סופר את העיר: את המקום בו צילמנו את ליעד שהם (42) לכתבה זו, בחר הסופר המצליח בעצמו ־ חצר בית הספר נווה עוז, הסמוך לבית הוריו בלב השכונה השקטה ובו גם למדו אחיו הקטנים מהווה, לדבריו, את הניגוד המושלם בין פתח־תקוה, המשתקפת מרומן המתח החדש שלו, "אם המושבות" (הוצאת כנרת זב"מ) לבין זו שהכיר ואהב בצעירותו, עם הציורים התמימים על הקירות, עצי הפיקוס והירוק שניבט מכל מקום.

כל העדכונים - גם באפליקציה הסלולרית של mynet

גם ברוורמן הודה שהעיר מוצפת בתופעות פליליות

אם תרצו, הפער בין מה שהעיר הייתה בעבר, המושבה הראשונה, עם כל הייחודיות וההדר המתחייבים מתואר שכזה, לבין מה שהפכה להיות – אולי לא רקובה יותר מערים אחרות, אבל עוד עיר שבה השחיתות, הפשע והמרדף אחרי הכסף מעוורים עיני כל. עיר שנמכרה לכרישי נדל"ן.

סיפור הבחירה
כמו כל ספריו של שוהם, גם "אם המושבות" מסופר מכמה נקודות מבט. הפעם העלילה מתמקדת בהיעלמותו של עיתונאי מקומי מפתח־תקוה, אשר פותחת תיבת פנדורה ומוציאה לאור את הקשרים האפלים בין ראשי הערים בעיר לדורותיהם ובין שתיים מהמשפחות הוותיקות בעיר, הירש וברכפלד, מעין משפחות פשע עם מצפון. מתחת לחזות השקטה והמנומנמת של ותיקי העיר, מסתתר לו עולם רועש וגועש שצף על פני השטח.



העלילה, כמובן, מסתבכת ומסתעפת, כששהם זורק לקלחת אחת פושעי צמרת, ראשי ערים, יועצים פוליטיים, אנשי משטרה עם או בלי מצפון, פרויקטי נדל"ן מפוקפקים במסווה של "תרומה לפיתוח העיר" וכסף. הרבה מאוד כסף. הון-שלטון-עולם תחתון. ועל הדרך אנחנו מקבלים שיעור בהיסטוריה, גיאוגרפיה ובתרבותה של העיר.
אחרי ששהם פרסם כבר 12 ספרים, זה ספרו הראשון שבו גיבוריו מסתובבים ומסתבכים בפתח־תקוה.

למה החלטת להתמקד דווקא באם המושבות?
"חיפשתי עיר שקרובה לת"א, אבל עדיין נחשבת לפרבר, עם עבר עשיר ומפואר ושעוברת בשנים האחרונות פיתוח נדל"ני גדול. זה שילוב שהוא כר נוח לשחיתות והתאים מאוד לסיפור שרציתי לספר. בנוסף, יש לי היכרות אישית עמוקה עם העיר. כיום אני אמנם מתגורר בת"א, אבל בנערותי התגוררתי בעיר שנים ארוכות. סבי וסבתי היו ממייסדי שכונת נווה עוז, אבי נולד במקום והוריי גרים פה עד היום. אני עוד זוכר שהמקום בו אנחנו יושבים היה מוקף בפרדסים, והמכוניות שמרעישות לנו עכשיו כלל לא נסעו פה.

"מעבר לכך, התייעצתי עם מספר חברים שמכירים את העיר והם סיפרו לי קצת על המנגנון של העיר ועל העובדה שהחילוניים כמעט ולא מצביעים פה ועל כן הדתיים והחרדים למעשה מכריעים את הבחירות".

הספר מהווה מעין שיר קינה על פתח־תקוה הישנה, שנעלמה יחד עם הפרדסים.
"אני כותב מכמה נקודות מבט. ברכפלד והירש הם אלה שמספקים את המבט הנוסטלגי על העיר בספר. אני לא מבכה על הפרדסים ואני מבין שזה חלק מהקידמה".

השאלה היא אם אנחנו לא מאבדים ערכים נוספים, כמו טוהר מידות.
"השוחד הוא סרטן שממוטט חברות שלמות, הרבה יותר ממלחמות. אם תסתכל על אימפריות שנפלו, רובן קרסו תחת השוחד. השופט דוד רוזן אמר בפסק הדין של משפט אולמרט האחרון, שמי שלוקח שוחד בוגד במי ששלח אותו – זה נכון. זו סכנה אמיתית ומוחשית. הוא צוטט לא נכון, כאילו אמר שאולמרט הוא בוגד ונוצרה סערה. יחד עם זאת, האצת בנייה כמו שיש בפ"ת בשנים האחרונות לא חייבת לבוא עם שוחד, אבל זה נכון שהרבה פעמים כשמתחיל לזרום הכסף הגדול, באים איתו גם הגורמים השליליים וצריך לעבוד קשה מאוד כדי להימנע מהשחיתות. לא תמיד זה מצליח".

אתה מתאר מאבק אבוד מראש.
"שומעים לאחרונה פעמים רבות שלכל איש ציבור יש שלדים בארון, ושכדי להגיע לתפקיד כזה, אתה חייב קשרים עם גורמים שליליים. זה ממש לא נכון. כדי להיות ראש עירייה חייבים להגיע לתחנת משטרה? חלק מהבעיה מתחילה במנגנוני התרומות, שכל מועמד מקים לעצמו. לצד זאת, יש ראשי ערים שפשוט לא מספיק מכירים את התפקיד ומהר מאוד נופלים בפח. ואי אפשר להתעלם גם משיכרון הכוח שתפקיד כזה נותן לאדם. צוריאל, ראש העירייה בספר, אומר בפתיחתו –"אני בזתי למושחתים ורדפתי את ראש העיר הקודם שנתן להירש ולברכפלד לעשות בעיר כבשלהם". גם אחרי שנכנס לעולם השחיתות הוא לא חי חיי פאר, לא שט ביאכטות או גר בווילה עצומה, אבל הוא טוען שלא יכול היה לשאת את העובדה ש"עזרתי לאנשים להתעשר ואני לא חלק מהחגיגה".

"קשה להתמודד עם התחושות הללו וצריך להזכיר לעצמך כל הזמן שאתה בשליחות הציבור ואין שום כוונת רווח. בכלל, הספר מציג כמה גישות לשחיתות – יש גישה שטוענת שראש העירייה צריך היה את קשר השחיתות הזה כדי להמשיך ולשרת את העיר בצורה טובה כל כך. ברכפלד והירש מצידם טוענים כי כך העיר מתנהלת ומתקדמת כבר 60 שנה ואין כל סיבה לשנות. הם לא משפחת פשע כמו שאתה מכיר מהעיתונים. הם יגיעו לאלימות רק אם יכלו כל הקיצים ול