אשר קשר //

הפזמונאות העברית מלאה זמרים שהבטיחו לבנות בית לאהובותיהן, והאחרון שבהם הוא יוגב לוי (34). בימים אלו הוא מוציא לאור את האלבום החדש 'אלומות' ומבטיח בשירו "בית": "אהובתי, אבנה לך בית, ויהיה בו אור, והאור ילטף כל רגע במכחול, ציורים של סירה בחול, אנשים נותנים ידיים".

לוי. "את השיר 'גשם' כתבתי והקלטתי בגשם, בחורף הראשון שלנו כאן" | צילום: רפי קוץ

את הקליפ לשיר הפיק לוי בבית החלומות שבנה: אוהל יוּרְט יפהפה. אחרי שידע נדודים בין מאהלים שונים התמקם עם רעייתו מאיה (30) ועם בתם גבריאל בת השנתיים ביישוב חקלאי קטן לא הרחק מחדרה וכאן יצר הכל במו ידיו.

הוא הניח רצפת עץ, ניסר כלונסאות מסיביים שמשמשים תומכות, עיצב עמוד עץ שניצב במרכז היורט ותומך בגג, תפר בד שמשונית כבד שמשמש לקירות ולתקרה, את הבד התחתון שמשמש לבידוד וגם את זה הדקורטיבי, שמתחבר לתמוכות העץ.

גם סוגיות החשמל, האינסטלציה, המטבח, השירותים והמקלחת נפתרו בעשר אצבעותיו. כשנולדה גבריאל בנה עוד אוהל יורט שישמש חדר בשבילה.

זה לא אוהל. זה בית

יורט הוא בית אוהל מסורתי שמשמש נוודים בערבות מרכז אסיה ועשוי בדרך כלל מבד לבד שמכסה שלד עץ בצורת שתי וערב. בטורקית משמעותה המקורית של המילה יורט היא ארץ מגורים, שטח מחיה או מולדת.

לוי. "צלילים שלעולם לא תשמע בבית 'רגיל'" | צילום: רפי קוץ

כך מתייחסת משפחת לוי לחלל המעוגל שהיא מתגוררת בו. מלבד כוננית ספרים אין כאן הפרדה בין החלקים. חדר השירותים וחדר המקלחת הם היחידים שיש להם דלת.

ב"סלון" יש כריות פרוסות על הרצפה, ואפשר להשקיף ממנו על המטבח המאובזר במכשיר תמי ארבע. לצדו ממוקמת פינת המחשב של בני הזוג, המשמשת אולפן הקלטות לעת מצוא.

מובן שיש כאלה שחושבים שתמי ארבע ומחשב הופכים כל אוהל לבית, אפילו בורגני מעט, אבל בעיני כותב שורות אלה, חובב הקירות והבלוקים, הבד המקיף אותנו מקנה הרגשת אוהל לכל דבר.

הרגשה כל כך "טבעית" עד שברור שהייתי מתקשה לחיות במקום הזה יותר מכמה ימים. אבל חובבי טבע, רוחניקים ואלה שאינם שוכחים לקנות חלב וזקוקים לשכן צמוד נדיב, מרגישים כאן נפלא, בייחוד כשהחוץ והפנים קרובים זה לזה, כמו ביחידה אחת, וכל מה שמפריד ביניהם הם כמה מילימטרים של בד.

"השיר 'בית' נכתב בזמן שבניתי לנו את היורט והוקלט מיד כשסיימנו", אומר לוי בזמן שהוא מכין תה צמחים לאורחים.

"היה יום סתווי, מאיה עשתה יוגה בבית, אני ישבתי על מזרן על הרצפה עם המחשב והמיקרופון והקלטתי את השיר. חריקת החלון, הנביחות וצלילי הרוח שנשמעים הם הבית שלנו".

הקולות הם אכן סממן מובחן מאוד ביורט של משפחת לוי. קולות שאין בבתים רגילים, שבהם החוץ והפנים מופרדים זה מזה.

"אלה צלילים שלעולם לא תשמע בבית 'רגיל'", אומר לוי. "כמוזיקאי זה דבר אדיר, המוזיקה שלי מושפעת מאוד מזה. בחורף במיוחד. הצליל של טיפות הגשם שמקישות על חלון הגג, הסקיילייט, ועל הבד, זה דבר נפלא ומרגש. את השיר 'גשם' כתבתי והקלטתי בגשם הראשון של חורף 2014, החורף הראשון שלנו כאן".

משפחת לוי. "מאיה רוצה בית ממוסד ורגיל לפעמים, אבל זה עובר לה" | צילום: רפי קוץ

סליחה על הפרקטיות באמצע השיר, אבל לא חודרים לכאן מים?

"חורף אחד, כשגבריאל היתה בת ארבעה חודשים ויוגב היה בהופעה, האוהל הוצף", מאיה נזכרת. "ברחתי מכאן, אבל מאז הכל טוב. בניגוד לבניינים ובתים שאוגרים חום בקיץ ואוגרים קור בחורף, ביורט אין דבר כזה. הבידוד מצוין ומווסת את הטמפרטורה.

"התנור שלנו מצוין, ובקיץ לא חם כי יש עצים שמצלים עלינו ליד הבית ואנחנו משאירים פתוח, אז יש מעבר נעים של רוח".

ובאמת נעים כאן, וזה בהחלט לא קשור רק למזג האוויר אלא לאופי של האנשים שמתגוררים כאן, וגבריאל, שאינה מכירה צורת מגורים אחרת, מתרוצצת יחפה, שואלת לשמו של כל אחד מהאורחים ואינה מניחה לו עד שהיא משננת את שמו ומספרת עליו בגאווה לאמה.

אנשי אוהלים

"אם היית רואה איפה אבא שלי גר...", צוחק לוי, במה שנשמע כמו חיבור בין גנטיקה להעדפות דיור, "היית חושב שכאן זה מלון חמישה כוכבים".

איפה הוא גר?

"הוא גר בבקעה, בבית בוץ מחוץ למושב גיתית. מיום שהוא ואמא שלי התגרשו הוא גר בצורה כזאת בחוות שונות ברחבי הארץ. אני חושב שאני מעין שילוב של אמא ואבא שלי, בין הממוסד לפראי".

לוי נולד וגדל במושב גיתית בבקעת הירדן. "כבר מגיל ארבע מצאתי את שתי האהבות שלי במושב הקטן שלנו הרחוק מהציביליזציה: טבע ונגינה.

"אמא שלי היתה לוקחת אותי ללמוד חלילית ברמת גן כל שבוע, שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. בבית הספר לא השקעתי במיוחד. טיילתי הרבה בארץ כבר בגיל צעיר מאוד על חשבון בית הספר, בידיעת ההורים ובלעדיה. את התיכון עשיתי בכפר הירוק, שהסכים לקבל אותי. היה שם מורה למוזיקה בשם אבי אלבז שפרס עליי את חסותו, ואני חייב לו המון".

בצבא שירת ביחידת שמשון, תחילה כלוחם ואחר כך כמפקד. באחת החופשות מהצבא פגש את מאיה, תלמידת י"ב, שעבדה כמלצרית במסעדת הפועלים של אמו בכפר שמריהו. "היינו יחד שנתיים", מספרת מאיה, "ואז יוגב החליט ללמוד רפואה באוקראינה והחלטנו להיפרד".

יוגב, אוקראינה?

"לא היה סיכוי שיקבלו אותי בארץ ורציתי להיות רופא. זה מצחיק, כי כשהייתי באוקראינה אמא שלי שלחה לי דף שמצאה בבית מהזמן שהייתי בגן ילדים. כתבתי בו: 'כשאהיה גדול אני רוצה להיות רופא וזמר'".   

מתברר שבאחד משני הדברים האלה רצה לוי יותר. "בלימודים באוקראינה הכרתי חבר'ה כורדים מטורקיה", הוא נזכר.

"מאחת החופשות שלהם אחד מהם חזר עם חליל נאי, וניגנתי בו מעט ונשביתי בקסמו. כשהגעתי לארץ בחופשת הסמסטר התחלתי ללמוד לנגן, ולמרות שהיה לי כרטיס טיסה חזרה וכל הדברים שלי היו במעונות באודסה, מעולם לא חזרתי לשם. החלטתי להפוך למוזיקאי".

יוגב ומאיה חזרו להיות זוג, והוא החל ללמוד במחלקה למוזיקה ערבית באקדמיה למוזיקה בירושלים.

"היום אני מנגן בכלים מזרחיים כמו עוד, סאז ולירה עם מיטב האמנים, למשל עם אריאל זילבר, הלובים, ברי סחרוף, עמיר בניון. אני חבר בהרכבים שונים של מוזיקה מזרחית קלאסית ומוזיקת עולם כמו התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד".

את אלבומו הראשון, "אנגן ניגון", שחרר ב־2014. "רוב השירים שלי הם בעיקרם על הטבע, חוכמתו והרצון שלי להיות קשור אליו כל הזמן", הוא אומר. "לשמחתי, מאיה, מלבד עבודתה כמורה ליוגה, כותבת לי שירים נפלאים ושרה איתי באלבום ובהופעות".

למה לי דירה עכשיו?

מחוץ לפתח היורט מציצות שתי העזים של משפחת לוי, ומאיה מביטה לעברן בזעם. "הן אכלו לי את כל הפרחים ששתלתי", היא אומרת בכעס, "אבל יוגב וגבריאל מתעקשים שהן חייבות להישאר".

לפני חמש שנים התארחו מאיה ויוגב אצל חבר שגר באוהל יורט והתלהבו מהרעיון. "כל אחד מתלהב מדברים אחרים", אומרת מאיה, "ויש שיקולים כלכליים כמובן. הרבה יותר זול לגור כך באוהל במושב מבדירה בתל אביב. אם תשאל את יוגב, זה החיבור לטבע".

לנגן בטבע | צילום: רפי קוץ

כמה עולה לבנות דבר כזה?

"אם אתה קונה מוכן זה הרבה יותר יקר, משהו כמו אלף שקלים למטר. לי האוהל כולו עלה 14 אלף שקלים בסך הכל כי עשיתי הכל בעצמי".

תגורו כך עד סוף חייכם?

"תלוי את מי אתה שואל ומתי", יוגב צוחק. "הפנטזיה שלי היא אוהל יורט בהרים מעל הבקעה, לא רחוק מגיתית".

ומאיה?

"מאיה רוצה בית ממוסד ורגיל לפעמים, אבל זה עובר לה".

סליחה על השאלה, אבל מה קורה כשאתם רבים? אין כאן שום דלת שאפשר לטרוק.

"אנחנו כמעט לא רבים", מאיה צוחקת, "אבל אם זה קורה, יוצאים החוצה".

ובימים חורפיים כמו עכשיו?

"משתדלים שלא לריב".