צילום: ריאן לפני מספר חודשים עמדה סופרת הילדים לימור טלמור במטבח ביתה שבפתח־תקוה וחתכה סלט ירקות עבור בנה אמיר. ראשה היה טרוד במציאת הקונספט המתאים לספרה הבא, הרביעי במספר, שכל מה שידעה עליו הוא שיעסוק בשפה ובמילים, התחום שהיא כל כך אוהבת מאז היותה ילדה.

"הספר החל להירקם במוחי לפני שלוש שנים", היא מספרת. "לבית הספר היסודי, בו אני עובדת כמורה, הגיעה מפקחת מטעם משרד החינוך, כשנושא הביקור היה לימוד הילדים להכין רשימות. ראיתי שאין שום ספר שמלמד את הילדים איך לעשות זאת". וכמו בשלושת הספרים הקודמים, גם הפעם הצורך פגש את הסופרת והיא החליטה ליצור סיפור כזה.



עוד בפתח תקוה:
לא פראיירים: תושבי פתח תקוה נגד "יס" ו"הוט"
זוכת האח הגדול זומנה לחקירה במשטרה

אז רעיון היה, אבל קונספט מנצח לא. בדרך היא גם הגיעה לדוכן הוצאת ''רימונים'' כדי לחתום על ספרה הקודם ''אריה הזה"ב", אך למרות המכירות הנאות לאורך כל השבוע, דווקא כשהגיעה לשם, איש לא בא לקנות. "גירשו אותי משם, טענו שאני מנחסת אותם", היא מספרת בחיוך. "רציתי שהספר הבא יהיה מיוחד. בהוצאה נתנו לי את הזמן לחשוב. ואז נכנסתי למטבח".

תוך כדי חיתוך וערבוב הסלט נולד הספר החדש יש מאין. "פתאום התחלתי לראות אותיות קופצות מתוך הקערה", היא משחזרת, "וככה נולד הרעיון לספר, על אותיות שבוקעות מהסלט. עד הבוקר הוא כבר היה כתוב. עבודת העריכה עליו ארכה יום אחד, עם שינויים קלים ביותר".

כך נוצר הספר "סלט אותיות" (בהוצאת משותפת של "רימונים" ו"ידיעות ספרים"), המספר על מסיבת פיג'מות שנערכת בחופש הגדול, כשכל הנכדים מגיעים לביתה של סבתא צילה. לכל נכד יש את הסלט האהוב עליו ובתוכו מפוזרות אותיות, מהן יש להרכיב מילים שמעניינות אותו במיוחד, בשילוב עם הרבה הומור. "הדמויות הראשיות הן בני אמיר, ארבעת האחיינים ואמא שלי, סבתא צילה המצחיקה, שרוכבת על מטאטא וכולם הורסים לה את הבית", מספרת טלמור בחיוך.

רעדתי מהתרגשות
לימור טלמור (47) נולדה וגדלה בפתח־תקוה ומתגוררת בה עד היום. היא למדה בבית הספר "סלומון" ובתיכון "אחד העם". "לא עזבתי את העיר מעולם ואני מאוד אוהבת אותה, בניגוד להרבה אחרים", היא אומרת. "בעיניי היא בית ויש בה הכל, כולל מערכת חינוך מצוינת".

אחרי השירות הצבאי מימשה את חלומה הגדול מילדות, למדה הוראה והחלה ללמד בחטיבת ביניים. בהמשך עבדה מספר שנים כדיילת ובעבודות נוספות בתחום התעופה, עד שנולד בנה היחיד אמיר, אותו היא מגדלה כאם חד-הורית. לפני כשש שנים יצא ספרה הראשון והמצליח ביותר, "משפחות, משפחות, מיליון לפחות".
"כשהייתי קטנה כתבתי המון, ולא יצא עיתון בית-ספר בלי שיר שלי", היא מספרת. "בתיכון פרסמתי שירים בקבצים של שירה ישראלית צעירה. כשהייתי בת 24 אבא שלי נפטר ומשהו בי ננעל. לא הצלחתי לכתוב אפילו לא מילה".



מי ששחרר עבורה את ה'נעילה' היה אמיר. "אמיר הוא אחד מ'תינוקות רמדיה' והחל לדבר בגיל מאוחר יחסית", היא מספרת.

"קלינאית התקשורת המליצה לי להקריא לו כמה שיותר ספרים, כדי לעזור לו להתחיל לדבר. אבל כשהייתי באה עם ספר, הוא היה בורח. לא היה ספר ילדים אחד שיצא בעברית ולא היה לי בבית, אבל הוא לא רצה. אז החלטתי לכתוב עליו. כשלמדו בגן צבעים – צילמתי את החפצים שלו, והוא היה גיבור הספר. כשלמדו על אברי הפנים, כתבנו על הפנים של אמיר. הוא שיתף פעולה ונהנה.

"לפני מספר שנים היתה תחרות כתיבת ספרי ילדים ב-ynet ושלחתי ספר על ביקור אצל רופא, 'ד"ר משקפיים'. לא הוכרז מנצח, אבל הסיפור זכה להרבה אהבה. פנו אליי מחברה שעושה הפעלה לגני ילדים וביקשו שאהיה סופרת הבית שלהם.

"אמיר היה זה שהציע לי לכתוב על המשפחות המיוחדות שיש היום ושיש לו בבית הספר. הספר מציג את ההבדלים בין המשפחות השונות, אבל בסופו של דבר 'כל משפחה אוהבת את ילדיה'. מה שחשוב זה להיות אהוב וזה המסר שלי. אני מאוד אוהבת ילדים והלוואי והיו לי עשרה ילדים.

"החברה חשבה שהספר חדשני מדי ושהגננות לא יאהבו אותו, אבל התעקשתי, כי אמיר רצה. ומה שהוא שרוצה – עוד יותר מעד חצי המלכות. לא ממש הבנתי בענייני מו"לות וההוצאה הראשונה שמצאתי ב'גוגל', היתה זו של רם אורן. שלחתי ואחרי כמה ימים הוא התקשר. כולי רעדתי מהתרגשות. הוא אמר שהוא לא יוציא את הספר, כי בהוצאה לא ערוכים לספרי ילדים, אבל שיש לי משהו מיוחד ושלא אוותר".

בשלב הבא היא שלחה את הספר להוצאות ספרים. "חזרו אליי מ'רימונים', ותוך חודשיים הספר מכר מהדורה ראשונה (2,000 ספרים). בהמשך הוא תורגם לאנגלית ונמכר בכל העולם".

גם שני הספרים הבאים שכתבה, "אריה הזה"ב" ו"משקפי הקסם של אמיר", נולדו מתוך שאלות או בעיות שהעלה אמיר. "אני יודעת שזה מאוד מוכר לכתוב ספרים על הפרשות גוף, אבל אני גאה מאוד בכך שהספר