אי שם בתקופת התנאים פעלה אישה מדהימה אחת בשם ברוריה, שהיא בין הנשים היחידות שמוזכרות בשמן בתלמוד. היום אולי היו מכנים אותה לגנאי "רבה רפורמית" והיו יורקים בפניה בעזרת הנשים בראש חודש, אבל בתלמוד היא דווקא מוזכרת לשבח על כך שחרף האיסור מצד השלטון הרומאי, ועל אף העובדה שאביה (ר' חנינא בן תרדיון) הוצא להורג בדיוק בגלל זה, אותה ברוריה עסקה בתורה. מעת לעת בשביל להכניס עניין בחיים, ברוריה התנצחה עם בני כתות אחרות שפעלו בזמנה על אופן פירוש ההלכה והיא אפילו לימדה תלמידים. 

ברוריה הזו הייתה תלמידה מצטיינת, אולי בגלל שידעה שהיא לעומת הגברים צריכה להשקיע הרבה יותר. בתלמוד בבלי מספרים עליה שלמדה ביום אחד מספר עצום של הלכות.

צילום: shutterstock

היא לא פחדה להתנצח עם תלמידי חכמים בעלי שם, אחד מהם היה בעלה התנא רבי מאיר (שיש המזהים אותו עם רבי מאיר בעל הנס). אחד הסיפורים היפים עליה הוא שהיא לימדה אותו שצריך להתפלל לחזרה בתשובה של החוטאים ולא למותם וזאת מן הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", כלומר לא החוטאים ייכחדו אלא החטאים ייפסקו וכך ייצא שלא יהיו עוד רשעים.

מכל המסופר עליה אין ספק שברוריה הייתה אישה כריזמטית ובעלת עוצמה. סביר להניח שאם הייתה נולדת גבר או חיה בימינו היא הייתה הופכת למנהיגה בעלת שיעור קומה. על אופייה הקשוח מלמד הסיפור הבא: באחד מימי השבת מתו שני בניה. מכיוון שבשבת אסור להתאבל, הצפינה ברוריה את גופותיהם ולא גילתה על כך דבר לבעלה. כשיצאה השבת שאלה אותו מה היה עושה אם אדם נתן לו פיקדון ולאחר מכן בא לבקש אותו בחזרה. בדרך מעודנת זו היא בישרה לרבי מאיר שילדיהם אינם אך גם ניחמה אותו שכן הם הופקדו בידיהם על ידי בורא עולם שכעת בא לדרוש את פקדונו.

 כנראה שברוריה בחוכמתה ידעה שאסור לבעלה, אחד המנהיגים באותם ימים שהיו קשים לעם תחת השלטון הרומאי, להישבר. לכן היא דיברה איתו בשפה שהוא מבין, שפת ההלכה והמדרש, שפה שלמרבה שמחתו של רבי מאיר הייתה משותפת לשניהם, וזה כשלעצמו אינו דבר של מה בכך בזמנים שבהם מקומה של האישה היה במקרה הטוב במטבח.

סיפור דומה אנחנו מוצאים בפרשת השבוע – "שמיני", (שקטע ממנה נקרא השבוע במנחה) כאשר שניים מבניו של אהרון הכהן מדליקים אש על מזבח הקטורת, בניגוד לציווי, ונשרפים חיים. דווקא ביום השיא לחנוכת המשכן מתרחש האסון הנורא הזה אבל במקום לעשות את הדבר ההגיוני - להפסיק את החגיגות ולהניח לאהרון ושני בניו הנותרים להתאבל – משה אוסר זאת עליהם, גם אם בדרך מעודנת פחות מזו של ברוריה: "ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש, ועל פני כל העם אכבד". ותגובתו של אהרון? "וידום".

משה אוסר על אהרון להתאבל. צילום: ויז'ואל פוטוס

אבל משה רוצה להיות ברור ולכן הוא אומר לאהרון ובניו נחרצות: "ראשיכם אל תפרעו ובגדכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף". כלומר אל תנהגו שום מנהג אבלות משום שאם תעשו כן לא רק שאתם תמותו אלא שעל כל העם האל עלול לכעוס. כך אומר משה ושולח את אהרון בחזרה אל אוהל מועד כדי להמשיך בעבודת האל שבדיוק לפני רגע לקח באש שמיימית את שני בניו. משה ברוב חוכמתו מבין אולי שכמו שאחרי תאונה אומרים לפצוע לחזור מיד אל ההגה, ככה גם הכהן הגדול שלו, שעיני העם כולו נשואות אליו, חייב לחזור פנימה ולהמשיך בעבודתו. ואיך משכנעים אדם להסיט הצידה את התחושות האישיות? גורמים לו להבין שהוא לא אדם פרטי, אלא שכל העם בחוץ תלוי בו. 

מנהיגות היא מקום בודד. לעיתים קרובות מנהיג נדרש לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות, לקבל החלטות שאף אחד אחר לא היה רוצה לקבל, להישבר מבפנים אבל כלפי חוץ להפגין שליטה וקור רוח כשלנגד עיניו מה שאמור לעמוד תמיד זו טובת העם שהוא מנהיג. כן, אפילו כשבזמן אמת העם עצמו אולי לא יבין את מעשיו.

לברוריה היה קל יותר להשתטח ארצה ולזעוק על מות בניה אבל הייתה לה אחריות. מאהרון היה מצופה להפוך את מזבח הקטורת, לקרוע את הפרוכת ולרוץ החוצה אל מחוץ לאוהל מועד אבל הוא בחר להישאר כי ידע שאחרים תלויים בו. ככה זה עם אנשים בעלי שיעור קומה שמבינים שהם בסך הכל חלק קטן בפאזל העצום. הם אולי החתיכה הקריטית שמכניסה קצת היגיון לתמונה אבל הם לא התמונה השלמה. יש עם שלם שתלוי בהם, יש אנשים שצריכים שהם יאחזו בהגה בידיים יציבות כשהכל מסביב נראה כעומד להתפרק.

אגב, ברוריה לא הייתה קלה לעיכול לעולם התורני הגברי וכעבור כמה מאות שנים מישהו החליט לעשות עליה "ספין" מרושע ולטעון שסופה של ברוריה היה רע ומר. לפי המסופר, ברוריה פותתה על ידי אחד מתלמידיו יפי התואר של בעלה במסגרת התנצחות הלכתית-רעיונית כלשהיא ביניהם, ומרוב בושה שמה קץ לחייה. עכשיו, נעזוב לרגע את ההנחה שאם אכן כך היה, ברוריה הייתה מוצאת את עצמה מחוץ לתלמוד. אבל באמת נראה למישהו הגיוני שאישה ששמרה על קור רוח מקפיא בזמן ששני בניה מוטלים מתים לפניה הייתה נופלת בקסמו של איזה יפיוף?