צילום: ריאן סיגל ביבר לא תשכח לעולם את היום הארור ההוא, בינואר 1999. היום שבו החל עבורה ועבור משפחתה מסע ארוך, שמערב טרגדיה בהתחלה חדשה. היום שבו התגלה גידול בצווארו של בנה הקטן זוהר. הם חגגו את יום הולדתו השלישי, כשהגיעה האבחנה: זוהר חולה בלימפומה.

"לא ממש הספקנו לעכל ולנסות להתמודד עם העניין, כי הכל קרה כל כך מהר", היא משחזרת. "בערב כבר היינו בסי.טי, בבוקר למחרת הושתל לו בצוואר 'פורט' – רכיב המושתל בצוואר ודרכו מוכנסת הכימותרפיה".

עוד בפתח תקוה
תופעה בפאבים בפתח תקוה: אין כניסה לחיילים
"נתקעתם" בבית חולים בפתח תקוה בשבת? יש לכם איפה להתארח
באוניברסיטת אריאל מגיבים לחרם האקדמי: "מדובר בצביעות; הם מייצגים מיעוט"



וזו היתה רק תחילת הדרך עבור ביבר (52), תושבת כפר מעש. אחרי כשנה נפטר הבן זוהר, ו-16 שנים מאוחר יותר לקתה אף היא בסרטן השד. אחרי מערבולת רגשות של פחד, כעס ורגשות אשם, היא הגיע למקום שבו היא לא בורחת יותר מהמחלה. להיפך. היא נעזרה ביוגה כדי לצלוח את התקופה הקשה בחייה, ולאחרונה אף פתחה את הקורס הראשון מסוגו בארץ למורות ליוגה, המותאם לחולות סרטן.

"אני חייבת להעביר הלאה את המתנה הזאת של היוגה ומה שהיא עושה לי כאדם", היא מספרת בראיון מלא בהרבה מאוד אופטימיות ועם חיוך על השפתיים, למרות הדמעות שמציפות את העיניים.

ילד גוסס בבית
לבני הזוג אילן וסיגל נולדו שני ילדים. שחר, הבכור, היה בן שבע כשבליטה התגלתה על צווארו של אחיו הצעיר זוהר לפני 17 שנה. אחרי חצי שנה של טיפולים כימותרפיים ולמרות הקושי הרב, הובטח למשפחה כי המחלה תהיה "לא יותר מאפיזודה חולפת בחייכם", כפי שמספרת ביבר. "זו היתה חצי שנה מאוד קשה, שבמהלכה זוהר נכנס ויצא מבתי חולים, ושהה רוב הזמן בבידוד".

"רק בסיום סדרת הטיפולים, אחרי שנאמר לנו שזוהר הבריא ואנחנו יכולים לחזור לביתנו, החלו ההתמודדויות ובעיקר הפחד", משחזרת ביבר. "תוך כדי הטיפולים, אתה כל הזמן בפעילות. כשאתה מגיע הביתה אתה אמור לחזור לחיים, אבל עברת דרמה גדולה. הפחד לא עוזב לרגע – מה יהיה אם המחלה תחזור. אתה חושש מכל כאב גרון קל ומכל פעם שהבלוטות מתנפחות".



למרות התחזיות האופטימיות של הרופאים, לא חלף זמן רב, וכבר בספטמבר 99' חזרה המחלה לגופו של זוהר. "קראנו המון חומר באינטרנט ואז הבנו ש-95% מהילדים מבריאים מהמחלה, אבל אם היא חוזרת פעם שנייה הסיכויים להבראה הם קלושים", היא מספרת. "אבל כשאתה יוצא למלחמה אתה לא מרים ידיים מראש, במיוחד כשמדובר בדבר יקר כל כך לליבך. אתה מסתער בכל כוחך. אגב, דימויי מלחמה כבר לא נמצאים בחיים שלי".

זוהר עבר השתלת מח עצם, סדרת הקרנות וטיפול ביולוגי נסיוני. "לפני ההשתלה התגלתה בלוטה חדשה והיתה התלבטות גדולה אם בכלל יש טעם ללכת להשתלה, אבל החלטנו שאין לנו מה להפסיד", היא מספרת. "ביום הולדתו הרביעי המחלה פרצה בפעם הרביעית והאחרונה, אחרי כל הטיפולים וההשתלה. אז עצרנו לרגע והבנו את המצב לאשורו. העלינו בפני הצוות הרפואי את האפשרות לא לטפל. הרופאים העלו בפנינו כל מיני אפשרויות טיפול נוספות, אבל אמרנו שאנחנו מבינים שזה לא יעזור. זה רק יאריך את הסבל הנוראי של זוהר. הוא כבר לא רצה לחזור לבית החולים ולא רצינו להאריך את חייו רק עבורנו. קיבלנו החלטה במהירות. למחרת אמרנו לצוות שאנחנו רוצים לנסוע לטייל עם זוהר כל עוד הוא מרגיש טוב. נסענו לדרום אפריקה, בילינו עשרה ימים קסומים, כשבית החולים דיבר עם מרכזי סרטן באפריקה, למקרה שנזדקק לכך.

"חזרנו ארצה למצב מאוד משונה – אנחנו לא הולכים לקבל טיפולים, אבל יש ילד גוסס בבית. איך מכינים את אחיו ואת כל המשפחה למוות, איך חיים כשהמוות יכול לדפוק על הדלת בכל רגע ואיש לא ידע לומר לנו מתי זה יקרה. באותו זמן הרגשתי שאני לא צריכה פסיכולוג או פסיכיאטר. זה לא מה שחסר לי. הייתי צריכה משהו אחר. חברה הרימה את הכפפה – היא הציעה לי שיעור יוגה. לפני כן לא הייתי טיפוס רוחני במיוחד, גם לא ספורטיבי. חשבתי שאולי זה יעזור, לא ידעתי למה לצפות".

איך נראה הבית בתקופה כזאת?
"עמוס בחברים, ילדים והורים. והרבה צחוקים".

בשיעורי היוגה הבודדים שלקחה ביבר לפני פטירת בנה, היא הספיקה לעבור את מה שהיא מכנה 'תהליך פנימי מואץ'. "היוגה היתה עבורי עיר מקלט", היא מספרת, "שעה וחצי מבלי לחשוב על מה שעברתי ועל האובדן הצפוי לי. יכולתי לנוח והמנוחה הזאת אפשרה לי לקום ולהרגיש שאני מסוגלת להתמודד, שאני יכולה לחזור הביתה ולהיות עם הפחד. אז לא הבנתי מה קרה שם, היום אני כבר מרצה על זה".

ומה בדיוק קרה?
"השקט שביוגה אפשר לי לא לחשוב על מה שהיה ומה שיהיה, אלא על מה שיש - הגוף שלי, הנשימה וארבעת הקירות. ברגע שאתה נוכח עם מה שיש, נוצר שקט גדול ואתה מגלה בתוכך את הכו