי השנה הקרובה: "הסופרת כבר סיימה לכתוב את הספר והוא כבר עבר עריכה לשונית והכול. היו בו גם איורים של ההרוגים, לקחנו מאיירת שציירה כל ילד וילד בעפרון. המשפחות כבר אישרו הכול. דאגנו שכל ילד יקבל את המקום שלו ושהסיפור יהיה יפה".

לדברי ליאת, מדובר בספר שמתאים לילדים ולכל המשפחה: "זה הולך להיות ספר מקסים שכל אחד יוכל להתחבר אליו. בתהליך הזה גילינו דברים חדשים על אמיר ועל החברים שלו לכיתה. אני מכירה את אח שלי הקטן אבל אתה שומע דברים שהחברים סיפרו עליו וזה ממש להכיר אותם מחדש. זה היה מקסים ומרגש . מצד שני זה פתאום הכאב והשכול והאובדן שצפים כשאתה פוגש בספר ילדים חיים, הילדים, האחים והחברים שלנו ואתה מתחבר לספר".

כבר קראתם חלקים מהסיפור?

"כל משפחה קיבלה את החלק על הילד שלה. ישר נתתי לילדים שלי לקרוא את זה. הם קוראים את זה והם יותר קרובים לגיל שלו אז ואני קוראת בתור אדם בוגר.  זה היה חשוב לקבל את הביקורת שלהם. פתאום הם אמרו לי שבכלל הם לא ידעו שאמיר היה ככה וככה וצחקו  שכל הזמן סינג'רתי אותו שישמור על מיקי אחי הקטן הם לומדים להכיר את הדוד שמעולם לא הכירו ולהכיר אותי ואת הבית שגדלנו בו עד לפני האסון".

(צילומים: באדיבות ליאת שחר)