צילום: גיל לרנר סיפור חייה: כשהחיים חילקו למאירה ברנע־גולדברג (36) מפתח־תקוה לימונים, היא ידעה לסחוט אותם היטב ולהפיק מהם לימונדה צוננת, בצורת ספרים למבוגרים (בינתיים שניים) פרי עטה, עם קורטוב אוטוביוגרפי מוצק העוסק, בין היתר, בקשיים בהם נתקלה.

הסטטוס ששינה פרק בחיי ילדה בת 11

זה החל בספרה הראשון, שהעלילה שלו כללה את ניסיונותיה הארוכים להרות, ונמשך בספרה השני והעלילתי אף הוא, עם נושא אישי לא פחות, אולם מכאיב הרבה יותר - הגילוי וההתמודדות עם גידול ילד אוטיסט.



הספר, שהתפתח ונכתב בהתאם לשינויים בחייה, סיפר למעשה על התהליך אשר הפך אותה, כהגדרתה, לאדם אחר, חזק הרבה יותר. כך, למשל, למרות ההלם הראשוני והקשיים הרבים, כולל הכלכליים, היא החלה לסייע להורים במצבה באמצעות כתיבת בלוג בנושא ברשת ובמתן הרצאות.

ואם נדמה לכם כי חייה לא מלאים או עסוקים דיים, הרי שלאחרונה היא פתחה עם שותפה סוכנות ספרים, במטרה לסייע ולהקל על סופרים חדשים להוציא לאור את ספריהם.

ג'ון לנון כמשל
ברנע־גולדברג נולדה, גדלה ומתגוררת עד היום בפתח־תקוה. במהלך השנים היא עבדה ברשת "צומת ספרים" במגוון תפקידים - החל ממוכרת, דרך מנהלת סניף ועד למינויה כאחראית ההדרכה של הרשת. לפני כארבע שנים היא הגשימה את חלומה הגדול והוציאה את ספרה הראשון, ''כמה רחוק את מוכנה ללכת", העוסק באישה, בבעלה ובתהליך הארוך אותו הם עוברים עד להולדת בנם הבכור.

בחייה האישיים ארך התהליך הזה חמש שנים, שכללו טיפולי הפריה כושלים ולבסוף פנייה לאימוץ. עם זאת, בסופו של דבר עשה הטבע את שלו וברנע־גולדנברג ילדה את אבישי, כיום בן חמש וחצי. "אם בעבר היית מספר לי שהספר הראשון שלי יהיה אוטוביוגרפי ויעסוק בטיפולי פוריות, בהריונות כושלים, באימוץ ובגזענות, הייתי חושבת שאתה אדם הזוי", היא מספרת. "אבל החיים, כמו שאמר ג'ון לנון, הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות".

ספרה הראשון מכר עד עתה כ־12 אלף עותקים, והיא התפנתה להגשים חלום נוסף - פרסום ספר נוער בשם "כראמל", שבקרוב ייצא המשכו. במקביל, היא עבדה במרץ על ספרה השלישי, ''משפחה לדוגמא'', מעין קומדיה על משפחה הנראית מושלמת מבחוץ, אולם רוויית מתחים ותככים מתחת לפני השטח.

הספר כבר היה מוכן, אלא שהסופרת הרגישה כי משהו חסר. "אחרי 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'' לא רציתי יותר לכתוב סיפור אישי", היא אומרת. "רציתי להתרחק מזה. כתבתי סיפור מצחיק על סכסוכים משפחתיים גדולים.

"הבעיה שהרגשתי שהוא מצחיק מדי ואין בו שום נגיעה אישית. רציתי אמנם להשאיר אותו מצחיק, אבל שייגע במקביל לליבם של האנשים. חיפשתי איך לאמלל את הדמות שלי, וחברה הציעה לי לכתוב על ילד עם בעיה כלשהי, למשל, עיכוב התפתחותי כלשהו.

"אוטיזם נשמע לי מעניין והתחלתי לחקור את הנושא באמצעות כניסה לפורומים, קריאת ספרות והתייעצות עם הורים. הנושא נראה היה לי מרתק".

ברנע־גולדברג החליטה לאמץ את הנושא לספרה והפילה על הגיבורה את החשש שילדה נמצא על הספקטרום האוטיסטי. "בסופו של דבר", היא מספרת, "החשש אמור היה להיות מופרך".

עם זאת, באופן מיסטי כמעט, החלו העלילה בספר וחייה האישיים להתמזג. "כתבתי סצנה שבה הגננת לוקחת את הגיבורה לשיחה ומספרת לה כי היא חוששת שלילד יש בעיה", היא מספרת. "שבוע אחרי זה הגננת של אבישי לקחה אותי לשיחה דומה.

"היא אמרה כמעט בדיוק אותם דברים שכתבתי. אחר כך שיניתי את הסצנה הזאת בספר והתאמתי אותה למה שקרה לי - נסיעה במהירות לקופת חולים, יציאה בפראות מהחנייה ופגיעה בטעות באופנוען.

"בסופו של דבר שיניתי את הספר כולו כי הבנתי מה באמת עובר על אמא שמקבלת בשורה כזאת. הפכתי את הספר ליותר אמין כי הבנתי באילו עוצמות מכה בך הידיעה שאולי לילד המהמם, הבלונדיני, המקסים והטהור, שהגיע אחרי מסע יסורים כל כך ארוך - יש בעיה".

ומה הייתה הבעיה?
"באותו הזמן מבחינתי היה לי ילד גאון בן שנתיים וחצי, שזמזם יצירות של מוצרט וציטט לי ספרים. החיים נראו נפלאים. הוא ידע לשיר את 'התקווה' בגיל שנה וחצי. אבל הגננת שמה לב שהוא לא מדבר, אלא רק מצטט. באותו רגע הבנתי שהוא מעולם לא אמר, למשל, 'אימא, אני רוצה מים'. לא שמנו לב לדברים האלה".

"זה אותו ילד"
כמו אצל גיבורת הספר, גם בנה של ברנע־גולדנברג עבר תהליך ארוך של אבחונים ובדיקות, כולל הרגע בו היא קיבלה את הבשורה שתלווה אותה כל חייה. "היינו משוכנעים שיגידו לנו שהכל תקין", היא נזכרת. "כשהמאבחנת פתחה את השיחה ואמרה 'אספר לכם מה הוא אוטיזם', נפל לי האסימון.

"אוטיזם היא מילה מפחידה, במיוחד למי שלא מכיר. זה נראה היה כאילו חיי הסתיימו. התחלתי לרעוד ולבכות. צרחתי עליה שלא תאמר לי את המילה הזאת. ברחתי וננעלתי בשירותים. הייתי ממוטטת כמה ימים, עד שנפלה ההבנה -