מאיה סורמלו וערן אגמון. צילום: עירית גרוס

זה האסון הכבד ביותר שפקד את פתח תקוה אי פעם: 22 בני אדם, ביניהם 19 תלמידי כיתה ז' בחטיבת הביניים "ברנר" נהרגו בתאונת רכבת קטלנית שאירעה בצומת הבונים בצפון. יחד איתם נהרגו מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. אין כמעט פתח תקוואי אחד שלא זוכר את אותו יום ארור לפני 34 שנים בדיוק (11.6.1985) ואת הזעזוע הגדול שהיה בעיר ובמדינה כולה.

גם 34 שנים מאז האסון, הכאב לא מרפה. הניצולים לא שוכחים וחייהם עומדים בצל האירוע הטראגי וכמובן המשפחות של ההרוגים שיישאו את כאבם לעד. בחטיבת הביניים "ברנר" מנסים להתמודד עם האסון מדי שנה.  בשבוע שעבר נערך פאנל בהשתתפות בוגרי מחזור ה' שאיבדו את חבריהם לספסל הלימודים. באירוע השתתפו גם נציגי משפחות הנספים שסיפרו את סיפורם האישי בפני הילדים שלומדים כיום במוסד החינוכי.

אסון הבונים. התלמידים היו בדרך לטיול. צילום: מיכאל קרמר

בפאנל המיוחד השתתפו מאיה סורמלו בן ישראל, שחייה ניצלו כשקיבלה עונש לעבור לאוטובוס אחר רגע לפני היציאה לטיול, וערן אגמון - אחיו של עודד ז"ל שנהרג בתאונה.

"במשך שנים ארוכות לא הרשיתי לעצמי להיות מעורבת", מספרת סורמלו בן ישראל. "כאילו שאם לא אדבר על אותו היום, זה ייעלם. לימים בגרתי, נולדה בתי הבכורה שנכנסה למערכת החינוך ובתוך כך יצאה לטיולים עם בני הכיתה. שנים לאחר מכן, בשיחה עם חברות, ורק לאחר שאלה אמרו שאני אמא דאגנית מדי, פתאום הבנתי שיותר מכל קשה לי לשחרר את הילדים שלי ביציאות לטיולים".

איך האסון השפיע על חייך?

"עד היום אני מוצאת עצמי מצטרפת למרבית היציאות שיש מבתי הספר בהם לומדים ילדיי, לא נורא מתעקשת כאשר הם מביעים חוסר רצון לצאת לטיול".

שער ידיעות אחרונות לאחר האסון. פנים ושמות של ההרוגים

הזמן לא מרפא את הכאב ואת תחושות האובדן סביב האסון?

"השנים אינן משכיחות את האסון, המקרה מועלה לזיכרון בפרספקטיבות אחרות. כך למשל כשהפכנו להורים, כשהילדים החלו לצאת לטיולים, בחגיגות בני מצווה, ובחיי היום יום בהיכרויות חדשות עם אנשים מחוץ לעיר ברור כי דבק בנו הכינוי 'השכבה של אסון הבונים'".

מי שאחראית על יצירת הקשר עם משתתפי הפאנל היא עירית גרוס, מורה וספרנית בספריית בית הספר שהוקמה לזכר הנספים. "התלמידים שלומדים אצלנו גרים בפתח תקוה, לחלקם ישנה אפילו נגיעה ישירה באסון מתוקף היותם קרובי משפחה של הנספים", מספרת גרוס. "כשהם נפגשים עם מי שהיה שם ועם בני משפחה של הקורבנות, יש לכך השפעה אחרת מאשר אם היו שומעים את הסיפור מצוות בית הספר. זו חוויה אחרת לגמרי שמחברת אותם רגשית לנושא. זו לא עוד תמונה או קיר זיכרון".   

צילום: באדיבות מאיה סורמלו