אשר קשר //

מכל הנשיאים והפוליטיקאים שתפרתי ותיקנתי את החליפות והבגדים שלהם, אהבתי ללכת במיוחד לנשיא עזר ויצמן", אומר החייט הירושלמי הוותיק דוד מלכה (80), כשהוא מביט בחיבה בתמונתו של הנשיא השביעי, שתלויה על הקיר בחנות שלו.

"לפעמים הוא הוא היה שולח את הנהג שלו לאסוף אותי, לעיתים הייתי מגיע בעצמי. השומרים היו פותחים את השער לרכב שלי כי כבר הכירו אותי".

מה היה ההבדל בינו לבין האחרים?

"הוא היה מאוד לא רשמי. תמיד ידידותי, תמיד שמח לארח אותי וחיבק אותי בכל פעם שהגעתי. כשרציתי להתחיל לעבוד הוא היה אומר, 'קודם נאכל או נשתה משהו'.

דוד מלכה. "אין מה לעשות, זה סוף של תקופה" | צילום: רפי קוץ

"הוא היה מאוד ישיר וגלוי ולא היסס להתווכח לידי עם ראומה כשנכנסה והעירה משהו על החליפות שלו, אבל בצורה נעימה כמובן. הוא הביע לידי את הדעות שלו על כל דבר ועל כל אחד".

למשל?

"יום אחד, כשראש הממשלה התקשר לשוחח איתו, הוא כל כך התעצבן וזז עד שכמעט דקרתי אותו עם המחט במכפלת המכנסיים. הוא לקח את הטלפון, כיסה את האפרכסת ואמר לי, 'כל כך נמאס לי כבר מהבן... הזה', ורק אז דיבר איתו כשהוא מחייך אלי".

איך הגבת?

"הייתי עסוק יותר בניסיון שלא יידקר מהמחטים שלי כי הוא לא הפסיק לזוז בעצבים תוך כדי שיחה".

היית קרוב כך גם לנשיאים אחרים?

"לנשיא יצחק נבון הייתי קרוב מאוד. הוא היה ג'נטלמן אמיתי ומאוד אהבתי אותו".

סוף עידן

פעם כל מוסררה היתה מגיעה, אבל כיום התיקונים היחידים שדויד מלכה עושה הם בזיכרון שלו, כי כמעט אף אחד כבר לא מתקשר ולא נכנס לחנות. לאורך כל השעות שבהן שהינו יחד, הביקור היחיד היה של הדוור, שהפטיר ברכת שלום, הניח כמה מעטפות ומיהר לדרכו.

אבל למלכה זה לא משנה. מדי יום הוא מגיע מביתו בגבעת זאב ומתיישב מאחורי שולחן התפירה, כפי שעשה ב־50 השנים האחרונות.

"אהלן חברים, תכירו: זה אבא שלי, דוד מלכה החייט בה' הידיעה", כתבה בתו גלית מלכה־טולדנו בפוסט נרגש בפייסבוק לפני מספר חודשים, כשלא יכלה לשאת עוד את בדידותו של אביה.

"הוא חייט מקצועי, 60 שנה במקצוע, תפר ותיקן בגדים לחברי כנסת, נשיאים ובכירים במערכת המשפט. אבא שלי הוא גם איש עבודה ואיש משפחה. אמא שלי נפטרה והעבודה כחייט ובעיקר האינטראקציה עם הלקוחות עוזרים לו להמשיך להתגבר.

"לאחרונה ירדה כמות הלקוחות וככה גם מצב הרוח של אבא. אז אם יש לכם תיקון, הצרה, כפתור שעף, רוכסן שלא נסגר, או סתם בא לכם לדבר עם אדם מיוחד במינו, זה המקום. המתפרה נמצאת ברחוב הלני המלכה 19 במרכז העיר, ירושלים".

"לא נכנסים הרבה אנשים", מודה מלכה. "זה לא קרה פתאום, אבל אין מה לעשות. זה סוף של תקופה. אין טעם להזמין אצלי חליפה כמו פעם, כי זה עולה יותר מדי והחליפות שקונים בחנויות גם זולות וגם יפות. בכלל, הבגדים היום מאוד זולים, גם בישראל ובמיוחד מה שמזמינים בחו"ל, אז אף אחד לא מגיע לתקן את החולצות הישנות.

"הזקנים שפעם היו באים ויושבים איתי עד שהייתי מתקן את החולצה או המכנסיים שלהם כבר מתו או לא יכולים להגיע. והצעירים? גם אם הם צריכים איזה תיקון, הם לא מגיעים לכאן".

עלייה וקוץ בה

הוא נולד בפז במרוקו ב־1939, כבן הצעיר במשפחה ברוכת ילדים. בגיל צעיר כבר נשלח לעבוד לאחר בית הספר כשוליה של חייט.

דוד מלכה. "זה לא פשוט להיות עולה חדש ועוד ממרוקו" | צילום: רפי קוץ

"הייתי תלמיד טוב בבית ספר אליאנס", הוא מספר. "רצו לשלוח אותי ללימודים באנגליה כמו שהיה נהוג אז, אבל המשפחה שלי לא רצתה. הם אמרו שחשוב להם הכסף שאני עושה בעבודה לאחר בית הספר".

בגיל 16 עלה לבדו לישראל. "אני זוכר את עצמי עומד בנמל חיפה בלי לדעת לאן ללכת לאחר שירדתי מהאונייה", הוא נזכר.

"היתה לי משפחה אבל לא רציתי ליפול עליהם. אז הייתי קצת אצל אחותי בירושלים ואז עזבתי. ישנתי בחדרי מדרגות בעיר ואז מישהו הציע שאלך לקיבוץ. הייתי בקיבוץ ברעם ואחר כך בעין דור. זו היתה עבודה קשה. קטפנו תפוחי אדמה. לא הצלחתי להתחבר שם לאנשים אז החלטתי להתגייס לצבא".

לאן?

"הייתי אידיאליסט. היה ברור לי שרק לקרבי, אז הלכתי לגולני. בהתחלה לא רצו לגייס אותי כי הייתי צעיר מדי, אבל שכנעתי אותם. בצבא הייתי מאושר כי סוף סוף לא הרגשתי בודד.

"זה לא פשוט להיות עולה חדש ועוד ממרוקו. התייחסו אלי בצורה משפילה. גם אחרי כל כך הרבה שנים קשה לי לשכוח את היחס אלי בכל מקום שפניתי אליו. היו צוחקים עלי ועל העברית שלי. זה לא ייאמן איזו שריטה זה עשה לי. עד היום כשאני במגע עם משרדי ממשלה אני מפחד".  

לאחר הצבא הוא קיבל חצי אזבסטון במעברת עין כרם. בחצי השני גר זוג נשוי. "עליזה אשתי היתה אחותו של חבר שלי ממוסררה", הוא נזכר בחיוך נדיר.

"היא היתה אז פחות מגיל 16 אבל ההורים שלה הסכימו שתינשא לי. אחרי שהתחתנו קיבלנו צריף שלם במעברה".

ממה התפרנסתם?

"עבדתי אצל חייט במרכז ירושלים".

התאומים מאיר וגיל (53) נולדו בצריף במעברה. "היינו חולים כל הזמן", מספר גיל. "מגורים במעברה עבור תינוקות הם גיהינום. בקיץ לוהט, בחורף קפוא. רק בגיל שלוש קיבלנו אישור לעבור לשיכונים החדשים שבנו אז לא רחוק בקרית מנחם. גם שם לא היה קל, אבל לפחות כבר לא היינו חולים. אחרינו נולדו עוד שלושה אחים: חיים (52), אילן (47) וגלית (42)".

השנים שחלפו לא ריפאו את צלקות ההשפלה של מלכה. "לפני כמה חודשים נכנס לכאן נציג של מס הכנסה", הוא מספר. "הוא לא הציג את עצמו בהתחלה, סתם נכנס והסתכל מסביב. שאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא שאל אותי איך הולך העסק. התעצבנתי. צעקתי עליו, 'אתה רואה טוב מאוד איך הולך העסק. אין כאן אף אחד'".

למה התעצבנת?

"כי כלום לא השתנה בארץ מהבחינה הזו. עדיין מתייחסים אליך כאן כמו לאפס ומנסים לטרטר אותך כמה שיותר. תמיד זה היה ככה, אבל זה היה גרוע במיוחד כשהגעתי. לא ציפיתי שזה יהיה ככה בארץ ישראל, שיצחקו עלי בגלל שאני לא יודע עברית ויתייחסו אלי כמו לטיפש".

"כשאבא הגיע לכאן הוא ידע ערבית כמובן, ועברית תנ"כית מצחיקה כזו", מסביר גיל. "היה לו קשה להסתדר. הוא היה תמים וניצלו את זה. הוא לא חשב שככה מתייחסים לעולים חדשים".

"לא לכל העולים החדשים", פוסק מלכה, "לאלה שהגיעו ממרוקו. רק כשהייתי בגולני הרגשתי טוב. שם הייתי אחד מכולם, לא איזה מרוקאי. אבל כשהשתחררתי? צחקו עלי. הייתי מגיע למשרדי ממשלה והפקידים התייחסו אלי כאילו אני חולה או משהו, לא כאל שווה. שפטו אותי תוך מבט אחד על פי המקום שממנו הגעתי. אני לא מדבר על זה הרבה, אבל הזכרונות קשים. אני חושב שלא הייתי עולה לארץ אם הייתי יודע שככה יתייחסו אלי".

ערק עם בייניש

בשנת 1970, למרות הקשיים הכלכליים, דוד מלכה שכר בדמי מפתח חנות בסמטה הצמודה לרחוב הלני המלכה בקרבת מגרש הרוסים. 

"להיות חייט היה אז מקצוע מאוד חשוב ומכובד", מספר גיל. "אבא היה בעל מקצוע מצוין, אבל לא ממש סוחר גדול. כשהיו נכנסים אליו לקוחות ושאלו כמה הם חייבים לו על העבודה, הוא אמר להם שייתנו לו כמה שהם רוצים".

מה אמא עשתה?

"היא ניקתה בתים. עבדה מאוד קשה כל השנים, כי לא היתה ברירה. כשלאבא היתה הזדמנות לעבור לחנות גדולה יותר במרכז העיר הוא סירב. לא רצה לקחת סיכון. אני חושב שהוא אהב להיות כאן קרוב לכל האקשן".

דוד מלכה. "מי לא הגיע לפה" | צילום: רפי קוץ

ובשנות ה־70 אכן היה הרבה אקשן באזור ואנשים רבים נזקקו  לחייט טוב. "היו לי הרבה שדרנים שהגיעו מקול ישראל", מלכה מספר, "וגם שופטים כמו השופט שמגר ואחרים מבית המשפט שהיה כאן בסביבה. גם שוטרים מהתחנה הסמוכה, וגם חיילים שמהם אף פעם לא לקחתי כסף. השמועה עלי עברה מפה לאוזן". 

מי עוד הגיע?

"מי לא? השופטת דורית בייניש היתה מגיעה עם בגדים וממתינה כאן בסבלנות לצד לקוחות אחרים, שהיו מגיעים עם בגדים אבל גם לשתות איתי ערק. גבי גזית היה מגיע תמיד מוקף בחורות. הם סיפרו עלי גם לשר המשפטים אז, משה ניסים, שאליו הייתי מגיע הביתה".

כולם היו נחמדים?

"לא כולם. אני זוכר פוליטיקאי אחד שחזר לארץ אחרי שהיה שגריר והביא איתו חליפות יקרות מאוד שהיו זקוקות לתיקונים. הוא שאל כמה הוא צריך לתת לי בשביל כל החליפות שהביא. אמרתי לו שייתן כמה שהוא רוצה והוא זרק לי סכום מעליב על השולחן. לא האמנתי".

מה עשית?

"לא נגעתי בהן. כשהנהג שלו בא לאסוף את החליפות הצמדתי את השטרות לבגדים ושלחתי אותו".

אז עזר ויצמן היה הלקוח המועדף עליך?

"וגם יצחק נבון. הוא היה באמת בן אדם מיוחד במינו. היה נוהג להראות לי קלטות ממקומות בעולם שביקר בהם. הוא היה גאה בעובדה שסבתא שלו היתה מפז וגרה לא רחוק מהמקום שבו גדלתי".

למה לא הצטלמת עם אף אחד מהלקוחות שלך?

"אני לא בן אדם כזה שדוחף את עצמו. אף פעם לא הייתי".

הגיעו אליך אנשים בעקבות הפוסט של גלית?

"הגיעו. הרבה גם התקשרו. אמרתי לילדים שאני לא רוצה, אבל הם התעקשו".

"לא יכולתי לראות אותו ככה יותר", אומרת גלית, "יושב ימים שלמים לבד בלי תעסוקה. מאז שאמא נפטרה הוא בודד מאוד, למרות שהוא עבר לגור ממש לידי. לפחות נכנסים אליו קצת יותר אנשים עכשיו".

דוד, מה עם רובי ריבלין?

"אני לא יודע מי החייט שלו, אבל הייתי שמח לעשות לו תיקונים. הוא נראה בן אדם מקסים".